נידון מחצה על מחצה, שמודד ממחצית עובי הכותל את ארבע אמות ההרחקה.

אבניו, עציו ועפרו של הכותל שהיה עבודה זרה — מטמאין כדין טומאת שרץ, שנאמר בעבודה זרה: "שקץ תשקצנו" (דברים ז, כו).

ר' עקיבא אומר: הרי אלו מטמאים כנדה, שנאמר בעבודה זרה: "תזרם כמו דוה צא תאמר לו" (ישעיה ל, כב), מה נדה מטמאה במשא, אף אף עבודה זרה מטמאה במשא.

א גמרא על ההלכה ששנינו במשנה שצריך להרחיק מהקיר של בית עבודה זרה, שואלים: והא קא מרווח [והרי בכך הוא עושה רווח] לעבודה זרה, שנותן לה שטח גדול יותר מאשר היה לה קודם! אמר ר' חנינא מסורא: דעבד ליה [שעושה את המקום המתפנה הזה] לבית הכסא.

ומקשים: והא בעי צניעותא [והרי צריך צניעות] לבית הכסא, וכאן אינו יכול להצניע את עצמו! ומשיבים: דעבד ליה [שעושה אותו] בית הכסא של לילה שנפנה לצרכיו שם רק בלילה, בזמן שאין אנשים מצויים שם.

ומקשים: והא [והרי] אמר מר [החכם]: איזהו צנוע? הנפנה בלילה במקום שנפנה ביום; ואף על גב דאוקימנא [ואף על פי שהעמדנו] את ההלכה הזו לא לענין המקום עצמו, אלא בכדרך לומר שכדרך שנפנה ביום שאינו מגלה עצמו, כך נפנה בלילה שאינו מגלה עצמו, מיהו צניעותא בעי למעבד [מכל מקום צניעות צריך לעשות], וכאן אין לו מקום צנוע!

ומשיבים: דעבד ליה [שעושה אותו] בית הכסא לתינוקות, שאינם נזהרים בכך.

אי נמי [או גם כן], דגדיר ליה [שגודר אותו את המקום הזה] בהיזמי והינגי (במיני קוצים) כך שלא יוכלו להשתמש במקום.

ב משנה שלשה סוגי בתים הן לענין איסור עבודה זרה: בית שבנאו מתחלה לעבודה זרה — הרי זה אסור כולו. בית סתם, שלא נבנה לעבודה זרה, שסיידו וכיידו לעבודה זרה ובכך חידש בו דברים — נוטל מה שחידש וזורק, והבית עצמו מותר. בית סתם שהכניס לתוכה עבודה זרה ואחר כך הוציאה — הרי זה מותר, שלא נאסר הבית מחמת עבודה זרה שהיתה בו לשעתה.

ג גמרא אמר רב: המשתחוה לבית — אסרו. ושואלים: אלמא קסבר [מכאן נאמר שהוא סבור] שדבר תלוש ולבסוף חברו לקרקע כתלוש דמי [נחשב], שהרי הבית העשוי מאבנים שהיו תלושות, אף שכעת הוא מחובר — נדון כתלוש ונאסר? והאנן [והרי אנו] "בנאו" תנן [שנינו במשנתנו], משמע שדווקא אם בנאו מתחילה לשם עבודה זרה הריהו נאסר!

ומשיבים: אם בנאו לשם כך, אף על פי שלא השתחוה לו — נאסר, וכן אם השתחוה אף על פי שלא בנאו. ומקשים: אי הכי [אם כך], הני [אלה] שלשה המנויים במשנתנו, אינם כל מיני הבתים לענין עבודה זרה, אלא ארבעה הוו [הם], שהרי יש גם בית זה שהשתחווה לו!

ומשיבים: אין הוא מונה אותם לארבעה, כיון שלענין ביטול בנה והשתחוה חד קא חשיב ליה [אחד הוא מחשיב אותו], שהרי אין הבדל בין זה לזה בהלכה זו.

ד משנה שלש אבנים הן של עבודה זרה: אבן שחצבה מתחלה לבימוס (לבמה של עבודה זרה) — הרי זו אסורה. אבן סתם שסיידה וכיידה לשם עבודה זרה — נוטל מה שסייד וכייד, ומותרת. אבן שהעמיד עליה עבודה זרה ואחר כך סילקה — הרי זו מותרת.

ה גמרא על מה ששנינו במשנתנו שאבן שסיידה וכיידה לשם עבודה זרה — נאסרה בעצמה עד שיטול מה שהוסיף, אמר ר' אמי: והוא שסייד וכייד בגופה של אבן עצמה, שחרץ וחקק באבן וסייד אותן צורות בתוך האבן.

ומקשים: והא דומיא דבית תנן [והרי בדומה לבית שסיידו וכיידו שנינו], ובית לאו בגופיה [לא בגופו] הוא שעושה שינויים, ומיתסר [ובכל זאת נאסר]! ומשיבים: בית נמי איכא ביני אורבי [גם כן יש בין הלבינים], שנותן שם סיד, ונמצא עושה שינוי בגופו של הבית.

ומקשים: מי לא עסקינן דשייע והדר שייעיה [האם איננו עוסקים גם במקרה שהבית חלק, שחזר והחליקו] בטיט וכייד בו, ובכל זאת נאסר!

אלא כי אתמר [כאשר נאמר] מה שאמר ר' אמי — לענין ביטול אתמר [נאמר], וכך כוונתו: ואף על גב [ואף על פי] שסייד וכייד בגופה של אבן, כי [כאשר] נטל מה שחידש — שפיר דמי [טוב הוא],

שמהו דתימא [שתאמר]: כיון שסייד וכייד בגופה של אבן, כאבן שחצבה מתחלה לעבודה זרה דמיא [נחשבת] ותיתסר [ותיאסר] כולה, ואינה מותרת גם אם נטל מה שחידש, קא משמע לן [משמיע לנו] שאין הדבר כן.