ואלא מכלים של המקדש שעבדו בהם עבודה זרה ונאסרו, דכתיב [שנאמר]: "ואת כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו הכנו והקדשנו" (דברי הימים ב כט, יט), ואמר מר [החכם, רבי] בפירוש הכתוב: "הכנו" — שגנזנום, לפי שנאסרו בעבודה זרה שעבדו בהם, "והקדשנו" — שהקדשנו אחרים תחתיהן. ויש לשאול: והא [והרי] אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, וכלי המקדש שייכים לגבוה ולא לבני אדם!

אלא כיון דעבד בהו [שעשה בהם] אחז מעשה של עבודה זרה איתסרו להו [נאסרו להם], הכא נמי [כאן גם כן], בשוחט בהמת חבירו לעבודה זרה — כיון שעשה בה מעשה, אסרה.

א כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן: אף על פי שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה, אם חפר בה בורות שיחין ומערות לעבודה זרה — אסרה. כי אתא [כאשר בא] רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן: אף על פי שאמרו המשתחוה לבעלי חיים לא אסרן, אם עשאן חליפין לעבודה זרה, שהחליף עבודה זרה שלו בבעלי חיים — אסרן.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר: פליגו [נחלקו] בה בהלכה זו ר' ישמעאל בר ר' יוסי ורבנן [וחכמים] חד [אחד מהם] אמר: חליפין של עבודה זרה אסורין, אבל חליפי חליפין מה שהחליף בחליפי עבודה זרה (או בדמים שקיבל עבורה) מותרין; וחד [ואחד מהם] אמר: אפילו חליפי חליפין נמי [גם כן] אסורין.

ומבררים: מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר]: חליפי חליפין אסורין? אמר קרא [המקרא] בענין עבודה זרה: "לא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמהו" (דברים ז, כו), ומכאן למדים: כל שאתה מהיה (יוצר, מגדל) ממנו — הרי הוא כמוהו. ושואלים: ואידך [והאחר] מהיכן הוא למד שמותרים הם? אמר קרא [המקרא]: "כי חרם הוא" (דברים ז, כו), והרי זו הדגשה, למעט: דווקא הוא נאסר — ולא חליפי חליפין.

ושואלים: ואידך [והאחר], מה למד הוא ממיעוט זה? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה למעוטי [אותו כתוב נצרך לו למעט] ערלה וכלאי הכרם, שאין חליפיהם נאסרים בהנאה, וכרכושו נחשבים, עד שאם מכרן וקידש אשה בדמיהן — מקודשת.

ושואלים: ואידך [והאחר] מנין למד הוא הלכה זו? ומשיבים: לדעתו ערלה וכלאי הכרם לא צריכי מיעוטא [אינם צריכים מיעוט], דהויא להו [שהרי הם] עבודה זרה ושביעית שני כתובין הבאין כאחד, שבשניהם אמרה התורה שחל האיסור גם על החליפין, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין על דינים אחרים. ומהיכן למדנו את איסור החליפין שלהם?

עבודה זרה — הא דאמרן [זו שאמרנו], מ"והיית חרם כמוהו", שביעית — דכתיב [שנאמר]: "כי יובל הוא קדש תהיה לכם" (ויקרא כה, יב), ללמד: מה קדש תופס את דמיו שאם קונים דבר מן ההקדש הדמים נתפסים בקדושה ואסור, אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה; אלא שעל כך יש לשאול:

אי [אם כן] נאמר: מה קדש תופס את דמיו והוא עצמו יוצא לחולין, אף שביעית תופסת את דמיה שתמורתה נתפסת בקדושת שביעית והיא יוצאה לחולין! תלמוד לומר: "תהיה" (ויקרא כה, יב) לומר: בהוייתה (כמות שהיא) תהא, ולא תשתנה,

הא כיצד? לקח (קנה) בפירות שביעית בשר — אלו ואלו מתבערין בשביעית שבשר זה חלה עליו קדושת אותם פירות שביעית, וכשמגיע זמן ביעור הפירות אף הבשר צריך ביעור, לקח בבשר דגים — יצא בשר נכנסו דגים, לקח בדגים יין — יצאו דגים נכנס יין, לקח ביין שמן — יצא יין ונכנס שמן, הא כיצד? אחרון אחרון שקנה מדמי שביעית או חלופיה נתפס בשביעית, ופרי עצמו של שביעית אסור.

ושואלים: ואידך [והאחר] הסבור שחליפי חליפין של עבודה זרה אסורים, מה הוא משיב על כך? קסבר [סבור הוא]: שני כתובין הבאין כאחד מלמדין, והיה מקום, איפוא, ללמוד (מעבודה זרה ושביעית) שגם ערלה וכלאי הכרם יאסרו את חליפיהם, ואיצטריך [ונצרך] הבטוי "הוא" למעוטינהו ולמעט אותם].

ב משנה שאלו את הזקנים (חכמי ישראל) כאשר היו ברומי: אם אין רצונו של הקדוש ברוך הוא בעבודה זרה, למה אינו מבטלה מן העולם? אמרו להן הזקנים: אילו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין — היה מבטלו, ואולם הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות, וכי יאבד עולמו מפני השוטים?

אמרו להן: אם כן, יאבד דבר שעובדים אותו שאין צורך לעולם בו, ויניח ולא יאבד דבר שצורך העולם בו! אמרו להן: אם כך היה קורה אף אנו מחזיקין ידי עובדיהן של אלו חמה ולבנה וכיוצא בהם, שאומרים: תדעו שהן אלוהות, שהרי הן לא בטלו.

ג גמרא ובדומה למה ששנינו במשנתנו, תנו רבנן [שנו חכמים], שאלו פלוסופין את הזקנים ברומי: אם אלהיכם אין רצונו בעבודה זרה, מפני מה אינו מבטלה? אמרו להם: אילו לדבר שאין העולם צורך לו היו עובדין הרי הוא מבטלה. ואולם הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות, יאבד עולם מפני השוטים? אלא עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין.

דבר אחר להסביר אותו רעיון בדוגמה אחרת: הרי שגזל אדם סאה של חטים והלך וזרעה בקרקע — דין הוא שלא תצמח, לפי שעשה בה עבירה, אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו וחטאו הם עתידין ליתן את הדין.

דבר אחר: הרי שבא על אשת חבירו — דין הוא שלא תתעבר, אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין.

ומעירים: והיינו [וזהו] שאמר ריש לקיש, אמר הקדוש ברוך הוא: לא דיין (די להם) לרשעים שעושין סלע (מטבע) שלי פומבי הפקר, שמשתמשים בה שלא ברשותי וכנגד רצוני, שהם נואפים ומעברים נשים באיסור, אלא שהם גם מטריחין אותי ומחתימין אותי עליה בעל כרחי, שהרי הקדוש ברוך הוא נותן צורה וחיים לוולד אף שנוצר באיסור.

ועוד בענין זה שאל פלוספוס אחד את רבן גמליאל, כתוב בתורתכם באיסור עבודה זרה: "כי ה' אלהיך אש אכלה הוא אל קנא" (דברים ד, כד), מפני מה מתקנא בעובדיה ומענישם, ואין מתקנא בה ומשמיד עבודה זרה עצמה?

אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיה לו בן אחד, ואותו הבן היה מגדל לו את הכלב והעלה (וקרא, כינה) לו לכלב שם על שם אביו, וכשהוא נשבע — אומר: "בחיי כלב אבא", כששמע המלך, על מי הוא כועס, על הבן הוא כועס או על הכלב הוא כועס? הוי אומר: על הבן הוא כועס. כך כשעובדי עבודה זרה קוראים לה אלוה — עליהם הוא כועס, ולא עליה.

אמר לו אותו פלוספוס: כלב אתה קורא אותה לעבודה זרה? והלא יש בה ממש! אמר לו: ומה ראית להוכיח שיש בה ממש? אמר לו: פעם אחת נפלה דליקה בעירנו, ונשרפה כל העיר כולה, ואותו בית עבודה זרה לא נשרף!

אמר לו רבן גמליאל: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שסרחה (חטאה) עליו מדינה, כשהוא עושה מלחמה, עם החיים הוא עושה או עם המתים הוא עושה? הוי אומר: עם החיים הוא עושה.

אמר לו: כלב אתה קורא אותה, מת אתה קורא אותה, אם כן יאבדנה מן העולם! אמר לו: אילו לדבר שאין העולם צריך לו היו עובדין — הרי הוא היה מבטלה, אבל הרי הן עובדין לחמה וללבנה, לכוכבים ולמזלות, לאפיקים ולגאיות, יאבד עולמו מפני שוטים? וכן הוא אומר: