ובדודורין (חביות קטנות), אף על פי שהיין כלומר, המיץ מזלף עליהן משום שהם נמעכים והמיץ יוצא מהם — בכל זאת מותר! אמר ליה [לו]: הביא קאמרת [אומר אתה]? שם מדובר כאשר כבר הביא הגוי את הענבים, ודנים אם לאסור בדיעבד, אנא [אני] לכתחלה קאמינא [אמרתי] שלא יביא.

א מסופר, ההוא אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא [אתרוג אחד נפל לחבית יין], אידרי גוי ושקליה [קפץ הגוי כדי ליטול אותו משם], אמר להו [להם] רב אשי לאנשים שהיו שם: נקטוה לידיה כי היכי דלא לשכשיך ביה [תחזיקו את ידו כדי שלא ישכשך בו, ביין] ויאסור אותו, וברצוה [והטו אותה את החבית] עד דשייפא [שתתרוקן] מן היין ואז יוכל לקחת את האתרוג.

ב אמר רב אשי: האי גוי דנסכיה לחמרא [גוי שניסך את היין] של ישראל בכוונה כדי לאסור אותו, אף על גב דלזבוניה [אף על פי שלמכור אותו] לגוי אחרינא [אחר] אסור, שהרי היין אסור בהנאה, ובכלל זה ליהנות מדמיו, מכל מקום שרי ליה למישקל דמיה [מותר לו לקחת את דמיו של היין] מההוא [מאותו] גוי, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מיקלא קלייה [הרי זה כאילו שרף אותו, את היין], והוא צריך לשלם כמזיק.

אמר רב אשי: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה] את ההלכה הזו? דתניא [ששנויה ברייתא]: גוי שנסך יינו של ישראל שלא בפני עבודה זרה — אסור, ור' יהודה בן בבא ור' יהודה בן בתירא מתירין משום שני דברים, אחד — שאין מנסכין יין אלא בפני עבודה זרה, ואחד — שאומר לו הישראל לגוי: לא כל הימנך [לא הכל ממך, אין זה בכוחך] שתאסור ייני לאונסי שלא מרצוני, ולכן היין בעצם מותר.

ג ההיא חביתא דחמרא דאישתקיל לברזא [חבית יין אחת שניטל הברז שלה] והיה היין נשפך ממנה, אתא [הלך] גוי אחד אידרי אנח ידיה עילויה [וקפץ והניח את ידו על הנקב] כדי שלא יישפך היין, אמר רב פפא: כל דלהדי ברזא [כל שכנגד הברז], אותו חלק מן היין שממש נוגע בידו של הגוי, חמרא אסיר [היין אסור],