אלה שעשויים ממין צמח הקרוי צבתא — צריך לנגבן, דכיתנא [של פשתן] — מישנן, ואי אית בהו קיטרי [ואם יש בהם קשרים] — שרי להו [מתיר אותם תחילה].

א ועוד בענין דיני טומאה וטהרה של גת, איתמר [נאמר]: עם הארץ, שחזקתו טמא, שהושיט ידו לגת ונגע באשכולות והאשכולות היו בתוך היין, רבי ור' חייא נחלקו בכך, חד אמר [אחד מהם אומר]: אשכול וכל סביבותיו טמאין, וכל הגת כולה כל מה שיש בה — טהורה; וחד אמר [ואחד מהם אמר]: כל הגת כולה נמי [גם כן] טמאה.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר]: אשכול וכל סביבותיו טמאים וכל הגת כולה טהורה, מאי שנא מהא דתנן [במה שונה הדבר מזו ששנינו במשנה]: שרץ שנמצא ברחים (של זיתים) אינו מטמא אלא מקום מגעו, ואם היה משקין מהלך שם, כלומר היו שם נוזלים — הכל טמא? ומדוע לא נאמר גם כאן, שמכיון שיש שם משקים יטמא הכל?

ומשיבים: התם לא מפסק ולא מידי [שם בריחיים לא מפסיק דבר] והמשקה מחבר את הכל להיטמא, הכא מפסקי [כאן מפסיקים] אשכולות ואין חיבור רצוף של היין בגת.

אורו ליה רבנן [הורו לו חכמים] לר' ירמיה, ואמרי לה לבריה [ויש אומרים שהורו לבנו] של ר' ירמיה, כדברי האומר: אשכול וכל סביבותיו טמאין, וכל הגת כולה טהורה.

ב משנה הלוקח כלי תשמיש (של אוכל) מן הגוים, את שדרכו להטביל כלי שאפשר לטהרו בטבילה בלבד — יטביל, כלי שדרכו להגעיל במים רותחים משום שמשתמשים בו ברותחים, כגון סירים — יגעיל, דבר שדרכו ללבן באור (באש) משום שצולים בו — ילבן באור. ולכן השפוד שצולים עליו והאסכלא שהיא מין טבלה מנוקבת לצליה — מלבנן באור. הסכין — שפה (משפשף אותה) והיא טהורה על ידי כך.

ג גמרא תנא [שנה] החכם: וכולן אף כלים שמגעיל ומלבן צריכין טבילה במקוה מים שיש בו ארבעים סאה. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רבא, שאמר קרא [הכתוב] כששבו אנשי הצבא ממלחמת מדין ובידם כלים של המדיינים: "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר" (במדבר לא, כג), ובמילה "וטהר" הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת מלבד העברת הכלים באש.

ומקור אחר לענין זה תני [שנה] בר קפרא: מתוך שנאמר "אך במי נדה יתחטא" (במדבר לא, כג), ומשמע שהם מי פרה אדומה, שמשתמשים בהם לטהרה מטומאת המת, שומע אני שצריך הזאה ביום השלישי וביום השביעי ככל הזאה במי חטאת? תלמוד לומר: "אך", והיא לשון מיעוט, לחלק שאינו צריך לכך.

אם כן, מה תלמוד לומר "במי נדה"? אין הכוונה למי חטאת, אלא למים שהנדה טובלת בהן, הוי אומר: מקוה מים בן ארבעים סאה.

ומעירים: איצטריך למיכתב [צריך היה לכתוב] "וטהר", ואיצטריך למיכתב [וצריך היה לכתוב] "במי נדה". שכן אי כתב [אילו היה כתוב] רק "וטהר", הוה אמינא [הייתי אומר] וטהר בכל שיעור דהו [שהוא], לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "במי נדה" ללמדנו בארבעים סאה.

ואי כתב רחמנא [ואילו היתה כותבת התורה] "במי נדה", הוה אמינא [הייתי אומר] שצריך הערב שמש כנדה, שאינה נטהרת לגמרי על ידי הטבילה עד שתעריב השמש, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "וטהר", לומר לאלתר [מיד] הטהרה באה.

ד ובפרטי הכלים שצריכים טבילה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אפילו כלים חדשים במשמע, דהא [שהרי] כלים ישנים וליבנן כחדשים דמו [נחשבים], שהרי כל איסור שהיה בהם בוודאי נשרף, ואפילו הכי [כך] בעי [צריכים] טבילה. מתקיף לה [מקשה על כך] רב ששת: אי הכי [אם כן], אפילו זוזא דסרבלא נמי [מספריים של בגדים גם כן] צריכים טבילה! אמר ליה [לו]: כלי סעודה אמורין בפרשה, ולא כלים אחרים שאינם משמשים לאוכל.

ועוד אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו שצריכים טבילה אלא בלקוחין מן הגוי, וכמעשה שהיה במלחמת מדין, שהכלים עברו לגמרי לרשות ישראל, אבל שאולין — לא.

מסופר, רב יצחק בר יוסף זבן מנא דמרדא [קנה כלי של אדמה וגללים] מגוי, סבר [סבור היה] שצריך להטבילה, אמר ליה [לו] ההוא מרבנן [אחד מהחכמים] ור' יעקב שמיה [שמו]: לדידי מפרשא ליה מיניה [לי מתפרש הדבר ממנו] מר' יוחנן: כלי מתכות אמורין בפרשה ולא אחרים.

אמר רב אשי: הני [אותם] כלי זכוכית, הואיל וכי [וכאשר] נשתברו יש להן תקנה שיכול להתיכם ולעשות מהם כלים חדשים, ככלי מתכות דמו [נחשבים] וצריך להטבילם גם כן. כלי קוניא שהם חרס מצופה במתכת, פליגי בה [נחלקו בכך] רב אחא ורבינא, חד [אחד] מהם אמר: כתחלתו, כיון שמעיקרו כלי חרס הוא אינו צריך טבילה, וחד [ואחד] מהם אמר: כסופו, שכיון שבסוף מצפים אותו במתכת מטבילים אותו. והלכתא [והלכה] היא: כסופו.

איבעיא להו [נשאלה להם שאלה לחכמים]: אם היה כלי של גוי מצוי ביד ישראל כמשכנתא [משכון] עד שיפרע לו הגוי את חובו, מאי [מה דינו], האם צריך להטבילו או לא? אמר מר בר רב אשי: אבא, רב אשי, משכן ליה [לו] גוי כסא דכספא [כוס של כסף], ואטבליה ואישתי ביה [והטבילו ושתה בו], ולא ידענא אי [ואיני יודע אם] משום דקסבר [שהוא סבור]: משכנתא כזביני דמיא [משכון כמכר הוא נחשב] ולכן צריכה טבילה, אי [ואם] משום דחזי לגוי דדעתיה לשקועיה [שראה רב אשי את הגוי שדעתו לשקע] את הכוס הזו בידו, שאין דעתו להחזיר את הכסף ולפדות את הכוס מידו, ואם כן שלו היא.

ה תנו רבנן [שנו חכמים]: הלוקח כלי תשמיש מן הגוים, דברים שלא נשתמש בהן הגוי — מטבילן והן טהורין ראויים לשימוש לישראל. דברים שנשתמש בהן הגוי על ידי צונן, כגון כוסות וקתוניות וצלוחיות — מדיחן ברחיצה במים בלבד ומטבילן והם טהורין. דברים שנשתמש בהן על ידי חמין, כגון היורות הקומקמוסון ומחמי מים חמין — מגעילן ברותחים ומטבילן והן טהורין. דברים שנשתמש בהן לבישול על ידי האור (האש) כגון השפודין והאסכלאות — מלבנן ומטבילן והן טהורין.

וכולן שנשתמש בהן היהודי עד שלא יטביל ושלא יגעיל ושלא ילבן, מה דינו? תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: שהאוכל שעשה בהן אסור, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: מותר.

ומעירים: לא קשיא [אין הדבר קשה]: הא כמאן דאמר [זה כשיטת מי שאומר] נותן טעם לפגם — אסור, לכן הוא אומר שמה שהשתמש בו אסור, הא כמאן דאמר [זה כדעת האומר] נותן טעם לפגם — מותר, ולכן אינו אוסר.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] נותן טעם לפגם — מותר, אם כן גיעולי גוים דאסר רחמנא [שאסרה התורה] היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה]? שהרי מן הסתם עברו כבר עשרים וארבע שעות משעה שהשתמש בהם הגוי, והטעם שבהם הוא לפגם!

אמר רב חייא בריה [בנו] של רב הונא: לא אסרה תורה אלא קדירה