האם יש דין נעבד לעבודה זרה בדבר שהוא מחובר אצל גבוה (לענין הקרבת קרבן) כמו בעל חיים שנעבד, שהוא נאסר לקרבן, או אין דין נעבד במחובר אצל גבוה, כפי שאינו נאסר בהנאה להדיוט?

וגם אם תמצי [תמצא] לומר ותחליט שיש דין נעבד במחובר אצל גבוה, עדיין יש לשאול: האם מכשירי קרבן כמו המזבח, כקרבן דמו [נחשבים] ונפסלים בנעבד או לא?

אמר רבא, קל וחומר הוא: ומה אתנן שמותר גם כשהוא בתלוש להדיוט — בכל זאת אסור גם אם היה במחובר לגבוה, דכתיב [שנאמר]: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך" (דברים כג, יט), והאיסור נאמר בלשון כללית, לא שנא [אינו שונה] אם היה תלוש ולא שנא [ואינו שונה] במחובר, אם כך, נעבד שאסור בתלוש אפילו להדיוט — אינו דין שאסור במחובר לגבוה?

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבא: או חילוף, הואיל ואין הדברים מפורשים בכתוב, שמא נניח הנחה הפוכה, שנעבד במחובר נאסר לגבוה, ונדון להיפך: ומה נעבד שאסור בתלוש אצל הדיוט — מותר במחובר לגבוה, שנאמר: "אלהיהם על ההרים" (דברים יב, ב) ולמדים מכאן — ולא ההרים אלהיהם, ונאמר בלשון כללית לא שנא [אינו שונה] להדיוט ולא שנא [ואינו שונה] לגבוה ששניהם מותרים, אם כן, אתנן שמותר בתלוש להדיוט — אינו דין שמותר במחובר לגבוה?

ואי [ואם] משום מה שנאמר לגבי אתנן "בית ה' אלהיך", ויש בכלל זה גם מחובר שנאסר לגבוה — מיבעי ליה לכדתניא [נצרך לו הדבר כמו ששנויה ברייתא]: "בית ה' אלהיך" — פרט לפרה שאינה באה לבית, שנעשית מחוץ למקדש, ואינה נפסלת באתנן, דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: לרבות את הריקועים של זהב, שמקשטים בהם את בית קודש הקודשים, לומר שאסורים!

אמר ליה [לו]: אנא קאמינא לחומרא ואת אמרת לקולא [אני אומר את הקל וחומר להחמיר ואתה אומר להקל], כשיש מקום שאפשר קולא וחומרא [להקל או להחמיר] בו — לחומרא פרכינן [להחמיר אנו דנים] ולא להקל.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: וכלל הוא שכל היכא דאיכא קולא וחומרא, לקולא לא פרכינן [וכל מקום שיש מקום להקל ולהחמיר, להקל אין אנו דנים]? והא [והרי] הזאה של מי חטאת על טמא מת, לשם אכילת קרבן פסח, דפליגי [שנחלקו בכך] ר' אליעזר ור' עקיבא, האם מזים על הטמא אף בשבת, שר' אליעזר סבר לחומרא [סבור להחמיר] וקא מחייב ליה לגברא [והוא מחייב את האיש] להיטהר ולהביא קרבן, ור' עקיבא דן לקולא ופטר [להקל ופוטר], וקא פריך [ודן] ר' עקיבא קל וחומר לקולא [להקל]!

דתנן [שכך שנינו], שאמר ר' אליעזר: אם שחיטה שהיא אסורה מן התורה בשבת, הותרה לצורך שחיטת הפסח, הזאה שלא נאסרה אלא על ידי חכמים משום שבות — אינו דין שתהא מותרת? ועל כך השיב ר' עקיבא: או חילוף, תהפוך את הקל וחומר ותאמר כך: ומה הזאה שהיא משום שבות (מדברי חכמים) — אינה דוחה את השבת, שחיטה שהיא דאורייתא [מן התורה] לא כל שכן שלא תדחה?

ומשיבים: התם [שם] לא התכוון ר' עקיבא ללמוד להקל על ידי אותו קל וחומר, אלא ר' אליעזר הוא גמריה [שלימד אותו] הלכה זו ואייקר ליה תלמודא [ונשתכח לו תלמודו], ואתא [ובא] ר' עקיבא לאדכוריה [להזכירו] בדרך של משא ומתן, שלא רצה לומר לו במפורש ששכח. ומעירים: והיינו דאמר ליה [וזהו שאמר לו] בסוף אותו דיון: רבי, אל תכפירני בשעת הדין, כך מקובל אני ממך: הזאה שבות היא, ובכל זאת אינה דוחה את השבת.

א בעי [שאל] רמי בר חמא: המשתחוה לקמת חטים, מהו לעשות מהן מנחות? האם נאמר שכיון שהקמה הפכה אחר כך להיות לחיטה יש שינוי בנעבד, וכיון שנשתנה הדבר מברייתו בטל ממנו איסור נעבד, או אין שינוי בנעבד, שכיון שנעבד נאסר, הרי גם לאחר ששינוהו עדיין איסורו חל עליו?

אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר, ששנינו: כל האסורין לגבי מזבח — ולדותיהן מותרים, ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה]: ר' אליעזר אוסר. ולכאורה מחלוקת זו היא בענין שינוי, האם אומרים שהעובר לאחר שנולד נשתנה ממה שהיה ומותר, או שהוא עומד באיסורו.

ודוחים: ולאו אתמר עלה [והאם לא נאמר על כך], אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מחלוקת זו ביחס לוולדות הנאסרים לגבי מזבח, היא כגון שנרבעו הבהמות ונאסרו ולבסוף לאחר מכן עיברו,