עד כאן עד הפסוק שיוזכר להלן, הוא מדבר בפרשה זו בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות לאחר שהוקם המשכן, והקריבן בשעת איסור הבמות,

שהרי עונשן אמור, שנאמר: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו... ונכרת האיש ההוא מקרב עמו" וגו' (ויקרא יז, ד). ומוסיפים: עונש על כך שמענו, אזהרה מנין? תלמוד לומר: "השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה" (דברים יב, יג), ומסבירה הגמרא: והוא כדברי

ר' אבין אמר ר' אילא, שאמר ר' אבין אמר ר' אילא: כל מקום שנאמר "השמר" או "פן" או "אל" — אינו אלא באיסור לא תעשה, אף על פי שלא נאמר במפורש "לא".

וממשיכה הברייתא: מכאן ואילך הוא הכתוב מדבר בקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות לפני בנין המשכן והקריבן בשעת איסור הבמות, שהוא מצווה להביאם למשכן,

שנאמר: "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זבחים" (ויקרא יז, ה), כלומר זבחים שהתרתי לך כבר, שהיו רגילים לזבוח קודם לכן בכל מקום. ומה שנאמר: "על פני השדה" (ויקרא יז, ה) — מלמד שכל הזובח בבמה בשעת איסור הבמות, מעלה עליו הכתוב כאילו הוא זובח על פני השדה לעבודה זרה.

"והביאם לה'" (ויקרא יז, ה) — זו מצות עשה להביא גם קרבנות אלו למשכן. ומצות לא תעשה שיש בכך מנין? תלמוד לומר: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם" (ויקרא יז, ז).

יכול יהא ענוש כרת על כך? תלמוד לומר: "חקת עולם תהיה זאת להם" (ויקרא יז, ח), זאת להם — מצות עשה ואיסור לא תעשה, ולא אחרת להם כלומר, לא יחול עליהם עונש הכרת האמור במי שהקדיש את קרבנו בשעת איסור הבמות. ועל כל פנים, נמצא שאנו למדים מן הכתוב "ולא יזבחו" ענין אחר לגמרי, ולא לענין איסור זביחה לעבודה זרה, כדברי ר' אלעזר!

אמר רבא: יש ללמוד מן הביטוי "ולא יזבחו עוד" שני עניינים, קרי ביה [קרא בו] בפסוק זה: "ולא יזבחו", וקרי ביה [וקרא בו גם]: "ולא עוד", ש"לא" זה משמש לשני עניינים: לענין שלא יזבחו בזמן איסור הבמות, ועוד לענין האיסור שיש בזביחת בהמה לעבודה זרה, אפילו שלא כדרך עבודתה.

א משנה מצא בראשו של מרקוליס מעות, או כסות או כלים — הרי אלו מותרין. אם מצא שם פרכילי ענבים, זמורות ועליהם אשכולות של ענבים, או עטרות של שבלים, או יינות ושמנים וסלתות, וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח — אסור.

ב גמרא על מה ששנינו במשנה שאם מצא בראשו של מרקוליס מעות או כסות וכלים אינם אסורים, שואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב חייא בר יוסף אמר ר' אושעיא, כתוב אחד אומר: "ותראו את שקוציהם ואת גלליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם" (דברים כט, טז), וכתוב אחד אומר: "לא תחמד כסף וזהב עליהם" (דברים ז, כה), הא כיצד בכתוב אחד ("אשר עמהם") נאמר גם עץ ואבן, ובשני נאמר רק כסף וזהב ("אשר עליהם")?

יש להסביר כי בא הדבר ללמד שהאיסור של מה ש"עמהם" כלומר, מה שנמצא ליד עבודה זרה, הריהו דומיא [דומה] לאיסור של מה ש"עליהם", מה "עליהם" — הוא דבר של נוי (כסף וזהב) ודווקא הוא אסור, אבל דבר שאינו של נוי מותר, אף "עמהם" מה שמצוי לידם — דווקא דבר של נוי אסור, ושאינו של נוי מותר.

ומקשים: ואימא [ואמור] להיפך: "עליהם" דומיא [בדומה] ל"עמהם", מה "עמהם" — כוונתו כל מה שעמהם אף עץ ואבן, אף "עליהם" — כל מה שעליהם! ומשיבים: אם כן, לא יאמר בכלל את הפסוק הזה "עליהם", שהרי אם מה שלידם נאסר — קל וחומר מה שעליהם ממש. אלא יש ללמוד מכאן בהכרח שרק דבר שהוא של נוי אסור.

ומקשים: והרי מעות שבמשנתנו דבר של נוי הוא, והם מותרים אם נמצאו על מרקוליס! אמרי דבי [אומרים על כך בבית מדרשו] של ר' ינאי: לא מדובר שם כשהיו עליו מעות לנוי, אלא בכיס של מעות קשור ותלוי לו בצוארו, ומכאן שלא נעשו לקישוט, אלא כדי לשומרם שם, או כשכר לכמרים.

ועוד מקשים: כסות שהתירו במשנה, הלוא דבר של נוי הוא! אמרי דבי [אומרים בבית מדרשו] של ר' ינאי: לא מדובר בכסות שלבוש בה הפסל, אלא בכסות מקופלת ומונחת לו על ראשו. ועוד שואלים: כלי שהותר במשנה, הלוא דבר של נוי הוא! אמר רב פפא: הכוונה היא דסחיפא ליה משכילתא ארישיה [שהפוכה לו קדירה על ראשו], שזה ודאי אינו דבר של נוי.

אמר רב אסי בר חייא: כל שהוא לפנים מן הקלקלין כלומר, מן המחיצה הפנימית של העבודה הזרה — אפילו היו שם מים ומלח אסור, שוודאי לשם תקרובת עבודה זרה הם שם, והנמצא חוץ לקלקלין — דבר של נוי אסור, שאינו של נוי מותר. אמר ר' יוסי בר חנינא, נקטינן [מוחזקים אנו] שאין דין קלקלין לא לפעור ולא למרקוליס.

ושואלים: למאי [למה] לאיזה ענין נאמר הדבר? אילימא [אם תאמר] שאפילו מה שהוא לפנים מן הקלקלין כחוץ דמי [נחשב], וגם הוא שרי [מותר] אם אינו של נוי, כגון מים ומלח — הדבר תמוה, שכן השתא פעורי מפערין קמיה [עכשיו, הרי מפערים בפניו בצואה], מים ומלח לא מקרבין ליה [מקריבים לו]? אלא ודאי צריך לפרש להיפך: בפעור ומרקוליס אפילו חוץ כבפנים דמי [נחשב] ואסור כל דבר, שכל דבר נחשב לעבודה זרה זו כדבר של נוי.

ג משנה עבודה זרה שהיה לה גינה או מרחץ — נהנין מהן שלא בטובה כלומר, בזמן שאינו משלם שכר לעבודה זרה, ואין נהנין מהן בטובה. היה המרחץ או הגינה שלה ושל אחרים — נהנין מהן בין בטובה ובין שלא בטובה. ובענין אחר: פסל או צורה של עבודה זרה של נכרי — אסורה מיד כשעשאוה לצורך זה, ושל ישראל — אין אסורה עד שתיעבד בפועל.

ד גמרא אמר אביי: מה שאמרו שאסור ליהנות מן הגינה או מרחץ של עבודה זרה בטובה — כוונתו בטובת כומרין שמעלה להם שכר, שלא בטובה — שלא בטובת כומרין; לאפוקי [להוציא] טובת עובדיה של עבודה זרה זו, שאינם כמרים אלא רק עובדים אותה סתם, דשרי [שמותר] ליהנות מהם בשכר.

איכא דמתני לה אסיפא [יש ששונה את דברי אביי על סופה של המשנה]: היה שלה ושל אחרים — נהנין מהן בטובה ושלא בטובה. אמר אביי: בטובה — כוונתו בטובת אחרים, שלא בטובה — שלא בטובת כומרין, אבל בטובת כומרים — אסור.

ומעירים: מאן דמתני אסיפא [מי ששונה את דברי אביי על הסוף] שאם היה שלה ושל אחרים אסור בטובת כומרים — כל שכן שהוא שונה ארישא [על ראשה], כשכולה של עבודה זרה. ומאן דמתני ארישא [ומי ששונה על ראשה] — דווקא שם אסור, אבל אסיפא [על סופה], כיון דאיכא [שיש] אחרים בהדה [יחד איתה], אפילו בטובת כומרין נמי שפיר דמי [גם כן מותר הדבר].

ה שנינו במשנה: עבודה זרה של נכרי אסורה מיד. ומעירים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? שיטת ר' עקיבא היא. דתניא [ששנויה ברייתא]: "אבד תאבדון את כל המקמות אשר עבדו שם הגוים" (דברים יב, ב), בכלים שנשתמשו בהן הגוים לעבודה זרה הכתוב מדבר.

יכול עשאום לשם עבודה זרה ולא גמרום, גמרום ולא הביאום, הביאום ולא נשתמשו בהן, יכול יהו אסורים? תלמוד לומר: "אשר עבדו שם הגוים", לומר שאין אסורין עד שיעבדו; מכאן אמרו: עבודה זרה של נכרי — אינה אסורה עד שתיעבד, ושל ישראל — אסורה מיד, אלו דברי ר' ישמעאל.

ר' עקיבא אומר, חילוף הדברים: עבודה זרה של נכרי — אסורה מיד, ושל ישראל — אינה אסורה עד שתיעבד, ומשנתנו היא, איפוא, כשיטת ר' עקיבא. ודנים בגופה של אותה ברייתא.

אמר מר [החכם]: בכלים שנשתמשו בהן לעבודה זרה הכתוב מדבר. ומקשים: הא "מקומות" כתיב [נאמר] בכתוב, ולא כלים! ומשיבים: אם אינו ענין למקומות, דלא מיתסרי [שאין המקומות עצמם נאסרים], דכתיב [שנאמר]: "אלהיהם על ההרים" (דברים יב, ב), ומכאן אנו מדייקים: ולא ההרים אלהיהם, שאין ההרים נאסרים,