אם עתידין הבעלים לחזור כמלחמת יהושע כשכבש את ארץ ישראל— אינה בטילה.

ומסבירים: וצריכא [וצריך] שיאמרו כל הדוגמאות הללו, לפי שיש בכל אחת מהן חידוש, דאי תנא [שאם היה שונה] רק לוה עליה, הייתי אומר: מדלא זבנה [מכיוון שלא מכרה], אלא רק עשאה משכון, לא בטלה, שמעולם לא הראה על כוונה לוותר עליה, אבל נפלה עליה מפולת, מדלא קא מפני לה [מכיוון שאינו מפנה אותה] — אימא בטולי בטלה [אמור שביטלה] בלבו, לכן צריכא [צריך הדבר להיאמר].

ואי תנא [ואם היה שונה] רק נפלה עליה מפולת, הייתי סבור שאינה בטילה משום דסבר [שחושב הגוי]: הא מנחת [הרי העבודה הזרה מונחת שם], כל אימת דבעינא לה, שקילנא לה [כל זמן שארצה אותה, אקח אותה] ואינו מבטלה מליבו, אבל גנבוה לסטים, מדלא קא מהדר אבתרה — בטולי בטלה [מכיוון שאינו מחזר אחריה להשיבה אליו — יש מקום לומר שבטלה בלבו], לכן צריכא [צריך] לומר זאת שאין בכך ביטול.

ואי תנא [ואם היה שונה] רק גנבוה לסטין, הייתי אומר שאינה בטילה משום דסבר [שחושב הגוי]: אי [אם] גוי שקיל לה [נוטל אותה] בגזילה — הרי מפלח פלח לה [יעבוד אותה], אי [אם] ישראל שקלה [נטלה בגזילה] — איידי [מתוך] שדמיה יקרין מזבין לה [הריהו מוכר אותה] לגוי ופלח לה [ועובד אותה] אותו גוי, ולכן אינו מבטלה בליבו, אבל הניחוה הבעלים והלכו למדינת הים, מדלא שקלו בהדייהו [מכיוון שלא נטלו אותה עמהם] — בטולי בטלוה [אמור שביטלוה], על כן צריכא [צריך] שייאמר גם במקרה זה שאין בכך ביטול.

א שנינו בברייתא: אם עתידין הבעלים לחזור כמלחמת יהושע — אינה בטילה. ותוהים: מידי [כלום] במלחמת יהושע מיהדר הדור [חזרו] הגוים למקומם? הרי הובסו במלחמה ונהרגו, ולא חזרו! ומשיבים, הכי קאמר [כך אמר]: אם עתידין לחזור — הרי דינה הוא כמלחמת יהושע ואין לה בטילה.

ושואלים: ולמה לי למיתלייה [לתלות אותה] לקשר את הדבר במלחמת יהושע? ומשיבים: מלתא אגב אורחא קא משמע לן [דבר בדרך אגב משמיע לנו], שיש ללמוד הלכות עבודה זרה לפרטיה ממלחמת יהושע, כי הא [כמו הלכה זו] שאמר רב יהודה אמר רב: ישראל שזקף לבינה להשתחות לה, ולא השתחווה, ובא גוי והשתחוה לה — אסרה, אף שאינה שייכת לו.

ושואלים: מנלן [מנין לנו] שאסרה? אמר ר' אלעזר: כתחילה של הכניסה לארץ ישראל, דאמר רחמנא [שאמרה התורה] "ואשריהם תשרפון באש" (דברים יב, ג), ויש לתמוה: מכדי [הרי] ארץ ישראל ירושה היא להם לישראל עוד מאבותיהם (אברהם יצחק ויעקב) ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואם כן כיצד יכולים הגוים לאסור את האשירות, כאשר בעצם אין הארץ שלהם!

ואי [ואם] תאמר שחוששים משום הנך דמעיקרא [אלה שמתחילה] שעבדו הגוים לפני אברהם — הרי זו עבודה זרה של גוי, בביטולא בעלמא סגי להו [ובביטול בלבד די להם] שיבטלום הגוים בעל כרחם, ולא יצטרכו לשורפם!

אלא יש להבין כי מדפלחו [מכיוון שעבדו] ישראל לעגל, גלו אדעתייהו דניחא להו [גילו דעתם שנוח להם] שהם רוצים בעבודה זרה, וכי אתו [וכאשר באו] גוים ועשו אלילים, שליחותא דידהו עבדי [שליחות שלהם, של ישראל, עשו], ולכן האשירות נאסרות כדין עבודה זרה של ישראל, שאין לה ביטול. הכי נמי [כך גם כן] ישראל שזקף לבינה כדי להשתחוות לה, גליא דעתיה דניחא ליה [מגלה דעתו שנוח לו] בעבודה זרה, וכי אתא [וכאשר בא] גוי ופלח לה [ועובד אתה], שליחותא דידיה קעביד [שליחות שלו, של ישראל, הוא עושה].

על עיקר הסברה מקשים: ודלמא [ושמא] בעגל בלבד הוא דניחא להו [שנוח היה להם], במידי אחרינא [בדבר אחר] בעבודה זרה אחרת לא! ומשיבים: אמר קרא [המקרא] בחטא העגל "אלה אלהיך ישראל" (שמות לב, ד), בלשון רבים, הרי זה מלמד שלא לעגל בלבד עבדו, אלא שאיוו לאלוהות הרבה וקיבלו עליהם כל מיני עבודה זרה.

ושואלים: אימא [אמר] לפי זה כי כל דבהדי [שהיה יחד] עם העגל באותו זמן שעבדוהו ניתסרו? [ייאסר], שבו עשו הכנענים את שליחותם של ישראל, ואילו כל ענייני עבודה זרה שנעשו מכאן ואילך כאשר חזרו ישראל בתשובה ושוב אינם עובדים עבודה זרה] נישתרי [יהיו מותרים]! ומתרצים: מאן מוכח [מי מוכיח] כלומר, מי יכול להבחין אלו אשירות הן מאותו זמן ואלו נעשו לאחר מכן, ולכן נאסר הכל.

ב משנה עבודה זרה שהניחוה עובדיה, אם הניחוה בשעת שלום — הרי היא מותרת, שמוכח שהפקירוה ואינם רוצים בה עוד. הניחוה בשעת מלחמה — אסורה, שלא מרצונה עזבוה. בימוסיאות (בסיסי אבן) שמניחים עליהם עבודה זרה לכבודם של מלכים — הרי אלו מותרות, מפני שמעמידין אותה בשעה שהמלכים עוברים.

ג גמרא אמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב: בית נמרוד (שרידי מגדל בבל) הרי היא כעבודה זרה שהניחוה עובדיה בשעת שלום, ומותר. וטעם הדבר, כי אף על גב דכי בדרינהו רחמנא [אף על פי שכאשר פיזרם הקב"ה] כשעת מלחמה דמי [נחשב] הדבר, שהרי יצאו משם על כרחם אי בעיא למיהדר הדור [אם היו רוצים לחזור היו חוזרים], מכיוון שלא הדור [חזרו] בטולי בטלה [ביטלוה בליבם].

ד שנינו במשנה: בימוסיאות של מלכים — הרי אלו מותרות מפני שמעמידין אותה בשעה שהמלכים עוברים. ותוהים על הנימוק: וכי מפני שמעמידין אותה בשעה שהמלכים עוברין מותרין? מה הוא ההיתר שיש בזה?

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן, הכי קאמר [כך הוא אמר], כך משמעות הדברים: מפני שמעמידין אותן בשעה שהמלכים עוברין, ומלכים מניחין דרך זו שהעמידו בה את הבימוס והולכין בדרך אחרת, אין הם נחשבים כמשמשי עבודה זרה.

ה ובענין בימוס מסופר, כי אתא [כאשר בא] עולא, מארץ ישראל יתיב אבימסא פגימא [ישב על בימוס פגום]. אמר ליה [לו] רב יהודה לעולא, והא [והרי] רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: בימוס שנפגם — אסור! ואפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: אין הגוים עובדים לשברים — הני מילי [דברים אלה אמורים] בעבודה זרה, דזילא ביה מלתא למפלח [מפני שמזולזל בעיניהם לעבוד] לשברים, אבל האי [זה, הבימוס] לא איכפת ליה [לו] שהוא פגום, שהם עדין ראוי להעמיד עליו פסל!

אמר ליה [לו]: מאן יהיב לן מעפרא דרב ושמואל ומלאינן עיינין [מי יתן לנו מעפרם של רב ושמואל ונמלא עינינו] שהיו אנשים גדולים וקדושים. אבל לענין הלכה, הא [הרי] ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] להיפך: בימוס שנפגם — מותר. ואפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] עובדין לשברים, הני מילי [דברים אלה אמורים] בעבודה זרה עצמה, דכיון דפלחה זילא ביה מילתא לבטולה [שכיון שעבדה מזולזל בעיניו לחזור ולבטלה], אבל הני שקלי להאי ומייתו בימוס אחרינא [אלה לוקחים בימוס זה ומשליכים אותו, ומביאים בימוס אחר] שאינו פגום.

ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתם] של ר' יוחנן וריש לקיש: בימוס שנפגם — מותר, מזבח לעבודה זרה שנפגם — אסור עד שינתץ רובו. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא] בימוס, היכי דמי [כיצד הוא] מזבח? אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יוחנן: בימוס — עשוי אבן אחת, מזבח — בנוי אבנים הרבה.