ומשיבים: בסוף המשנה בסגנון של "זו ואין צריך לומר זו" קתני [שנה] התנא, כלומר שנויים הם המקרים בסדר שבו כל מקרה פשוט יותר מהמקרה הקודם לו.

א שנינו במשנה: וידע אחד מהן שטעו או תלמיד וראוי להוראה. ושואלים: תרתי [שנים] שני מקרים אלו, למה לי לשנותם? ומדוע לא די באחד בלבד, ואין צורך לשנות גם תלמיד וראוי להוראה? אמר רבא: איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הני מילי [דברים אלה] שחייב, אמורים דווקא במי שהוא גמיר [למד] וגם סביר [סובר] ומבין דברים בעצמו, אבל מי שגמיר [למד] ולא סביר [סובר] — לא חייב בקרבן, לכן השמיענו התנא את המקרה של תלמיד וראוי להוראה — שאף זה חייב.

אמר ליה [לו] אביי: והרי תלמיד הראוי להוראה — גמיר וסביר משמע [למד וסובר משמעו]! אמר ליה [לו] רבא, אנא הכי קאמינא [אני כך אומר]: אי מההיא [אם מאותה] הלכה ראשונה במשנה ("אחד מהם") בלבד הוה אמינא [הייתי אומר] הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא אם הוא גמיר וסביר [למד וסובר], אבל גמיר [למד] ולא סביר [סובר] — לא, לכן תנא [שנה] תלמיד ראוי להוראה, ממשנה יתירה ששנה אנו מבינים שאפילו גמיר [למד] ולא סביר [סובר], או סביר [סובר] ולא גמיר [למד] עדיין, בכל זאת כיון שהוא תולה בדעת עצמו הרי הוא חייב.

ב "ראוי להוראה וכו' ". ושואלים: כגון מאן [מי] נקרא "תלמיד הראוי להוראה"? אמר רבא: כגון שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא, שלא נסמכו והיו גדולי הדור. אמר ליה [לו] אביי: כי האי גוונא [כגון זה] מזיד הוא, שהרי אדם גדול כזה בוודאי אינו טועה, ואם פסק להיתר מזיד הוא ופטור מקרבן!

והשיב לו רבא: ולטעמיך [ולשיטתך], הא דתניא [זו ששנויה בברייתא]: על הכתוב: "בעשתה אחת" (ויקרא ד, כז), לומר שיחיד העושה מפי עצמו — חייב, אם עושה בהוראת בית דין — פטור, כיצד? הורו בית דין שחלב מותר, ונודע לאחד מהן שטעו, או שהיה תלמיד יושב לפניהן וראוי להוראה כגון שמעון בן עזאי, וטעה ועשה על פי בית הדין, יכול יהא פטור? תלמוד לומר: "בעשתה אחת", יחיד העושה על פי עצמו — חייב, ומי שעשה בהוראת בית דין — פטור!

ושואלים: ומכל מקום אם מדובר באדם גדול אלא היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה] שיהיה אדם כזה עשוי להיחשב כשוגג? ומשיבים: כגון שידע שהדבר הזה שהתירוהו בית הדין הוא אסור, וקא טעי [והוא טועה] במצוה לשמוע דברי חכמים, שהוא סבור שמצוה לשמוע דברי חכמים, אפילו כשהוא בטוח שאינם צודקים. אם כן לדידי נמי [לדעתי גם כן] מה שאמרתי כגון שמעון בן זומא או שמעון בן עזאי הכוונה שטעי [טועה] במצוה לשמוע דברי חכמים, ומפני שטעו בדבר זה — חייבים בקרבן.

ג שנינו במשנה: זה הכלל: התולה בעצמו — חייב. ושואלים: לשון כללית זו ("זה הכלל") לאיתויי מאי [להביא לרבות מה] היא באה, ואיזה מקרה שלא נזכר היא באה להוסיף? ומשיבים: לאיתויי [להביא] מבעט בהוראה, כלומר מי שרגיל לבוז תמיד להוראות בית הדין, ועושה רק מדעת עצמו.

וכמו כן, לשון כללית זו שנאמרה במשנה תולה בבית דין פטור מה באה לרבות? ומשיבים: לאיתויי [להביא] הורו בית דין וידעו שטעו וחזרו בהן. והוא לא ידע שחזרו בהם, ונהג על פי הוראתם הראשונה, שנמצא שתלה בדעת בית דין. ושואלים על כך: הא בהדיא קתני לה [הרי מקרה זה בפירוש שונה אותה] במשנה הבאה, ואין צורך לרבות אותו במשנתנו! ומשיבים: תני [שונה] קודם באופן סתום והדר [ואחר כך] מפרש.

ד אמר רב יהודה אמר שמואל: זו כל שיטת משנתנו שכל יחיד שעשה כהוראת בין דין פטור מקרבן היא דברי ר' יהודה, אבל חכמים אומרים: יחיד שעשה בהוראת בית דין — חייב. ושואלים: מאי [מהי] שיטת ר' יהודה זו שרמזנו לה? דתניא [ששנויה ברייתא]: "אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשתה" (ויקרא ד, כז) — הרי אלו שלשה מעוטין ("אחת", "בשגגה", "בעשותה"), ואחד המיעוטים הללו בא ללמדנו הלכה זו: העושה מפי עצמו — חייב, עשה בהוראת בית דין — פטור.

ושואלים: מאי רבנן [מהי שיטת חכמים]? דתניא [ששנויה ברייתא], עדיין אני אומר: מיעוט קהל שחטאו על פי הוראת בית דין — הם חייבין להביא קרבן על שגגתם, לפי שאין בית דין מביאין על ידיהן (בגללם) קרבן פר העלם דבר של ציבור (אלא אם כן חטאו רוב הקהל), ואולם יש מקום לומר שרוב קהל שחטאו יהו פטורין מלהביא קרבן, שהרי בית דין מביאין על ידיהם פר העלם דבר של ציבור? תלמוד לומר: "מעם הארץ" (ויקרא ד, כז) — אפילו רובה של קהל, ואפילו כולה אינם נפטרים משום שבית הדין הורו כן.

ונברר: במאי [במה מדובר]? כיצד היה חטאם של רוב הקהל? אילימא [אם תאמר] בשגגת מעשה, מפני טעות מסויימת ולא בגלל הוראת בית דין, אם כן מה שנאמר בטעם הדבר "שהרי בית דין מביאין על ידיהם" אינו מובן, שהרי זה בית דין שלא בהוראה, בית דין מאי עבידתייהו [מה מעשיהם]? הרי אין להם קשר לדבר! כי שלא בהוראת בית דין, בית דין מי מייתו [האם הם מביאים] קרבן שלא בהוראה? אלא צריך לומר שעשו רוב הקהל בהוראה, ואולם אף על כך יש לשאול: והא כי כתיב [והרי כאשר נאמר] "מעם הארץ" — בשגגת מעשה הוא דכתיב [שנאמר] ולא בשגגת הוראה כלל!

אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך אמר]: שצריך להוסיף דברים בברייתא ולשנותה כך: מיעוט קהל שחטאו בשגגת מעשה הם חייבין, שאין בית דין מביאין על ידיהן פר בהוראה, הא [הרי] הן עצמם שעשו בהוראה חייבין בקרבן, וכמו כן חייבים בקרבן גם כשעשו בשגגת מעשה שלא בהוראה,

יכול רוב צבור שעשו בשגגת מעשה שלא בהוראה יהו פטורין, שהרי בית דין מביאין עליהם פר בהוראה? תלמוד לומר: "מעם הארץ", אפילו רובו. שאם לא היתה זו שגגה מתוך הוראת בית הדין, אין הבדל כמה היו השוגגים מעטים או רוב הקהל. מכאן ראיה שלדעת חכמים יחיד או מיעוט הקהל שעשה בהוראת בית הדין חייב.

אמר רב פפא: ממאי [ממה] מסיק אתה כך? דלמא [שמא] במקרה כזה שחטאו מיעוט קהל בהוראת בית דין, לא הן ולא בית דין מביאים משום שהם תלו בבית דין, ובית דין פטור משום שהיו רק מיעוט!

ודוחים: אי הכי [אם כך], מאי איריא דקמהדר על רובא לחיובא [מה שייך, מדוע דווקא שמחזר על רוב לחיוב]? כלומר, מדוע רוצה התנא לחדש שגם אם רוב הקהל חטא יהיו חייבים בקרבן? לאו [האם לא] מכלל הדברים אתה למד שמיעוט שעושים בהוראה קיימא ליה דמיחייבו [מוחזק להם כדבר פשוט שמחוייבים] אפילו בהוראה, ולפי שיטת רב פפא: ונהדר ברישא על מיעוטא דמיחייב [ושיחזור בראש להוכיח על מיעוט שמתחייב] בשגגת מעשה, ולבסוף ניהדר [יחזור] ויביא ראיה על רובא לחיובא [הרוב לחייב] בשגגת מעשה שהרי אין אנו יודעים עכשיו על מיעוט שעשו בשגגת מעשה שחייבים!

אלא לאו [האם לא] מדלא מהדר [משלא מחזר] ולא מביא בברייתא בתחילה הוכחה על מיעוט דמיחייבין [שחייבים] בשגגת מעשה, ובסוף מהדר [מחזר] למצוא הוכחה על רובא לחיובא [רוב שיהיה חייב] בשגגת מעשה, שמע מינה [למד מכאן] שהיה פשוט לברייתא שאם עשו מיעוט בהוראה חייבין הן על מה שעשו כשבה ושעירה כדין כל חוטא שחטא בשגגה, וכמו כן שלא בהוראה בשגגת מעשה חייבין המיעוט שחטאו.

עד כאן שתי השיטות בענין זה, אבל שואלים: מכדי תרוייהו סתמי תנן [הרי שתי הברייתות הללו בסתם שנה], ממאי דקמייתא [ממה יודע אתה שהראשונה] היא שיטת ר' יהודה ובתרייתא רבנן [והאחרונה היא שיטת חכמים]? אימא איפכא [אמור להיפך]! ומשיבים: מאן שמעת ליה דדריש מיעוטי כי האי גוונא [את מי שמעת אותו שהוא דורש לשונות מיעוט בדרך כגון זו]? שיטת ר' יהודה היא, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: