אמר רב פפא: כגון שהיו מופלין שניהן שגם הכהן המשיח וגם בית הדין היו גדולים בתורה ורשאים להורות.

א סבר אביי למימר [לומר] כך: מה שאמרו במשנה חטא בפני עצמו ועשה בפני עצמו היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? דיתבי [שיושבים] הכהן הגדול ובית הדין בשני מקומות שונים וקא מורו בתרי איסורי [והם מורים בשני איסורים שונים], אמר ליה [לו] רבא: אטו [וכי] שני מקומות הם הגורמין שייחשב כחטא בפני עצמו? אלא אפילו יתבי [יושבים] הכהן הגדול ובית הדין בחד מקום [במקום אחד], וכיון דקא מורו בתרי איסורי [שהם מורים בשני איסורים שונים] חטא בפני עצמו הוא.

ומעתה דנים: פשיטא [פשוט] הדבר, אם הוא הורה בחלב והן בעבודה זרה, הרי זה ברור שחטא בפני עצמו הוא, דהא [שהרי] חלוקין בטעמייהו [בטעמיהם], שלכל אחד מהם יש מקור אחר לדבריו מכתובים שונים וגם שהם חלוקין בקרבנות, שהוא הכהן הגדול מתכפר על שגגתו בחטא זה בפר, והן בית הדין בשגגת עבודה זרה מתכפרים בפר ושעיר, דהא קא מייתו הני [שהרי הללו מביאים הם] גם שעיר, והוא לא מייתי [מביא]. וכל שכן אם הוא שגג בעבודה זרה והן הורו בחלב, שחלוקין בקרבנותיהן לגמרי, שהוא מביא שעירה לחטאת, ואינהו [והם] מביאים פר,

אלא הספק הוא כאשר הוא הורה למשל בחלב המכסה את הקרב והן הורו בחלב שעל הדקין (מעיים), מהו? מי אמרינן [האם אנו אומרים] במקרה זה: אף על גב [אף על פי] שקרבנן שוה, כיון דמתרי קראי קאתו [שמשני מקראות שונים באים, נובעים] האיסורים הללו הא פליגין בטעמייהו [הרי הם חלוקים בטעמיהם], או דלמא [שמא] שם חלב אחד הוא, והוא נחשב כחטא אחד?

אם תמצא לומר שם חלב אחד הוא, אם הורה הוא בחלב והן בדם, מהו? מי אמרינן [האם אנו אומרים]: בטעמייהו הא פליגין [בטעמיהם הרי הם חלוקים], שהרי יש לכל איסור מקור אחר בתורה, ואם מתירים אותם הרי זה מפני נימוקים שונים, או דלמא [שמא] כיון ששוין בקרבן (שכפרת חלב ודם שוה) בתר [אחר] הקרבן אזלינן [אנו הולכים]? שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו [תעמוד] במקומה.

ב ומבררים את ההלכות האמורות במשנתנו. שנינו שאין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת וכו'. ושואלים: מנלן [מנין לנו] שעד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת? ומשיבים: כדאמרינן באידך פירקין [כמו שאמרנו בפרק האחר הראשון במסכת שלנו]: "ונעלם דבר" (ויקרא ד, יג) לומר "דבר" — ולא כל הגוף.

עוד שנינו: וכן המשיח. ושואלים: מנלן [מנין לנו] הלכה זו? דכתיב [שנאמר]: "לאשמת העם" (ויקרא ד, ג), לומר שהרי משיח כצבור.

עוד שנינו: ולא בעבודה זרה. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? דתנו רבנן [ששנו חכמים בברייתא]: לפי שיצאה עבודה זרה לדון בעצמה, שיש פרק מיוחד (במדבר טו) שנתייחד לשגגת עבודה זרה, יכול יהו חייבין בענין זה על עקירת מצוה כולה?

ומשיבים: נאמר כאן בעבודה זרה "מעיני" (במדבר טו, כד) ונאמר להלן בהעלם דבר של ציבור בשאר עבירות "מעיני" (ויקרא ד, יג), מה להלן מדובר בבית דין, אף כאן נמי [גם כן] בבית דין, ומה להלן בשגגת ציבור, מדובר על העלם דבר מן המצוה ולא כל הגוף, אף כאן נמי [גם כן] דבר ולא כל הגוף.

ג משנה אין חייבין בית הדין אלא על העלם דבר של טעות בהוראה עם שגגת המעשה ששגגו העם ועשו לפי הוראה זו, וכן המשיח אינו חייב אלא באופן זה, בטעות הוראה שהוא נוהג לפיה, ולא בעבודה זרה — אין חייבין בית דין להביא קרבן אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה.

ד גמרא ומבררים את ההלכות במשנתנו. שנינו שאין חייבים אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר "ישגו" (ויקרא ד, יג) — יכול יהו חייבין להביא פר על שגגת מעשה? תלמוד לומר: "ישגו ונעלם דבר" (ויקרא ד, יג), ללמד שאין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה.

עוד שנינו: וכן המשיח. ושואלים: מנלן [מנין לנו]? דכתיב [שנאמר] במשיח: "לאשמת העם" (ויקרא ד, ג), הרי למדנו כי משיח דינו כצבור.

עוד שנינו במשנה: ולא בעבודה זרה אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה?

דתנו רבנן [ששנו חכמים]: לפי שיצאה עבודה זרה לדון בעצמה, יכול יהו חייבין בה על שגגת המעשה בלבד? ומשיבים: נאמר כאן "מעיני" ונאמר להלן "מעיני", מה להלן אין חייבין בית דין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, אף כאן אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה.

ומעירים: ואילו משיח בעבודה זרה לא קתני [שנה] ולא פירש שדינו כבית דין, ואם כן מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? שיטת רבי היא;

דתניא [ששנויה ברייתא]: משיח ששגג בעבודה זרה — רבי אומר: מביא קרבן בשגגת מעשה, שאם שגג במעשה בלבד כשאר העם, מביא קרבן. וחכמים אומרים: בהעלם דבר. ושוין שניהם שמביא הכהן המשיח קרבנו לכפר על עבודה זרה בשעירה, ושוין שאין מביא אשם תלוי. וממה שמשנתנו השמיטה את דין הכהן המשיח בעבודה זרה נראה שהיא כדעת רבי האומר שלענין זה דינו כאדם פרטי.

ודוחים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן] הרי את ההלכה שאין חייב הכהן משיח בעבודה זרה אלא על דבר שבזדונו כרת ובשגגתו חטאת מי קתני [האם שנה]?

אלא תני הא [שנה דבר זה] שחייב בשאר עבירות על העלם דבר ושגגת מעשה הוא הדין להא [לזה], שחייבים בעבודה זרה על דבר שזדונו כרת, הכא נמי תנא הא [כך גם כן שנה זה] שדין המשיח כדין ציבור בשאר עבירות והוא הדין להא [לזה]. דינו של משיח בעבודה זרה. ואם כן אין להוכיח מכאן שמשנתנו איננה כדברי חכמים.

ולגופו של דבר, מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? אמר קרא [הכתוב] בענין עבודה זרה: "וכפר הכהן על הנפש השגגת בחטאה בשגגה" (במדבר טו, כח), "הנפש" — זה משיח, "השגגת" — זה נשיא, "בחטאה בשגגה" — רבי סבר: חטא זה בשגגה יהא, ולא בהעלם דבר.

ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: הפסוק בא לומר שדין זה הוא במי שחטאתו בשאר עבירות היא בשגגה, יצא משיח שאין קרבן חטאתו המיוחד בשגגה בלבד אלא בהעלם דבר.

שנינו בברייתא: ושוין רבי וחכמים שהוא מביא שעירה כיחיד. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? ומשיבים: שאמר קרא [המקרא]: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת" (ויקרא ד, כז), לומר: אחד יחיד סתם ואחד נשיא ואחד משיח — כולם בכלל נפש אחת הן.