כיון שאיסורה בטיל על ידי שמבטל אותה, טומאה נמי [גם כן] בטלה. כי קא מיבעיא ליה [כאשר נשאלה לו השאלה הזו] הרי זה בתקרובת לעבודה זרה שהיא של אוכלין, מאי [מה] הדין? וצדדי השאלה, כיון דאיסוריה לא בטיל [שאיסורו אינו בטל], כדברי רב גידל, שאמר שאין תקרובת עבודה זרה בטילה מאיסורה לעולם, אם כן נאמר שטומאה נמי [גם כן] לא בטלה, או דלמא [שמא] איסור של תקרובת עבודה זרה שהוא דאורייתא [מן התורה] לא בטיל, אבל טומאה דרבנן [שחכמים גזרו] בטיל [בטילה]? שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו [תעמוד] במקומה.

א בעא מיניה [שאל אותו] ר' יוסי בן שאול מרבי: כלים ששימשו בהן לעבודה זרה בבית חוניו שהיה מקדש שהקימו יהודים במצרים, מהו דינם לענין שישתמשו בהן בבית המקדש?

ומעירים: וקא מיבעיא ליה [ונשאלה לו השאלה] אליבא דמאן דאמר [לדעת מי שאומר] שבית חוניו לאו בית עבודה זרה היא, אלא מקום לעבודת ה', אלא שעברו על איסור להקריב קרבנות מחוץ למקדש, דתנן [ששנינו במשנה]: כהנים ששימשו (שעבדו) בבית חוניו לא ישמשו במקדש שבירושלים, ואינו צריך לומר שלא ישמשו במקדש כהנים ששימשו לדבר אחר כלומר, לעבודה זרה. ומכאן שבית חוניו עצמו אינו בית עבודה זרה.

וכך היא השאלה של ר' יוסי בן שאול: דווקא כהנים הוא דקנסינהו רבנן [שקנסו אותם חכמים] שלא יעבדו במקדש, משום שבני דעה נינהו [הם], ועברו על איסור, אבל כלים שאינם בני דעה — לא, שאין מקום לגזור עליהם, או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה] דינם של כלים מדינם של כהנים, ואף עליהם גזרו?

אמר לו רבי לר' יוסי בן שאול: אסורים הן כלים אלה, ומקרא היה בידינו המוכיח דבר זה ושכחנוהו.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוסי בן שאול ממה שאמרו הכהנים לחזקיהו מלך יהודה לאחר שטיהרו את המקדש מטומאות אביו אחז: "כל הכלים (של בית המקדש) אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו (שעבד עבודה זרה) הכנו והקדשנו והנם לפני מזבח ה' " (דברי הימים ב כט, יט), מאי לאו [האם לא] הפירוש: "הכנו" — דאטבלינהו [שהטבלנו אותם], "הקדשנו" — דאקדישננהו [שהקדשנו אותם], משמע שאפשר להשתמש בהם לעבודת המקדש למרות שנעשה בהם איסור!

אמר לו רבי: ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבדתי כלומר, אתה גרמת לי להיזכר בדבר ששכחתי, כי זה היה באמת הפסוק שממנו שמעתי להיפך, שהם אסורים, שכך יש להבין את הנאמר בו: "הכנו" — כוונתו שגנזנום, ו"הקדשנו" — כוונתו שהקדשנו אחרים תחתיהם, כיון שהם עצמם אסורים.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר כי מסייע לו לרבי] מה ששנינו: לשכה מזרחית צפונית שבבית המוקד שבעזרה — בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצו אנשי יון, ואמר רב ששת: הכוונה היא ששקצו את האבנים לעבודה זרה, משמע שדברים של המקדש שהשתמשו בהם לעבודה זרה — אין להם תקנה אלא גניזה!

אמר רב פפא: אין משם סיוע לשאלה האם קונסים חכמים ואוסרים לשמש בכלי שרת שעשו בהם איסור, שכן התם [שם] בענין זה קרא אשכח ודרש [מקרא מצאו ודרשו] שהמזבח נתחלל מקדושתו, ולכן נאסר, דכתיב [שנאמר]: "ובאו בה פריצים וחללוה" (יחזקאל ז, כב), שכיון שנכנסו לשם הגוים חיללו את הקדושה שהיתה במזבח, וכיון שהפך לחולין נאסרו אבניו אף להדיוט כשנשתמשו בהם לעבודה זרה. ומדוע גנזום?

אמרי [אמרו] חכמי אותו הדור: היכי נעביד [איך נעשה] לבטלן מאיסור עבודה זרה. כדי להכשירן למזבח? אם ניתברינהו [נשבור אותן את האבנים הללו] — "אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' " (דברים כז, ו) אמר רחמנא [אמרה התורה], ננסרינהו [ננסר אותן] בלא לשוברן — "לא תניף עליהם ברזל" (דברים כז, ה) אמר רחמנא [אמרה התורה], ואם כן אין להן תקנה אלא לגונזן.

ושואלים: ועדיין אמאי [מדוע] לגונזן? ליתברינהו ולישקלינהו לנפשייהו [שישברו אותן כדי לבטלן, ויקחו אותן בית חשמונאי לעצמם] שהרי כבר נתחללו! מי [האם] לא אמר רב אושעיא: בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם משום כספא ודהבא [כסף וזהב] של ירושלים שהיה במקדש, שמעורב בכל מיני כסף וזהב אחרים; והוינן בה [והיינו מתקשים בכך]: וכי ירושלים הויא רובא דעלמא [היא רוב העולם] שצריך לחשוש בכל הכסף שבעולם משום זה?

אלא אמר אביי: בקשו לגנוז דינרא הדרייאנא טוריינא שיפא [את הדינר של אדריינוס או טריינוס המשופשף], מפני טבעה (מטבע) של ירושלים, שברור היה לנו שבדינרים הללו מעורב הרבה מאד מכסף המקדש, עד שמצאו לה מקרא מן התורה שהוא מותר, שנאמר: "ובאו בה פריצים וחללוה", לומר: כיון שבאו בה — חיללוה, ושוב אין בה קדושה!

ומשיבים: אף על פי כן אינו דומה, התם [שם] לא אשתמשו בהו [השתמשו בהם] בכספים הללו לגבוה, אלא היו רק הקדש. הכא [כאן], באבני המזבח, כיון דאשתמש בהו [שהשתמשו בהם] לגבוה — לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוטא [אין זה דרך ארץ שישתמש בהם הדיוט], ולכן גנזום.

ב משנה נכרי מבטל עבודה זרה שלו שהוא עובד אותה, ושל חבירו אף שהוא עצמו אינו עובד אותה, וישראל אין מבטל עבודה זרה של נכרי. המבטל עבודה זרה — מבטל על ידי כך גם את משמשיה, אם ביטל רק את משמשיה, משמשין — מותרין, והיא עצמה עדיין אסורה.

ג גמרא מתני ליה [היה שונה לו] רבי לר' שמעון ברבי כנוסח משנתנו: נכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל חבירו. אמר לו: רבי, שנית לנו בילדותך כלומר, בהיותך צעיר יותר: נכרי מבטל עבודה זרה שלו ושל ישראל. ותחילה תוהים: עבודה זרה של ישראל מי קא מבטלה [האם היא מתבטלת]? והא [והרי] "ושם בסתר" (דברים כז, טו) כתיב [נאמר], ולמדנו מכאן שאין לה תקנה אלא גניזה! אמר ר' הילל בריה [בנו] של ר' וולס: לא נצרכה הלכה זו, אלא במקרה שיש לו לגוי בה בעבודה זרה זו שותפות עם ישראל, ולכן היה מקום לומר שהוא יכול לבטלה.

ושואלים: בילדותו מאי קסבר [מה חשב] רבי, ובזקנותו מאי קסבר [מה חשב], מדוע שינה את דעתו? ומסבירים, בילדותו סבר: ישראל אדעתא דנכרי פלח [על דעת שותפו הגוי הוא עובד], בגללו, ולכן כיון שהנכרי מבטל דנפשיה [את שלו], של ישראל נמי מבטלה [גם כן מתבטלת]. ובזקנותו סבר: ישראל אדעתא דנפשיה פלח [על דעת עצמו הוא עובד], ולכן כי [כאשר] מבטל נכרי דנפשיה [את של עצמו], של ישראל לא בטיל [אינו בטל].

איכא דמתני לה אסיפא [יש ששונה אותה את השמועה הזו על סופה של המשנה]: ישראל אינו מבטל עבודה זרה של נכרי. ושואלים: פשיטא [פשוט] הדבר! אמר ר' הילל בריה [בנו]