ומוסיפים: ואף על גב דתרתי [ואף על פי ששתים] מארבע הוכחות אלה הן לאו דוקא [אינן מדוייקות], תרתי מיהא דוקא [שתים מהן על כל פנים מדוייקות].

ומסבירים: מה שנאמר ששינוי קודש פסולו בגופו אינו מדוייק, שכן מאי שנא [במה שונה] שינוי בעלים שאנו אומרים דלא הוי [שאין הוא] פסולו בגופו? משום שהוא מחשבה בעלמא [בלבד] ואינו נוגע לגוף הקרבן, אם כן, שינוי קודש נמי [גם כן] מחשבה בעלמא [בלבד] הוא! אלא אומר אתה: כיון דאחשבה [שחשב אותה] פסלה בשינוי קודש, הכא נמי [כאן גם כן], בשינוי בעלים כיון דאחשבה [שחשב אותה] פסלה! וכן מה שנאמר שדווקא שינוי קודש ישנו לאחר מיתה, אינו נכון

לדעת רב פנחס בריה [בנו] של רב מרי שאמר: יש שינוי בעלים גם לאחר מיתה. אולם תרתי מיהא איכא למיפרך [שתים על כל פנים יש מקום לפרוך]. ואם כן אין ללמוד משינוי קודש לשינוי בעלים!

אלא אמר רב אשי מקור אחר, שאמר קרא [המקרא בקרבן עולה]: "ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא א, ד), לדייק: הכפרה (שנעשית על ידי זריקת הדם) צריך שתהיה עליו ולא על חבירו.

ושואלים: וכי האי [כתוב זה] להכי [לכך] הוא דאתא [שבא]? האי מיבעי ליה לכדתניא [הרי כתוב זה נצרך לו לכמו ששנויה ברייתא]: נאמר "ונרצה לו לכפר עליו", ר' שמעון אומר: את שקיבל עליו להקריב (שאמר "הרי עלי עולה") — הוא זה שחייב באחריותו, שאם אבד או מת חייב להביא קרבן אחר. ואת שאינו עליו, שלא הקדיש אלא בהמה מסויימת, כגון שאמר "הרי זו עולה", ולא קיבל על עצמו התחייבות כללית להביא קרבן מסוג זה — אינו חייב באחריותו.

ואמר רב יצחק בר אבדימי: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כיון שאמר "הרי עלי עולה", כמאן דטעון ליה אכתפיה דמי [כמי שטעון לו הקרבן על כתפו הוא נחשב] וחייב בו עד שיביאו בפועל!

ומשיבים: רב אשי מ"ונרצה לו לכפר" קאמר [הוא אומר], מן המלה "לו" — דווקא כשהוא לו, לשמו. ולא מן ההדגשה "עליו".

ושואלים: אשכחן [מצאנו] איפוא ראיה לענין זביחה וזריקה שצריך שיעשה עבודות אלו לשם הבעלים, קבלה מנלן [מנין לנו] שמצוה שתיעשה לשם הבעלים?

וכי תימא לילף [ואם תאמר שתלמד] מזביחה וזריקה, יש לדחות: מה לזביחה וזריקה שכן עבודה שחייבין עליה מיתה אם עשאה בחוץ (מחוץ למקדש), ואין הדין כן בקבלה!

אלא אמר רב אשי: אתיא [באה, נלמדת] הלכה זו מאיל נזיר, דכתיב [שנאמר]: "ואת האיל יעשה זבח שלמים" (במדבר ו, יז) שתהא עשייתו לשם שלמים. ואם אינו ענין לשינוי קודש, דנפקא ליה מהתם [שיוצא לו משם] ממקור אחר כמו שהוכחנו לעיל (עמוד א), תנהו ענין לשינוי בעלים.

אמר ליה [לו] רב אחא בר אבא לרבא, אימא [אמור] כך: "יעשה" — הרי זה כלל, "זבח" — פרט, ולפי שיטת מדרשי ההלכה: כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט, ונאמר לפיכך: זביחה — אין [כן], צריך שיעשהו לשם בעליו, מידי אחרינא [דבר אחר] כגון קבלה — לא!

ומשיבים: אי כתיב [אם היה כתוב] "יעשה שלמים זבח" — הייתי מפרש כדקאמרת [כמו שאמרת], שהכלל הוא "יעשה שלמים", והפרט — "זבח", ואולם השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] "יעשה זבח שלמים", נמצא כי "יעשה" הוה ליה [הריהו] כלל שאינו מלא, שאינו מוגדר בשלימות, וכל כלל שאינו מלא — אין דנין אותו בכלל ופרט.

רבינא אמר: לעולם דנין כאן בכלל ופרט, ומה שכתוב בסוף "לה' "— חזר וכלל לדונו במידת כלל ופרט וכלל (כמבואר להלן).

אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא: והא לא דמי כללא קמא לכללא בתרא [והרי אינו דומה הכלל הראשון לכלל האחרון], שכן כללא קמא [הכלל הראשון] מרבה עשיות ותו לא [ולא עוד], כלומר, רק דברים שהם עבודות הכרחיות עבור הקרבן, ואילו כללא בתרא [הכלל האחרון] הוא כל דבר שהוא לה', ואפילו שפיכת שיריים והקטרת אימורין! השיב לו: הא תנא דבי [הרי התנא בבית מדרשו] של ר' ישמעאל בכללי ופרטי דריש כי האי גוונא [בכללים ופרטים דורש כעין זה], ולפיכך יש בכגון זה כלל ("יעשה") ופרט ("זבח") וכלל ("לה' "), ויש לדורשו לפי מידה זו:

כלל ופרט וכלל אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט (שחיטה) מפורש שהוא עבודה ובעינן [וצריכים אנו] שתהיה לשמן של בעלים, אף כל שהוא עבודה בכלל זה, ובעינן [וצריכים אנו] שיהיו לשמן לשם הבעלים.

ומקשים: אי [אם] אתה דן כעין הפרט, יש לדקדק יותר בהגדרה, ולומר: מה הפרט מפורש שהוא עבודה וחייבין עליה בחוץ (אם עשה אותה מחוץ למקדש), אף כל שהוא עבודה וחייבין עליה בחוץ בכלל זה, ולפיכך: שחיטה וזריקה — אין [כן], קבלה והולכה — לא!

אי נמי [או גם כן] נאמר כך: מה הפרט מפורש דבר הטעון צפון (שצריך שייעשה רק בצפון העזרה) וישנו בחטאות הפנימיות, אף כל הטעון צפון וישנו בחטאות הפנימיות בכלל זה. ולפי זה, שחיטה וקבלה — אין [כן], זריקה שהוא על קרנות המזבח, וחלקו בדרום — לא!

ומשיבים: איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי [אפשר לומר כך ואפשר לומר כך], ומשום כך שקולין הן ויבאו שניהן. לישנא אחרינא [בלשון אחרת] אמרו זאת: וחדא חדא תיקו במילתא [ואחת אחת מהן תעמוד בעניינה].

איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר: זריקה מדרב אשי נפקא [יוצאת], מ"ונרצה לו לכפר עליו" (ראה לעיל), ולפיכך אנו דנים כעין הפרט לרבות קבלה.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] איפוא דין זה באיל נזיר, שמצוה לעשות לשם הבעלים שאר שלמים מנלן [מנין לנו]?

וכי תימא נילף [ואם תאמר שנלמד] מאיל נזיר, יש לדחות: מה לאיל נזיר שכן יש עמהן דמים אחרים כלומר, שאינו בא כקרבן לבדו, אלא עם קרבנות אחרים (חטאת ועולה)!

ומשיבים: אם כן, נכתוב [שיכתוב הפסוק] "שלמי", מאי [מהו] שלמים? לרבות כל שלמים.

א ושואלים: אשכחן [מצאנו] איפוא ראיה לשלמים, שצריך לעשותם לשמם ולשם הבעלים, שאר כל קדשים מנלן [מנין לנו]?

וכי תימא נילף [ואם תאמר נלמד] הלכה זו משלמים, יש לדחות: מה לשלמים, שכן טעונין סמיכה ונסכים ויש בהם תנופת חזה ושוק, ולא כל הקרבנות הם כיוצא בזה!

אלא אמר קרא [המקרא]: "זאת התורה לעלה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים" (ויקרא ז, לז), הקישן הכתוב את כל הקרבנות כולם לשלמים: מה שלמים בין לענין שינוי קודש בין לענין שינוי בעלים בעינן [צריכים אנו] שיהיו לשמה, אף כל הקרבנות בין שינוי קודש בין שינוי בעלים בעינן [צריכים אנו] שיהיו לשמה.

ושואלים: אם כן, אימא [אמור]: היכא דשחיט להו [במקום שהוא שוחט אותם] שלא לשמה ליפסלו [ייפסלו], ולא כמו שאמרנו במשנה שהם כשרים!

ומשיבים: אמר קרא [המקרא]: "מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה" (דברים כג, כד), האי [זו] נדבה היא? הרי נדר הוא, כמו שנאמר "כאשר נדרת"! [אלא], אם כמה שנדרת עשית — יהא נדר ותצא בו ידי חובה, ואם לאו (ששינית בו) — יהא נדבה, ועל כל פנים אינו נפסל.

ומעירים: ואיצטריך [והוצרך] לומר הפסוק "מוצא שפתיך", ואיצטריך [והוצרך] ההיקש מ"זאת התורה", דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] רק "מוצא שפתיך תשמור", הוה אמינא [הייתי אומר]: