אמר חזקיה: אם הגדילו המים והיין באיסור שיין נסך נפל לשם באחרונה — הרי הכל אסור, שאנו אומרים שיין הנסך אוסר את היין שהיה שם (כדין מין במינו) ואז אין שיעור במים מספיק כדי לבטלו. אבל אם הגדילו בהיתר שהיתה שם תערובת יין נסך ומים, ובטל יין הנסך במים, ואז נפל לשם יין של היתר, אינו מצטרף לאיסור (שכבר נתבטל) אלא הכל מותר.

ואילו ר' יוחנן אמר: אפילו הגדילו באיסור — מותר.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זירא: לימא [האם לומר] כי חזקיה ור' יוחנן בפלוגתא [במחלוקת] של ר' אליעזר ורבנן קמיפלגי [הם חולקים],

דתנן [ששנינו במשנה]: שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה של חולין, לא בזה של תרומה יש בו כדי לחמץ את העיסה ולא בזה של חולין יש בו כדי לחמץ, ונצטרפו זה לזה וביחד חמצו את העיסה,

ר' אליעזר אומר: אחר אחרון אני בא, שאם נפל שאור של תרומה באחרונה — הכל אסור, ואם של חולין נפל באחרונה — מותר. וחכמים אומרים: בין שנפל איסור בתחלה ובין בסוף — אינו אסור עד שיהא בו באיסור לבדו כדי להחמיץ. ולכאורה חזקיה אמר כדברי ר' אליעזר, שאם נפל האיסור באחרונה אוסר, ור' יוחנן כדברי חכמים המתירים, משום שאין ביין נסך עצמו כדי לאסור.

ותמהים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כך] שמדובר באותה מחלוקת? והאמר [והרי אמר] אביי: לא שנו שהתיר ר' אליעזר וחכמים אם נפל של היתר בסוף, אלא במקרה שקדם וסילק את האיסור, שלא נשאר בעיסה שאור של תרומה, אבל אם לא קדם וסילק את האיסור — אסור. ולפי הסבר זה, חזקיה דאמר כמאן [שאומר, כמי אומר]? שאם לשיטת חכמים — הרי הם מתירים בכל אופן, שהרי אין ביין נסך עצמו כדי לאסור. ואם לשיטת ר' אליעזר, הרי גם אם נפל יין ההיתר באחרונה תהא התערובת אסורה, שהרי לא קדם וסילק את האיסור!

אלא, הכא [כאן] מחלוקת חזקיה ור' יוחנן בעניין אחר היא, בשאלה של רואין קמיפלגי [הם חלוקים], כשיש תערובת שיש בה ממינו של האיסור, וגם דבר שאינו מינו, האם רואים את מינו כאילו אינו ושאינו מינו מבטלו, או לא, לחזקיה לית ליה [אין לו, אינו סבור] רואין, ולכן אינו מתיר אלא במקרה שיין הנסך נתבטל תחילה במים, ושוב אינו אוסר את יין ההיתר. ואילו לר' יוחנן אית ליה [יש לו], ולכן הוא סבור שבכל מקרה המים מבטלים את היין האסור, ואין מתחשבים ביין ההיתר המצוי שם, שאין יין הנסך אוסרו.

ושואלים: ומי אית ליה [והאם יש לו, סבור] לר' יוחנן רואין? והא בעי מיניה [והרי שאל אותו] ר' אסי מר' יוחנן: שני כוסות של יין, אחד של חולין ואחד של תרומה, ומזגן (מהל אותם) במים, ועירבן זה בזה, ויש במים שבשני הכוסות כדי לבטל את יין התרומה, מהו? האם נאמר שיין החולין, שהוא מינו של יין התרומה, נחשב כאילו אינו, והמים שיש בתערובת מבטלים את יין התרומה. או שמא אוסר יין התרומה את יין החולין, ואז אין בכח המים שבשני הכוסות כדי לבטלם? ולא פשט ליה [פתר לו], משמע שלא היתה לו דעה ברורה בענין "רואין"!

ומשיבים: מעיקרא [מתחילה] לא פשט ליה [פתר לו], לבסוף עיין בדבר ופשט ליה [ופתר לו] שרואים את מינו כאילו אינו. ומנין שכן הוא, כי אתמר נמי נאמר גם כן] אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן: ואמרי לה [ויש אומרים אותה בנוסח] אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: שני כוסות, אחד של חולין ואחד של תרומה, ומזגן ועירבן זה בזה — רואין את יין ההיתר כאילו אינו, והשאר היין של תרומה, מים רבין עליו ומבטלין אותו. הרי שזו דעתו הסופית של ר' יוחנן.

א שנינו במשנה, זה הכלל: מין במינו — במשהו, שלא במינו — בנותן טעם. ומביאים מחלוקת אמוראים בענין זה.

רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כלל זה: כל איסורין שבתורה, אם נתערבו במינן — אוסרים במשהו, נתערבו שלא במינן — בנותן טעם.

ולשיטה זו, "זה הכלל" שנאמר במשנה, לאתויי מאי [מה בא להביא להוסיף]? לאתויי [להביא] כל איסורין שבתורה, לומר שדין זה לא נאמר דווקא ביין נסך, אלא בכל האיסורים.

ואילו ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כלל זה: כל איסורין שבתורה, בין שנתערבו במינן בין שלא במינן — אוסרים בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך שאוסרים במינן במשהו, ושלא במינן — בנותן טעם. ולשיטה זו, "זה הכלל" נאמר במשנה לאתויי [להביא] טבל, שלא נזכר במשנתנו.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב ושמואל, ומצד אחר: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] ר' יוחנן וריש לקיש.

ומפרטים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב ושמואל: כל איסורין שבתורה, במינן — במשהו, שלא במינן — בנותן טעם.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] ר' יוחנן וריש לקיש: כל איסורין שבתורה, בין במינן בין שלא במינן — בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך, שבמינן אוסרים במשהו, שלא במינן — בנותן טעם.

ושואלים: בשלמא [נניח] יין נסך אוסר כל כך, משום חומרא [החומרה] שיש בעבודה זרה, שהחמירו בה ביותר, אלא טבל מאי טעמא [מה הטעם] אוסר אפילו במשהו?

ומשיבים: כהיתירו כך איסורו, שאמר שמואל: חטה אחת שעושים תרומה פוטרת מדין תורה את כל הכרי מחובת תרומה, וכיון שחיטה אחת בלבד פוטרת, אף חיטה אחת אוסרת הכל. ותניא נמי הכי [ושנויה ברייתא גם כן כך], במה באיזה מקרה אמרו: טבל אוסר בכל שהוא? דווקא במינו, אבל שלא במינו — אוסר בנותן טעם.