ושואלים: אם הכהנים קרויים קהל אלא מעתה, נייתו [שיביאו] פר על חטאתם בהוראה של בית דין, כמו שמביא כל שבט (לדעת ר' שמעון) שהרי גם הם קהל! וכי תימא, הכי נמי [ואם תאמר, אכן כך הוא גם כן], אם כן, טפי להו [התרבו להם] שבטים, שיש מעתה שלושה עשר שבטים!

אלא אמר רב אחא בר' יעקב: שבטו של לוי לא איקרו [נקראו] קהל, דכתיב [שנאמר]: "הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם" (בראשית מח, ד), לומר כל שבט שיש לו אחוזה נחלה בארץ — איקרי [נקרא] קהל, וכל שאין לו אחוזה — לא איקרי [נקרא] קהל, ושבט לוי אין לו חלק ונחלה בארץ, וכן הכהנים הבאים משבט לוי.

ושואלים: אם כן, חסרי להו [חסרים להם] שנים עשר שבטים כיון שיש רק אחד עשר שבטים בלא לוי! אמר אביי: נאמר "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (בראשית מח, ה), והם נמנים כשני שבטים. אמר רבא, והא כתיב [והרי נאמר]: "על שם אחיהם יקראו בנחלתם" (בראשית מח, ו) לומר שדווקא לנחלה הוקשו (הושוו) לשבטים ולא לדבר אחר!

ושואלים: ולא? וכי אינם נחשבים לשבטים אף לעניינים אחרים? והא [והרי] חלוקין הם בדגלים במסע בני ישראל במדבר, שבכל דגל היו שלושה שבטים, וגם אפרים ומנשה נמנו במנין השבטים בדגלים כשני שבטים נבדלים! ומשיבים: כנחלתן כך חנייתן סביב למשכן, כדי לחלק כבוד לדגלים.

ושואלים: והא [והרי] הם חלוקים בנשיאים, שלשבט אפרים ומנשה היו נשיאים נבדלים! ומשיבים: ההוא, לחלוק כבוד לנשיאים, ומכאן אין ראיה שהם נחשבים לשני שבטים לענין אחר. דתניא [ששנויה ברייתא]: שלמה עשה שבעה ימי חנוכה בחנוכת בית המקדש, ומה ראה משה לעשות שנים עשר ימי חנוכה בחנוכת המשכן? כדי לחלוק כבוד לנשיאים, שכל נשיא שבט יקריב באחד מימים אלה, ומפני כבודם של נשיאיהם נחשבים אפרים ומנשה לשנים.

ושואלים: לגופו של דבר, האם סבור ר' שמעון שחטאת השותפים שונה מחטאת הציבור, כפי שאמר רב יוסף, או כדברי אביי שאין הבדל ביניהם? מאי הוי עלה [מה היה עליה]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה, דתניא [ששנויה ברייתא]: ר' שמעון אומר, חמש חטאות מתות כלומר, גורמים להן למות, משום שאי אפשר להקריבן, והן: ולד חטאת, אם בהמת קרבן שהוקדשה לחטאת (שהיא נקבה) ילדה ולד, וולד זה יש בו קדושה אבל אי אפשר להביא אותו לקרבן. ותמורת חטאת, אם המירו בהמה אחרת בבהמה לחטאת, שנתקדשה באותה קדושה, אבל אי אפשר להקריבה. וחטאת שמתו בעליה. וחטאת שנתכפרו בעליה בקרבן אחר. וחטאת שעברה שנתה, שהיא צריכה להיות בת שנה, ועברה שנתה. ואי אתה יכול לומר ולד חטאת בצבור, שאין צבור מפרישין קרבן חטאת נקבה. ואי אתה יכול לומר תמורת חטאת בצבור, שאין תמורה בצבור, שדין התמורה הוא רק ביחיד. ואי אתה יכול לומר חטאת שמתו בעליה בצבור, שאין צבור מתים.

שנתכפרו בעליה ושעברה שנתה לא שמענו מה דינם, יכול ימותו? אמרת (אומר אתה): ילמוד סתום מן המפורש, מה מצינו בולד חטאת ותמורת חטאת ושמתו בעליה שדין זה ביחיד דברים אמורים ולא בצבור, אף חטאת שנתכפרו בעליה ושעברה שנתה — ביחיד דברים אמורים ולא בצבור. ומאותו לימוד נלמד לענייננו לגבי חטאת השותפים, שכשם שמצינו בולד חטאת ותמורת חטאת שדינם ביחיד ולא בשותפים, כמו כן גם לגבי חטאת השותפים שמת אחד מהשותפים.

ושואלים: וכי דנין אפשר משאי אפשר? הרי יש פה דברים שאינם יכולים להיות בציבור מעצם טבעו של הציבור, אבל אין ללמוד מכאן על דברים שהם אפשריים בציבור! ומשיבים: ר' שמעון בחד מקום גמיר [במקום אחד הוא לומד] שכל דיני חטאות המתות נמסרו כהלכה אחת, ובמקום שאי אפשר לקיים כולה — כל הדין הזה בטל.

א משנה הורה כהן משיח לעצמו להתיר דבר האסור מן התורה שוגג (מתוך טעות), ועשה בשוגג על פי הוראתו — מביא פר העלם דבר של כהן משיח. אם הורה לעצמו שוגג ועשה מזיד, או הורה מזיד ועשה שוגג — פטור מכל קרבן. שכלל הוא: הוראת כהן משיח שמורה לעצמו הלכה, הרי היא כהוראת בית דין שמורה לצבור. שרק במקרה שהיו מביאים פר העלם דבר של ציבור, מביא הכהן הגדול פר על שגגתו.

ב גמרא שנינו במשנה: שוגג ועשה שוגג — מביא פר. ושואלים: פשיטא [פשוט] הדבר, שהרי הוא שוגג ודאי, וחייב קרבן כדינו הכתוב בתורה!

אמר אביי: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שהורה להיתר, ושכח מאיזה טעם הורה, ובשעה שטעה ועשה מעשה אמר: הריני עושה על דעת הוראתו, שמהו דתימא [שתאמר], כיון שאילו מתידע ליה [היה נודע לו] הטעם באותה שעה שמא הדר ביה [היה חוזר בו], ואם שכח ובכל זאת עשה הריהו כמזיד דמי [נחשב] ולא לחייב [יתחייב] להביא קרבן על כך, קא משמע לן [משמיע לנו] שגם זה קרוי שוגג.

ג שנינו במשנה: שוגג ועשה מזיד, מזיד ועשה שוגג — פטור. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים האלה], כל הדינים המיוחדים של פר כהן משיח? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם" (ויקרא ד, ג), הרי שדין המשיח כדין הצבור, (שאשמתו היא כדרך אשמת העם). ודנים בדבר, שיכול היית לומר שאין צורך בכתוב זה, והלא דין הוא שאפשר ללמוד אותו מן הסברה: