א משנה נטל ממנה מן האשירה עצים — אסורין העצים בהנאה. הסיק בהן בעצים אלה את התנור, אם היה זה תנור חדש שמתחזק ומתחסם מחמת ההסקה הראשונה — יותץ (יישבר) התנור, שהרי נוצר על ידי איסור עבודה זרה, ואם היה זה תנור ישן שהוסק קודם לכן — יוצן (יצונן), ולא ישתמש בחום שגרמו עצים אלה. אפה בו את הפת — פת זו אסורה בהנאה.

נתערבה הפת באחרות — כולן אסורות בהנאה, ר' אליעזר אומר: יוליך דמי הנאה שקיבל מהאיסור לים המלח, כלומר יאבדם, וכך יוכל להנות מן הפת אמרו לו: אין פדיון לעבודה זרה, אלא צריך לבער הכל.

נטל הימנה מן האשירה כרכור מכשיר לאריגה — הרי הכרכור הזה אסור בהנאה. אם ארג בו בכרכור זה את הבגד — אסור הבגד בהנאה. נתערב בגד זה של איסור באחרים ואחרים באחרים — כולן אסורין בהנאה, ר' אליעזר אומר: יוליך הנאה לים המלח, אמרו לו: אין פדיון לעבודה זרה.

ב גמרא ומעירים: וצריכא [וצריך] להשמיע לנו במשנה את המחלוקת הן במקרה של הפת והן במקרה של הבגד, דאי אשמעינן קמייתא [שאם היה משמיע לנו רק את ההלכה הראשונה] היינו אומרים: דווקא בהא קאמר [בזו אמר] ר' אליעזר שיכול להוליך דמי הנאה וליהנות, משום דבעידנא דקא גמרה [שבזמן שנגמרה] פת, קלי לה איסורא [נשרף כבר האיסור גופו], אבל כרכור דאיתיה לאיסורא בעיניה [שהאיסור נמצא עדיין בעינו] אימא מודי לרבנן [אמור שמודה בכך לחכמים] שהדבר אסור.

ולהיפך, ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] את המחלוקת רק בכרכור, היינו אומרים: דווקא בהא קאמרי רבנן [בזה אמרו חכמים] שאין פתרון לדבר, אבל פת שנשרף האיסור אימא מודו ליה [אמור שמודים לו] לר' אליעזר שיוליך דמי הנאה לים המלח, ולכן צריכא [צריך] שתיאמר המחלוקת בשני המקרים.

אמר רב חייא בריה [בנו] של רבה בר נחמני אמר רב חסדא אמר זעירי: הלכה כר' אליעזר. איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת, אמר רב חסדא: אמר לי אבא בר רב חסדא, הכי [כך] אמר זעירי: הלכה כר' אליעזר.

אמר רב אדא בר אהבה: לא שנו פתרון זה אלא בפת שנאפתה באיסור, אבל חבית של יין אסור — לא, אין לה היתר בדרך זו. ורב חסדא אמר: אפילו חבית מותרת.

מסופר, ההוא גברא דאיתערב ליה חביתא דיין נסך בחמריה [אדם אחד שהתערבה לו חבית אחת של יין נסך בתוך חביות של יינו], אתא לקמיה [בא לפני] רב חסדא לשאול מה לעשות, אמר לו רב חסדא: שקול ארבע זוזי [קח ארבעה זוזים], שהם דמי חבית יין, ושדי בנהרא [וזרוק אותם בנהר], כדי שלא יהנה מדמי היין האסור המעורב בחביות, ונשתרי לך [ויהיה מותר לך] הכל.

ג משנה כיצד מבטלה את האשירה? אם קירסם כלומר, חתך ממנה קיסמים לצורכו, או זירד לקח ממנה זרדים לחים, או נטל ממנה מקל או שרביט, או אפילו עלה — הרי זה בטלה לפי שהוא מראה שאינו מתייחס אליה עוד כעבודה זרה. אם שיפה (שייף אותה) לצרכה כלומר, לצורך האילן לחזקו או ליפותו — אסורה, אם עשה זאת שלא לצרכה — מותרת.

ד גמרא ושואלים: אותן שפאין ששיפה מן העץ של האשירה לצורכה, מה תהא עליהן? מה דינם? פליגי בה [נחלקו בכך] רב הונא ור' חייא בר [בנו] של רב, חד [אחד מהם] אמר: אסורין, לפי שהם חלק מן האשירה, וחד [ואחד מהם] אמר: מותרין, שהרי חלקים אלה הוא משליך ומבטל.

ומעירים: תניא כמאן דאמר [שנויה ברייתא כמי שאומר] מותרין, דתניא [ששנויה ברייתא]: גוי ששיפה עבודה זרה לצרכו ועל ידי כך ביטלה — היא ושפאיה מותרין, אם עשה זאת לצרכה — היא עצמה אסורה ושפאיה מותרין. וישראל ששיפה עבודה זרה, בין לצרכה בין לצרכו — היא ושפאיה אסורין, שאין ישראל יכול לבטל עבודה זרה. ומביאים מחלוקת אמוראים בענין משנתנו.

איתמר [נאמר]: עבודה זרה שנשתברה מאליה, רב אמר: צריך לבטל כל קיסם וקיסם שבה, ושמואל אמר: עבודה זרה אינה בטלה אלא כשהיא נשברת דרך גדילתה.

ותוהים: אדרבה [גדולה מזו, להיפך], דרך גדילתה מי מבטלא [האם היא מתבטלת]? אלא הכי קאמר [כך הוא אומר], כך צריך להבין את דבריו: אין עבודה זרה צריכה לבטל אלא כשהיא נשברת דרך גדילתה, כגון שנושרים ממנה עלים, אבל זו שנשברה — אינה צריכה ביטול עוד.

ושואלים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבנושא זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, רב, סבור]: עובדין הגוים אפילו לשברין, ומר סבר [וחכם זה סבור]: אין עובדין לשברין?

ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] עובדין הם לשברין, והכא [וכאן] בשברי שברים קמיפלגי [חלוקים הם], מר סבר [חכם זה, רב, סבור]: שברי שברים אף הם אסורין, ומר סבר [וחכם זה, שמואל, סבור]: שברי שברים מותרין.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא [לדעת הכל] שברי שברים מותרין, והכא [וכאן] בעבודה זרה של חליות שעשוה חוליות המתחברות יחד ובאופן שהדיוט (אדם שאינו מומחה) שיכול להחזירה קמיפלגי [חלוקים הם], ובכך נחלקו: מר סבר [חכם זה, רב, סבור]: כיון שהדיוט יכול להחזירה, גם אם התפרקה לא בטלה. ומר סבר [וחכם זה סבור]: אין עבודה זרה בטלה אלא דרך גדילתה, דהיינו אורחיה [שזו דרכו], הא לאו [זו לא] גדילתה היא, זו אין דרכה להיות מפורקת, וכיון שנתפרקה אין צריכה לבטל.

א משנה ר' ישמעאל אומר: שלש אבנים שהיו זו בצד זו בצד עבודה זרה של מרקוליס, שיש שם גל אבנים שזורקים לכבודו, חלק מן העבודה זרה עצמה — הרי הן אסורות, אם היו שתים בלבד — מותרות. וחכמים אומרים: אותן שנראות עמו, שנראה שנפלו ממנו — אסורות, ושאין נראות עמו — מותרות.

ב גמרא ושואלים: בשלמא רבנן קסברי [נניח חכמים אפשר לומר שסבורים הם] שעובדין לשברים של עבודה זרה, ומשום כך, אם נראות עמו, דאיכא למימר מיניה נפל [שיש מקום לומר שממנו נפלו] האבנים — הרי הן נחשבות כשברים של גל של מרקוליס ואסורות, שאין נראות עמו — מותרות, משום שנראה שלא ממנו נפלו.

אלא ר' ישמעאל מאי קסבר [מה הוא סבור]? אי [אם] סבור הוא שעובדין לשברין, אפילו תרתי נמי ליתסר [שתים גם כן יהיה אסור], אי [אם] אין עובדין לשברים, אפילו תלת נמי [שלוש גם כן] לא ייאסרו!

אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: בידוע שנשרו ממנו אותן האבנים — דברי הכל אסורות בכל מקרה. ואפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: אין עובדין לשברים — הני מילי [דברים אלה אמורים] בעבודה זרה דלאו היינו אורחיה [שאין זו דרכה] לעובדה בשברים, אבל הכא [כאן] דמעיקרא תבורי מיתברי [שמתחילה שבורים הם] שזורקים לגל אבנים בודדות ולא מחוברות — היינו אורחיה [זו דרכו], ולכן אינם יוצאות מגדר עבודה זרה. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בסתמא [באבנים סתם], שלא ברור מהיכן הגיעו.