א משנה גת של אבן שדורכים בה ענבים ליין, שזפתה גוי ושופכים היו יין על הזפת כדי להפיג את טעמה — מנגבה (רוחץ) את הזפת הזו והיא טהורה. ואם היתה הגת של עץ, רבי אומר: ינגב, וחכמים אומרים: יקלוף את הזפת כולה. ואם היתה הגת של חרס, אף על פי שקלף את הזפת — הרי זו אסורה.

ב גמרא על האמור במשנתנו אמר רבא: דוקא גת שזפתה אמרו שצריך לנגבה, אבל אם רק דרך בה הגוי יין בגת הזו, בלא שיזפת אותה — לא צריך ניגוב, אלא מספיק שידיחנה. ותוהים: לשם מה לו להגיד זאת? פשיטא [פשוט הדבר], הרי במפורש "זפתה" תנן [שנינו במשנה]! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: הוא הדין אפילו דרך בה צריכה ניגוב, והאי דקתני [וזה ששנה] "זפתה", אין זה אלא משום שאורחא דמלתא קתני [דרכו של דבר שנה], שכך הדרך לעשות לפני שדורכים, קא משמע לן [משמיע לנו] רבא שלא.

איכא דאמרי [יש שאומרים], אמר רבא: דוקא זפתה מנגבה והיא טהורה, אבל אם גם דרך בה לא סגי [די] לה בניגוב, אלא צריכה הכשר טוב יותר. ומקשים: פשיטא [פשוט הדבר], הרי "זפתה" תנן [שנינו במשנה]! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: הוא הדין שאפילו אם גם דרך בה די לה בניגוב, והאי דקתני [וזה ששנה] זפתה, אורחא דמלתא קתני [דרכו של דבר שנה], קא משמע לן [משמיע לנו] שדוקא זפתה, אבל דרך בה לא סגי [די] לה בניגוב.

והוא כי [כמו] המסופר על ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] ר' חייא, אמר ליה [לו]: הב לי גברא דדכי לי מעצרתאי [תן לי אדם שיטהר לי את הגת שלי] שלקח מן הגוי, אמר ליה [לו] ר' חייא לרב: זיל בהדיה, וחזי דלא מצוחת עלי בי מדרשא [לך עמו, וראה שתנהג כך שלא תגרום שיצווחו עלי בבית המדרש]. אזל חזייה דהוה שיעא טפי [הלך רב, ראה שהיתה הגת מזופפת והיתה חלקה ביותר], אמר: הא [זה] ודאי בניגוב סגי [מספיק] לה, שהרי אינה בולעת. בהדי דקא אזיל ואתי [בזמן שהיה הולך ובא], חזא פילא מתותיה וחזא דהוה מלא חמרא [ראה סדק מתחתיו, תחת הזפת, וראה שהיה מלא יין], אמר: הא [זו] לא סגי [די] לה בניגוב אלא בקילוף, והיינו [וזה] שאמר לי חביבי (דודי, ר' חייא): חזי דלא מצוחת עלי בי מדרשא [ראה שלא תגרום שיצווחו עלי בבית המדרש].

תנו רבנן [שנו חכמים]: הגת, והכלים המשמשים עמה, המחץ (דלי) והמשפך של גוים שהיו של חרס, רבי מתיר אותם בניגוב בלבד, וחכמים אוסרין. ומודה רבי בקנקנים של חרס של גוים שהן אסורין. ויש לשאול: ומה הפרש בין זה לזה בין הגת והקנקנים? ומסבירים: זה קנקן מכניסו בקיום כדי להתקיים זמן רב עם היין שבתוכו, וזה הדברים האחרים אין מכניסו בקיום, אלא היין נמצא בהם לפי שעה. ואם היו הגת והמחץ והמשפך של עץ ושל אבן — ינגב, ואם היו מזופפין — אסורין, שאין די להם בניגוב.

על ההלכה האחרונה שהוזכרה מקשים: והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: גת של אבן שזפתה גוי — מנגבה והיא טהורה! ומשיבים: מתניתין [משנתנו] מדברת במקרה שלא דרך בה כלל, ואילו בברייתא מדובר שדרך בה יין לאחר מכן. ועוד דנים בברייתא זו.

אמר מר [החכם]: הגת והמחץ והמשפך של חרס של גוים, רבי מתיר בניגוב, וחכמים אוסרין. ומקשים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו]: גת של חרס, אף על פי שקלף את הזפת — הרי זו אסורה! אמר רבא: סיפא דמתניתין אתאן לרבנן [בסוף משנתנו באנו לשיטת חכמים] שאוסרים גם בשל חרס.

דרש רבא: נעוה ארתחו [את הגיתות הרתיחו] ברותחים, כדי לטהרן מיין של גוים שבלעו. ועוד מסופר, רבא כי הוה משדר גולפי [כאשר היה שולח נאדות, כדים ריקים] למקום הקרוי הרפניא, סחיף להו אפומייהו וחתים להו אבירצייהו [היה כופה אותם על פיהם בתוך השק, והיה חותם את פי השק אל שוליהם], קסבר [סבור היה] שכל דבר (כלי) שמכניסו לקיום עם היין שבו, אפילו מוסרו לגוים לפי שעה — גזרו ביה רבנן [בו חכמים] את כל דיני ההרחקה כאילו היה בו יין.

ג לגוף ההלכה במשנה מבררים: במה מנגבן? כיצד היא דרך ניגוב האמורה כאן? רב אמר: מנגבן במים, רבה בר בר חנה אמר: מנגבן באפר. ותוהים: רב אמר במים, וכי אמר במים ולא באפר? מה ניקוי הוא בזה? רבה בר בר חנה אמר באפר, וכי באפר יש ולא במים? אלא כך צריך להבין: