גדנפא דלישא אפומא [מעין זר של עיסה סביב פיה], ומליוה מיא וארתחה [ומילאו אותה מים והרתיחו אותה] כך שהמים רתחו על שפתה. אמר רבא: מאן חכים למעבד כי הא מילתא [מי חכם לעשות דבר כזה] אי לאו [אם לא] רב עקביה דגברא רבא [שאדם גדול] הוא, וטעמו, כי קסבר [סבור הוא] לענין הכשר כלים מאיסור: כדרך שהוא בולעו כך הוא פולטו שכל איסור יוצא מן הכלי כדרך שנבלע בו. ולענייננו, מה כשהוא בולעו הרי זה בנצוצות, שהרי שפת הדוד אין בה תבשיל, אלא רק טיפות קטנות של נוזל ניתזות עליה, אף פולטו הוא בנצוצות, ועל ידי השפה גורם שיהיו ניצוצות מים רותחים על שפת הדוד.

א שנינו במשנה: הסכין — שפה והיא טהורה. אמר רב עוקבא בר חמא: ונועצה עשרה פעמים בקרקע. אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: ודווקא בקרקע שאינה עבודה (מעובדת) שהיא קשה. אמר רב כהנא: ודברים אלה אמורים דווקא בסכין יפה (טובה, חלקה) שאין בה גומות, שכל שטח הסכין משתפשף בקרקע. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: סכין יפה שאין בה גומות, נועצה עשרה פעמים בקרקע. אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: כל זה נאמר כדי לאכול בה צונן, שמספיק בשפשוף זה כדי להכשירה לכך,

כי הא [כמו מעשה זה] שמר יהודה שהיה אדם גדול מבית ראש הגולה, ובאטי בר טובי שהיה עשיר מופלג, הוו יתבי קמיה [שהיו יושבים לפני] שבור מלכא מלך פרס. אייתו לקמייהו אתרוגא [הביאו לפניהם אתרוג], פסק [חתך] שבור המלך מן האתרוג ואכל ממנו משהו, פסק [חתך] עוד חתיכה והב ליה [ונתן אותה] לבאטי בר טובי. הדר דצה עשרה זימני בארעא [אחר כך נעץ את הסכין עשר פעמים בקרקע], פסק הב ליה [חתך ונתן לו] למר יהודה, שרצה להכשיר את הסכין, כך שהחיתוך בה לא יאסור את האוכל. אמר ליה [לו] באטי בר טובי: וההוא גברא לאו בר ישראל הוא [ואדם זה, אני, איני בן ישראל]? ומדוע אתה נוהג בו כבוד זה להרחיק אותו מהאיסור, ולא נהגת בי כך? אמר ליה [לו]: מר קים לי בגויה [אדון זה, רב יהודה, מוחזק לי בו], אני יודע בו שהוא אדם כשר ומדקדק במצוות, ולא יאכל דבר אסור, ומר לא קים לי בגויה [ואדון זה לא מוחזק לי בו] שהוא מקפיד על כך.

איכא דאמרי [יש שאומרים], שאמר ליה [לו] לבאטי: אידכר מאי עבדת באורתא [זכור מה שעשית בלילה] שמנהג הפרסים היה לשלוח נשים לכל אורח, ומר יהודה לא קיבל את האישה ששלחו לו ובאטי בר טובי קיבלה, ואם כן אינו צריך לנהוג בו מנהגי כשרות גם בזמן האוכל.