|
טקסט הדף מנוקד
שֶׁבָּא נָחָשׁ עַל חַוָּה הֵטִיל בָּהּ זוּהֲמָא יִשְׂרָאֵל שֶׁעָמְדוּ עַל הַר סִינַי פָּסְקָה זוּהֲמָתָן גּוֹיִם שֶׁלֹּא עָמְדוּ עַל הַר סִינַי לֹא פָּסְקָה זוּהֲמָתָן אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי גֵּרִים מַאי אֲמַר לֵיהּ אַף עַל גַּב דְּאִינְהוּ לָא הֲווֹ מַזָּלַיְיהוּ הֲווֹ דִּכְתִיב אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עוֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה וְגוֹ' וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא דַּאֲמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא עַד שְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת לֹא פָּסְקָה זוּהֲמָא מֵאֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִשְׁמָעֵאל יִצְחָק הוֹלִיד אֶת עֵשָׂו יַעֲקֹב הוֹלִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים שֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶן שׁוּם דּוֹפִי
מַתְנִי' שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית לֶאֱכוֹל הֵימֶנָּה גְּרוֹגְרוֹת וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּין לַעֲשׂוֹת כְּלִי וְאֵין נוֹקְבִין מְגוּפָה שֶׁל חָבִית דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וַחֲכָמִים מַתִּירִין וְלֹא יִקְּבֶנָּה מִצִּדָּהּ וְאִם הָיְתָה נְקוּבָה לֹא יִתֵּן עָלֶיהָ שַׁעֲוָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בַּעֲרָב וְאָמַר חוֹשְׁשַׁנִי לוֹ מֵחַטָּאת גְּמָ' אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּרוּסוֹת אֲבָל מְפוֹרָדוֹת לֹא וּמְפוֹרָדוֹת לֹא מֵיתִיבִי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מֵבִיא אָדָם אֶת הֶחָבִית שֶׁל יַיִן וּמַתִּיז רֹאשָׁהּ בְּסַיִיף וּמַנִּיחָהּ לִפְנֵי הָאוֹרְחִים בְּשַׁבָּת וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ הַהִיא רַבָּנַן מַתְנִיתִין רַבִּי נְחֶמְיָה הִיא וּמַאי דּוּחְקֵיהּ דְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא לְאוֹקוֹמֵי מַתְנִיתִין כְּרַבִּי נְחֶמְיָה וּבִדְרוּסוֹת לוֹקְמַהּ בִּמְפוֹרָדוֹת וְרַבָּנַן אָמַר רָבָא מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי גְּרוֹגְרוֹת לִיתְנֵי פֵּירוֹת אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ בִּדְרוּסוֹת תַּנְיָא חֲדָא חוֹתָלוֹת שֶׁל גְּרוֹגְרוֹת וְשֶׁל תְּמָרִים מַתִּיר וּמַפְקִיעַ וְחוֹתֵךְ וְתַנְיָא אִידַּךְ מַתִּיר אֲבָל לֹא מַפְקִיעַ וְלֹא חוֹתֵךְ לָא קַשְׁיָא הָא רַבָּנַן הָא רַבִּי נְחֶמְיָה דְּתַנְיָא רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר אֲפִילּוּ תַּרְווֹד וַאֲפִילּוּ טַלִּית וַאֲפִילּוּ סַכִּין אֵין נִיטָּלִין אֶלָּא לְצוֹרֶךְ תַּשְׁמִישָׁן בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת מַהוּ לְמִיבְרַז חָבִיתָא בְּבוּרְטְיָא בְּשַׁבְּתָא לְפִיתְחָא קָמִיכַּוֵּין וַאֲסִיר אוֹ דִילְמָא לְעַיִן יָפָה קָמִיכַּוֵּין וּשְׁרֵי אֲמַר לֵיהּ לְפִיתְחָא קָא מְכַוֵּין וַאֲסִיר מֵיתִיבִי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מֵבִיא אָדָם חָבִית שֶׁל יַיִן וּמַתִּיז רֹאשָׁהּ בְּסַיִיף הָתָם וַדַּאי לְעַיִן יָפָה קָמִיכַּוֵּין הָכָא אִם אִיתָא דִּלְעַיִן יָפָה קָמִיכַּוֵּין לִפְתְּחֵיהּ מִיפְתָּח אֵין נוֹקְבִין מְגוּפָה וְכוּ' אָמַר רַב הוּנָא מַחֲלוֹקֶת לְמַעְלָה אֲבָל מִן הַצַּד דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר וְהַיְינוּ דְּקָתָנֵי לֹא יִקְּבֶנָּה מִצִּדָּהּ וְרַב חִסְדָּא אָמַר מַחֲלוֹקֶת מִן הַצַּד אֲבָל עַל גַּבָּהּ דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר וְהָא דְּקָתָנֵי לֹא יִקְּבֶנָּה מִצִּדָּהּ הָתָם בְּגוּפָהּ דְּחָבִית תָּנוּ רַבָּנַן אֵין נוֹקְבִין נֶקֶב חָדָשׁ בְּשַׁבָּת וְאִם בָּא לְהוֹסִיף מוֹסִיף וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֵין מוֹסִיפִין וְשָׁוִין שֶׁנּוֹקְבִין נֶקֶב יָשָׁן לְכַתְּחִילָּה וְתַנָּא קַמָּא מַאי שְׁנָא מִנֶּקֶב חָדָשׁ דְּלָא דְּקָא מְתַקֵּן פִּיתְחָא אוֹסוֹפֵי נָמֵי קָא מְתַקֵּן פִּיתְחָא אָמַר רַבָּה דְּבַר תּוֹרָה כׇּל פֶּתַח שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא אֵינוֹ פֶּתַח וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזוּר מִשּׁוּם לוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִין דְּעָבֵיד לְעַיּוֹלֵי אַוֵּירָא וּלְאַפּוֹקֵי הַבְלָא וְאִם בָּא לְהוֹסִיף מוֹסִיף אוֹסוֹפֵי וַדַּאי בְּלוּל שֶׁל תַּרְנְגוֹלִים לָא אָתֵי לְאוֹסוֹפֵי רש"יכשבא נחש על חוה. כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה דכתיב (בראשית ג) הנחש השיאני לשון נשואין: גרים מאי. שלא היו על הר סיני מהיכן פסקה זוהמא: מזלייהו הוו. בסיני וכל שעמדו על הר סיני נתקדשו ונטהרו ונתרפאו מכל מום ואף עורים ופסחים שהיו בישראל כדתניא בספרי: ופליגא. הא דאמרן דלא פסקה זוהמא עד סיני: מתני'. שובר . אדם חבית. מליאה גרוגרות בסכין או בסייף לאכול ממנה גרוגרות דאין במקלקל שום איסור בשבת: ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי. לנוקבה יפה בפתח נאה: אין נוקבין מגופה. הדבוקה בפה החבית לעשות נקב אלא נוטל את כולה אבל כי נקיב לה מתקן פתחא: וחכמים מתירין. דאין דרך פתח לחבית בכך: ולא יקבנה מצידה. בגמרא מפרש לה: שהוא ממרח. ויש כאן משום ממחק: בערב. מדינה: מחטאת. שמא מירח השעוה לדובקה בדופני הכלי סביב הנקב: גמ' לא שנו. דשובר החבית ומטלטל הסייף לכך: אלא בדרוסות. שהגרוגרות דרוסות בעיגול וחותכין ממנו בקורדום או בסייף ואיידי דמטלטל סייף לחתוך גרוגרות תבר ביה נמי לחבית: אבל מפורדות. שא''צ לחתכן לא יטלטל סייף לשבור החבית דמתני' ר' נחמיה דאמר אין כלי ניטל אלא לתשמיש המיוחד לו כדמוקי לקמן: ואינו חושש. ואע''ג דיין לאו למחתכיה קאי: רבנן היא. דפליגי אדר' נחמיה ואמרי כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך: חותלות. כלי של כפות תמרים ועושין כמין סלים ונותנים לתוכן תמרים רעים להתבשל: מתיר. אם הכסוי קשור בחבל: אבל לא מפקיע. סותר שרשרות החבל בכלי: ולא חותך. דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו וסכין אינו עשוי לכך: למיברז. לתחוב פויינדור''א בלע''ז: בבורטיא. ברומח לתוחבו בדופניה לנקבו: לעין יפה. להרחיב מוצא היין בנקב גדול מדלא נקיב ליה כדרך הנוקבין נקב עגול ויפה: התם ודאי לעין יפה קמיכוין. שמרחיב פיה למטה ממגופתה כדקתני מתיז את ראשה שפת פיה: לפתוחי מיפתח. יטול מגופתה: למעלה. בראש המגופה התם הוא דשרו רבנן דלאו אורחא למיעבד פתחא התם אלא נוטל כל המגופה: אבל מצדה. זמנין דעבדי לה משום פתחא ואינו רוצה לפותחה למעלה שלא יפול עפר או פסולת ביין: היינו דקתני ולא יקבנה מצדה. ואמגופה קאי ודברי הכל: מחלוקת מן הצד. התם הוא דקאסר רבי יהודה משום דאיכא דעבדי ליה פתחא: אין נוקבין נקב חדש. בכלי: נקב ישן. שנסתם דכי חוזר ופותח לאו כעושה פתח הוא שהרי עשוי ועומד וסתימתו לאו כלום: אוסופי נמי קמתקן פתחא. שמרחיבו ויש כאן משום גמר מלאכה: הבלא. סרחון שלא ימותו התרנגולין: ואם בא להוסיף מוסיף. ולא גזרינן דילמא אתי לאוסופי בלול של תרנגולין דלא מוסיף איניש עליה: תוספותשובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות. בגמרא מוקי לה בדרוסות לרבי נחמיה אבל לרבנן דרבי נחמיה שרי אפילו מפורדות ותימה לרבי מהא דתנן בפרק בכל מערבין (עירובין דף לד: ושם) גבי עירוב נתנו במגדל ונועל בפניו ואבד המפתח הרי זה עירוב ופריך בגמרא אמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא ומשני רב ושמואל דאמרי תרווייהו הכא במגדל של בנין עסקינן ור''מ היא כו' ואמאי מבעי ליה לאוקמא הכי ומעיקרא נמי מאי קאמר והלא יכול לשבר ולפתוח את המגדל וליטול את העירוב כי היכי דהכא שרי לשבר החבית וליטול הגרוגרות ואם באת לחלק בין נטילת העירוב לנטילת הגרוגרות א''כ קשה היכי מוקי לה התם כר' מאיר ונראה דהתם אסור לשבר את המגדל והכא דשרי לשבר את החבית משום דמיירי במוסתקי כדמוקי לה בביצה פרק המביא כדי יין (דף לג: ושם) ומפ' רש''י התם דהיינו חבית שבורה ומדבקין שבריה בשרף של עץ. שעושה ממנו זפת וקורין ריישנ''א ומש''ה דוקא חבית שרי דמחמת גריעותו לא חייס עליה וליכא למיחש שמא יתכוין לעשות כלי וכן כולה שמעתא דהכא במוסתקי ואע''ג דהתם בביצה לא מוקמינן הכי אלא לר''א דפריך ולית ליה לר''א הא דתנן שובר אדם את החבית כו' ועלה משני מתני' במוסתקי מ''מ אפילו לרבנן מיבעי לאוקמי הכי דרבנן לא פליגי אדר''א דקאמר לא יקטמנו פי' לא יקטום את ההדס להריח בו אלא משום דאיהו סבירא ליה דבקטימת קיסם חייב חטאת כשקוטמו לחצות בו שיניו וא''כ אי לא מוקמינן לה במוסתקי עלייהו איכא למיפרך ולית להו הא דתנן כו' הלכך מיבעי לן למימר דאליבא דכולהו מיירי מתניתין במוסתקי והשתא אתיא שמעתא שפיר. מ''ר. ובגמ' ירושלמי בפרק בכל מערבין מצאתי הדא דתימא במגדל של אבן אבל במגדל של עץ נעשה כשובר החבית לאכול ממנה גרוגרות: מתיר ומפקיע וחותך. אומר רבי מההיא דעירובין (דף לד:) יש ללמוד דהא דאמרינן (ביצה דף לא:) חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך היינו כגון דקטיר במיתנא אבל פותחת של עץ ושל מתכת אסור לשבר ולהפקיע מדקשיא ליה התם אמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר דפשיטא ליה שאינו יכול להפקיע הפותחת וליטול העירוב אע''פ שסתם מגדל שבכל הש''ס הוא כלי כמו הצד צבי לבית וצפור למגדל וכי ההיא דבריש כל הכלים (לעיל קכב:) ובמסקנא נמי לא בעי לאוקומי אלא בקטיר במיתנא דהיינו דוקא חותמות שבכלים אבל דבר שהוא חזק כעין פותחת לא הוה שרי ת''ק. מ''ר: הא רבנן והא ר' נחמיה. תימה לי אמאי לא מוקי תרוייהו כר' נחמיה והא דקתני מתיר מפקיע וחותך ביו''ט והא דקתני מתיר אבל לא מפקיע וחותך בשבת דאיכא תנא דס''ל הכי אליבא דר' נחמיה בביצה בפ' המביא כדי יין (לב:) י''ל דניחא ליה למימר חדא כרבנן מדנימא תרוייהו כר' נחמיה: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|