או דלמא [שמא] ידיעה דההוא [של אותו] בית דין שהורו בעינן [צריכים אנו]; ואותו בית דין הרי אינו קיים עוד! שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א אמר ר' יונתן: אפילו מאה דיינים שישבו בדין להורות, והם דנו בדבר ושגגו — אין חייבין בקרבן עד שיורו כולן, שנאמר בחיוב הקרבן: "ואם כל עדת ישראל ישגו" (ויקרא ד, יג), ולשון "כל" באה להדגיש: עד שישגו כולן כלומר, עד שתפשוט (תתקבל) הוראה בכל עדת ישראל, שהוראה שגויה זו תהיה על דעת "כל העדה" — הסנהדרין. אמר רב הונא בריה [בנו] של רב הושעיא: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר], שהרי בכל התורה כולה קיימא לן [מוחזק בידינו] הכלל של רובו ככולו, ואילו הכא [כאן] לא נאמר "עדה" בלבד, אלא כתיב [נאמר] "כל העדה", והרי זו הדגשה יתירה, הואיל וכך, אפילו הן מאה כולם צריכים להורות.

תנן [שנינו במשנתנו]: הורו בית דין, וידע אחד מהן שטעו, או תלמיד וראוי להוראה, והלך ועשה על פיהם, בין שעשו ועשה עמהן, ובין שעשו ועשה אחריהן, ובין שלא עשו ועשה — הרי זה חייב, מפני שלא תלה בבית דין.

ויש לדייק בלשון המשנה: האי [זה] אותו חכם הוא שחייב, הא [הרי] אם היה אחר שעושה בהוראת בית דין — הריהו פטור, ואמאי [ומדוע]? הא [הרי] לא נגמרה הוראה על פי כל הדיינים, שהרי אמרנו שאם לא הורו כל בית הדין כולם אין זו קרויה הוראה! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שהרכין ההוא אחד מהן שחלק עליהם בראשו ונראה היה כמסכים להם.

תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו ראיה הנוגעת לענין זה של ר' יונתן: הורו בית דין, וידע אחד מהן שטעו ואמר להן "טועין אתם" — הרי אלו פטורים. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שאמר להן "טועין אתם" — שפטורים, הא שתיק מישתק [הרי אם שתק] — חייבין, וגמר לה [ונגמרה על ידי כך] ההוראה, ואמאי [ומדוע]? והא [והרי] לא הורו כולן, ואם כן, הרי זה שלא כדברי ר' יונתן! אמרי [אומרים] בתשובה לכך: הכי נמי [כאן גם כן] מדובר כגון שהרכין אותו אחד בראשו.

מתיב [מקשה] רב משרשיא על דברי ר' יונתן ממה ששנינו: סמכו רבותינו על דברי רבן שמעון בן גמליאל ועל דברי ר' אלעזר בר' צדוק, שהיו אומרים: אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולין לעמוד בה,

ואמר על כך רב אדא בר אבא: מאי קרא [מהו המקרא] המלמד על כך? שנאמר: "במארה אתם נארים ואתי אתם קבעים הגוי כלו" (מלאכי ג,ט), שכל העם כולו קיבל עליו בשבועה ("במארה") את דיני המעשרות, ובכל זאת עברו עליהם. והא הכא דכתיב [והרי כאן שנאמר] "הגוי כלו", ובכל זאת רובא ככולא דמי [הרוב כמו הכל נחשב], שהרי מפסוק זה סמכו רבותינו שאין גוזרים גזירה אלא כן עם רוב הציבור יכולים לעמוד בה, מכאן תיובתא [קושיה חמורה] לר' יונתן. ומסכימים: אכן תיובתא [קושיה חמורה היא], ונדחו דבריו.

ושואלים: אם כן, ואלא מעתה שנדחו דבריו של ר' יונתן שנסמכו על ייתור הכתוב, מאי [מה פירוש] "כל עדת" דקאמר רחמנא [שאמרה התורה]? מה ההדגשה הזו באה ללמדנו? הכי קאמר [כך אמר]: אי איכא [אם נמצאים] כל הדיינים כולם ומחליטים כך (לפי דעת הרוב) — הויא [הרי זו] הוראה, ואי [ואם] לא נמצאים כולם — לא הויא [אין זו] הוראה.

ובענין זה של מושב הדיינים אמר ר' יהושע: עשרה שיושבין בדין — קולר (השלשלת של ההולכים להיענש) תלוי בצואר כולן. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכן הוא! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו], שאפילו תלמיד בפני רבו אם ראה שנעשתה שגגה ולא תיקן — הרי החוב תלוי בו, ואינו רשאי לשתוק מפני כבוד הרב.

מסופר שרב הונא כי הוה נפיק לבי דינא [כאשר היה יוצא לבית הדין], מייתי [היה מביא] עשרה תנאי דבי [שוני משניות מבית] רב לקמיה [לפניו] שיהיו כאילו שותפים עמו בדין, שהיה אומר כי היכי דנימטיין שיבא מכשורא [כדי שיגיע לנו רק שבב מן הקורה] כלומר, שיחלקו אלה עמי באחריות לפסק הדין. וכיוצא בזה מסופר שרב אשי כי הוו מייתי טרפתא לקמיה [כאשר היו מביאים טריפה לפניו] לשאול אם הבהמה היא טריפה או לא, מייתי [היה מביא] עשרה טבחי [שוחטים] ממתא מחסיא ומותיב קמיה [ומושיבם לפניו], אמר: כי היכא דנימטיין שיבא מכשורא [כדי שיגיע לנו שבב מן הקורה].

ב משנה הורו בית דין הוראה בטעות, וידעו שטעו וחזרו בהן, בין שהביאו כפרתן (קרבנם) על מה שהורו ובין שלא הביאו כפרתן, והלך אדם שלא ידע שחזרו בהם ועשה על פיהן — ר' שמעון פוטר אותו מקרבן, ור' אלעזר אומר: ספק הוא, ומביא אשם תלוי. איזהו ספק? מתי נחשב דבר לספק להתחייב עליו באשם תלוי? אם ישב לו אדם בתוך ביתו ועשה כן — חייב באשם, שהיה יכול לדעת שבית הדין חזר בו. הלך לו למדינת הים והוא סומך עדיין על ההוראה הישנה — פטור.

אמר ר' עקיבא: מודה אני בזה שהלך למדינת הים שהוא קרוב לפטור מן החובה. אמר לו בן עזאי: מאי שנא [מה שונה] זה מן היושב בביתו? אמר לו: שהיושב בביתו אפשר היה לו שישמע, וזה שבמדינת הים לא היה לו אפשר שישמע. ומכאן באה המשנה להסביר באיזה ענין נחשב הדבר לשגגת הוראה שהציבור מביא עליה קרבן.

הורו בית דין לעקור את כל הגוף של המצוה ולא פרט אחד ממנה, כגון שאמרו: אין איסור נדה בתורה, אין איסור שבת בתורה, אין איסור עבודה זרה בתורה — הרי אלו פטורין. שאין זו שגגת הוראה אלא טעות פשוטה. אם הורו לבטל מקצת מהמצוה ולקיים מקצת — הרי אלו חייבין.

כיצד? אם אמרו: יש איסור נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום על אשה שראתה דם נידה שלא בזמנה במשך יום אחד, שאז היא צריכה לשמור יום שני ולבדוק אם היא ממשיכה בנידתה, ואף אם לא ראתה ביום השני היא נחשבת אותו יום לנידה, והם הורו שהבא עליה פטור, או שאמרו:

יש שבת בתורה, אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור.

יש עבודה זרה בתורה, אבל המשתחוה (שלא הקריב לה קרבן) פטור — הרי אלו חייבין על הוראת טעות, שנאמר: "ונעלם דבר" (ויקרא ד, יג), לומר "דבר" — פרט אחד, ולא כל הגוף.

ג גמרא שנינו במשנה שר' שמעון פוטר את מי שעשה על פי בית דין למרות שחזרו בהם. ועל כך אמר רב יהודה אמר רב: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון? הואיל וברשות בית דין הוא עושה. איכא דאמרי [יש שאומרים] זאת בלשון אחרת: אמר רב יהודה אמר רב, אומר היה ר' שמעון: כל הוראה שיצאה (שפשטה) ברוב צבור אף שבית הדין חזר בו — יחיד העושה אותה פטור, לפי שלא ניתנה הוראה אלא להבחין בין שוגג למזיד שהעושה על פי אותה ההוראה נחשב לשוגג שהרי תלה הדבר בהוראת בית הדין, ואדם זה שלא ידע שבית הדין חזר בו מהוראתו אף הוא הריהו שוגג ולא מזיד.

מיתיבי [מקשים על כך]: פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודה זרה — בתחלה גובין עליהן כלומר, גובים כסף מהציבור במיוחד לצורך זה, אלו דברי ר' שמעון. ר' יהודה אומר: מתרומת הלשכה הן באין כלומר, היו מביאים קרבנות אלה מן התרומה הכללית שהציבור מביא בכלל לצורך הקרבנות. ולשיטת ר' שמעון עצמו, אמאי [מדוע] יהיה אדם זה פטור, הלא כיון דגבי להו [שגובים אותם] את הכספים לצורך כל קרבן וקרבן חטאת של הציבור, הוי ליה [נהיה לו] הדבר בגדר "הודע אליו חטאתו", שהרי מתוך המגבית בוודאי נודע לו שטעה בית הדין בהוראתו!

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: כגון שגבו סתם, ולא הודיעוהו לשם מה גובים, כך שלא ידע שבית הדין חזרו בהם.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: כגון שלא הוה ליה במתא [היה בעיר] בשעה שגבו בעירו, ולא נודע לו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: רב כאידך תנא סבר [כמו התנא האחר הוא סבור], דתניא איפכא [ששנויה ברייתא להיפך] שבה נהפכו השיטות הללו וכך נאמר שם: בתחילה גובין להן, דברי ר' יהודה, ר' שמעון אומר: מתרומת הלשכה הן באין ולפיכך לשיטת ר' שמעון שבברייתא זו יתכן שלא ידע אותו אדם שחזרו בהם בית הדין.

ועוד בענין זה תני [שנויה ברייתא]: יחיד שעשה לאחר שחזרו בהם בית הדין ר' מאיר מחייב אותו בקרבן חטאת, ור' שמעון פוטר, ר' אלעזר אומר: ספק, משום (בשם) סומכוס אמרו: תלוי. אמר ר' יוחנן: לענין אשם תלוי איכא בינייהו [יש ביניהם, בין ר' אלעזר לסומכוס, הבדל בהלכה] שלדעת ר' אלעזר מביא אשם תלוי, ולדעת סומכוס צד החיוב של האיש תלוי בספק, ואף אשם תלוי אינו מביא.

אמר ר' זירא: משל לשיטת ר' אלעזר למה הדבר דומה? לאדם שאכל חתיכה שהיא ספק חלב ספק שומן וחשב שהוא שומן, ואכלה. ואחר כך נודע לו שהוא ספק איסור כרת, שבמקרה זה מביא אשם תלוי. ואף לענין זה, כיון שנודע לו לאחר זמן שחזרו בית הדין, הרי זה כמי שספק בידו אם חטא.