|
טקסט הדף מנוקד
לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא בִּדְמוּת אַרְבָּעָה פָּנִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי
אֶלָּא מֵעַתָּה פַּרְצוּף אָדָם לְחוֹדֵיהּ תִּשְׁתְּרֵי אַלְּמָה תַּנְיָא כׇּל הַפַּרְצוּפוֹת מוּתָּרִין חוּץ מִפַּרְצוּף אָדָם אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ מִפִּרְקֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שְׁמִיעַ לִי לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי לֹא תַעֲשׂוּן אוֹתִי אֲבָל שְׁאָר שַׁמָּשִׁין שְׁרֵי וּשְׁאָר שַׁמָּשִׁין מִי שְׁרֵי וְהָתַנְיָא לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי לֹא תַעֲשׂוּן כִּדְמוּת שַׁמָּשַׁי הַמְשַׁמְּשִׁין לְפָנַי בְּמָרוֹם כְּגוֹן אוֹפַנִּים וּשְׂרָפִים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אָמַר אַבָּיֵי לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שַׁמָּשִׁין שֶׁבַּמָּדוֹר הָעֶלְיוֹן וְשֶׁבְּמָדוֹר הַתַּחְתּוֹן מִי שְׁרֵי וְהָתַנְיָא אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם לְרַבּוֹת חַמָּה וּלְבָנָה כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת מִמַּעַל לְרַבּוֹת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת כִּי תַּנְיָא הָהִיא לְעוֹבְדָם אִי לְעוֹבְדָם אֲפִילּוּ שִׁילְשׁוּל קָטָן נָמֵי אִין הָכִי נָמֵי וּמִסֵּיפֵיהּ דִּקְרָא נָפְקָא דְּתַנְיָא אֲשֶׁר בָּאָרֶץ לְרַבּוֹת יַמִּים וּנְהָרוֹת הָרִים וּגְבָעוֹת מִתַּחַת לְרַבּוֹת שִׁילְשׁוּל קָטָן וַעֲשִׂיָּיה גְּרֵידְתָּא מִי שְׁרֵי וְהָתַנְיָא לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי לֹא תַעֲשׂוּן כִּדְמוּת שַׁמָּשַׁי הַמְשַׁמְּשִׁין לְפָנַי בַּמָּרוֹם כְּגוֹן חַמָּה וּלְבָנָה כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת שָׁאנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל דַּאֲחֵרִים עָשׂוּ לוֹ וְהָא רַב יְהוּדָה דַּאֲחֵרִים עָשׂוּ לוֹ וַאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה שִׁינָּנָא סַמִּי עֵינֵיהּ דְּדֵין הָתָם בְּחוֹתָמוֹ בּוֹלֵט וּמִשּׁוּם חֲשָׁדָא דְּתַנְיָא טַבַּעַת שֶׁחוֹתָמָהּ בּוֹלֵט אָסוּר לְהַנִּיחָהּ וּמוּתָּר לַחְתּוֹם בָּהּ חוֹתָמָהּ שׁוֹקֵעַ מוּתָּר לְהַנִּיחָהּ וְאָסוּר לַחְתּוֹם בָּהּ וּמִי חָיְישִׁינַן לַחֲשָׁדָא וְהָא בֵּי כְנִישְׁתָּא דְּשַׁף וִיתֵיב בִּנְהַרְדְּעָא (דְּאוֹקְמִי) [דְּאוֹקִימוּ] בֵּיהּ אִנְדְּרָטָא וַהֲווֹ עָיְילִי בֵּיהּ אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל וְלֵוִי וּמְצַלּוּ בְּגַוֵּיהּ וְלָא חָיְישִׁי לַחֲשָׁדָא רַבִּים שָׁאנֵי וְהָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל דְּיָחִיד הֲוָה כֵּיוָן דְּנָשִׂיא הוּא שְׁכִיחִי רַבִּים גַּבֵּיהּ וְאִיבָּעֵית אֵימָא דִּפְרָקִים הֲוַאי וְאִיבָּעֵית אֵימָא לְהִתְלַמֵּד שָׁאנֵי דְּתַנְיָא לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת אֲבָל אַתָּה לָמֵד לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר וְכוּ' אֵיזוֹ הֵן מְכוּבָּדִין וְאֵיזוֹ הֵן מְבוּזִּין אָמַר רַב מְכוּבָּדִין לְמַעְלָה מִן הַמַּיִם מְבוּזִּין לְמַטָּה מִן הַמַּיִם וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֵלּוּ וָאֵלּוּ מְבוּזִּין הֵן אֶלָּא אֵלּוּ הֵן מְכוּבָּדִין שֶׁעַל הַשֵּׁירִין וְעַל הַנְּזָמִים וְעַל הַטַּבָּעוֹת תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל מְכוּבָּדִין שֶׁעַל הַשֵּׁירִין וְעַל הַנְּזָמִים וְעַל הַטַּבָּעוֹת מְבוּזִּין שֶׁעַל הַיּוֹרוֹת וְעַל הַקּוּמְקְמֹסִין וְעַל מְחַמֵּי חַמִּים וְשֶׁעַל הַסְּדִינִין וְעַל הַמִּטְפָּחוֹת מַתְנִי' רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שׁוֹחֵק וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מֵטִיל לַיָּם אָמְרוּ לוֹ אַף הוּא נַעֲשֶׂה זֶבֶל שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם גְּמָ' תַּנְיָא אָמַר לָהֶם רַבִּי יוֹסֵי וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר וְאֶת חַטַּאתְכֶם רש"יארבעה פנים. פני שור ואדם ואריה ונשר לחיה אחת דוגמת חיות הקדש דכתיב אתי השרויות אצלי: שבמדור העליון. כדכתיב אתי אבל חמה ולבנה במדור התחתון הם: דאחרים עשו לו. עובדי כוכבים: והא דרב יהודה דאחרים עשו לו. צורה בטבעת שהיה מניח: סמי עיניה דדין. פחות צורתו: חשדא. שלא יאמרו לה הוא עובד: חותמה. צורתה: ומותר לחתום בה. כשהוא חותם שוקע החותם בשעוה ואינו נראה מבחוץ: חותמה שוקע. אסור לחתום דכשהוא חותם הוי חותמה בולט ולקמן פריך ה''נ ניחוש לחשדא: דשף ויתיב. שם מקום שהיה במדינת נהרדעא ויש אומר יכניה וגלותו נטלו עמהן מאבני ירושלים ומעפרה ובנאוהו שם והיינו דשף ויתיב בנהרדעא נישוף כאן ונתיישב כאן והיינו דכתיב כי רצו עבדיך את אבניה וכו': אנדרטא. צלם: והא ר''ג יחיד הוה. וניחוש לחשדא: דפרקים. של חוליות ולא היה מחברם אלא בשעת בדיקת עדים וכל יומא לא חזו לה וליכא חשדא: למעלה מן המים. על אוגני הכלי: למטה מן המים. בשולים ובדפנות: מבוזין. שמשתמשין בהן במאכל ובמשתה ואין מכובדין אלא העשויין לתכשיט: שירין. צמידין: קומקמוסין. סירות קטנות של מתכת: מתני' וזורה לרוח. שלא יכשל בה ישראל ליהנות ממנה: אף הוא. אם יזרנה לרוח גם עתה יש הנאה ממנה: גמ' תוספותלא אסרה תורה אלא שמשין שבמדור העליון. אור''י דכל אלו תירוצים של אביי אמת הן דמדלא קאמר בכל אחד ואחד אלא אמר אביי ש''מ שלא היה חוזר בו אלא מתחלה היה דורש מן המקרא לאסור שמשין של מטה כגון היכל ואולם ואחר כך לאסור שמשין שבמדור העליון כגון שרפים ואופנים ובשמים תחתונים חמה ולבנה כוכבים ומזלות שהם קבועים ברקיע שני: שאני ר''ג דאחרים עשו לו. הקשה הר''ר אלחנן דלכאורה משמע שצוה ר''ג לעובד כוכבים לעשות והא אמירה לעובד כוכבים שבות ואפילו בדבר שאינו של שבת כדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים (ב''מ דף צ.) גבי חסום פי פרתי ודוש בה וי''ל דמצוה שאני ויש שהיו רוצים להחמיר שלא להחתים לעובד כוכבים חותם שיש בו צורת אדם בשביל חוב אא''כ היה העובד כוכבים מביא לו מעצמו וכן שלא לחגור אותם רצועות שיש בהם צורת אדם בולטת אמנם יש סמך להתיר מתוך הלכות גדולות שמעמיד אותה דרב יהודה בצורת דרקון ושם שייך חשדא טפי מבאחריני כדתנן מצא כלים ועליהם צורת דרקון כו' יוליכם לים המלח ואנדרטי דקא חייש לחשדא היינו משום שהיה צלם דמות אדם כל גופו בידים ורגלים: והא רב יהודה דאחרים עשו לו. פירוש ואפ''ה הזהיר בו שמואל שלא להשהותו אם לא יסמא עינו שלא יחשדוהו שעשאו ועבר על לא תעשו ומשני שאני רב יהודה שחותמו בולט היה ולא היה משום חשד עשייה אלא משום חשד עבודת כוכבים: והא ר''ג יחיד הוה. וא''ת אמאי לא משני דצורת לבנה לא היתה בולטת ולכך עשאה ר''ג ואור''י ור''ת וריב''א כי בחמה ולבנה ומזלות אין חילוק בין בולטין לשוקעין וכן ברקיע שוקעין הם ולא מפליג בהכי אלא גבי פרצופין וכיוצא בהן: שעל הסדינין ועל המטפחות. ר''ח גר' מטבעות דסדינין ומטפחות חד הוא והלכך מותרין מטבעות שיש בהם צורת עבודת כוכבים: שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. בפסחים פרק כל שעה (דף כח.) מייתי האי מתני' גבי חמץ דתנן (מפזר) וזורה לרוח או מטיל לים ומבעיא לן בתרוייהו שוחק ומטיל לים או מטיל לים בעיניה ואמר רבה חמץ דלשאר מימות בעי פירור עבודת כוכבים דלים המלח לא בעי שחיקה פי' דלגבי חמץ לא משכחנא בשום דוכתא ים המלח אבל בעבודת כוכבים אשכחנא בכמה דוכתי דקאמר יוליך הנאה לים המלח הלכך אף הכא נמי דקתני לים סתמא ים המלח הוא ורב יוסף אמר אדרבה איפכא הוא חמץ דמאיס לא בעי פירור עבודת כוכבים דלא מימאסא בעינן שחיקה ומסתמא רב יוסף קאמר דבעי שחיקה בעבודת כוכבים אף בים המלח דאיירי ביה רבה ולפי זה תימה לרבנן אליבא דרב יוסף היאך יבערו עבודת כוכבים בשלמא לרבה יעשה שחיקה בשאר מימות דלים המלח אפילו בעיניה אלא לרב יוסף היכי ליעבוד דע''כ לרבנן אף שחיקה בשאר מימות אינו מועיל מדאיצטריכו רבנן בגמרא (לקמן דף מד.) לטעמיה דלא נתכוין משה אלא לבדקן כסוטות מכלל דלא מהניא שחיקה בשאר מימות כמו שנפרש שם ואם כן מה יעשה וכי כל שעה ילך לים המלח וי''ל דישחוק ויזרה במקום שאינו מגדל צמחים.: אמרו לו אף הוא נעשה זבל. פי' רשב''ם וקא סברי זה וזה גורם אסור ורבי יוסי לא חייש דסבר זה וזה גורם מותר ומכל מקום אסור לזבל שדה לכתחלה אף לרבי יוסי בזבל של עבודת כוכבים כיון שהוא מתכוין ליהנות ואין להקשות דרבנן אדרבנן דהכא חיישו רבנן לזבל ואילו גבי חמץ בפרק כל שעה (פסחים דף כח.) אמרי רבנן (מפזר) וזורה לרוח דיש לחלק גבי חמץ כתיב לא יאכל והלכך אינו אסור אלא כדרך הנאה גמורה אבל בעבודת כוכבים כתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם ואפילו כל דהו אי נמי רבנן דהתם היינו רבי יוסי דהכא: אמר להם ר' יוסי לחכמים והלא כבר נאמר ואת חטאתכם. פי' רשב''ם דפריך מואכות אותו טחון עד אשר דק דמסתמא כל דבר הנשחק עומד ליזרות לרוח וגם רש''י פירש וזה לשונו ואת חטאתכם אשר עשיתם וכו' מואכות אותו טחון קא מותיב אבל מואשרוף לאו תיובתא היא דכל כמה דלא שחיק ליה מחבר בהדדי ואינו נעשה זבל משמע דרבי יוסי היה אומר להם ששחקן לזרות לרוח וקשה לר''י וכי היה רבי יוסי טועה בזה שלא היה זורקו למים והא באותו פסוק עצמו דואכות אותו כתיב ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר דהיינו מים היורדים ועוד מאי אהדרו ליה לא נתכוין אלא לבדקן כסוטות לפי סברתנו אין אנו צריכים לאותה בדיקה כלום אלא משום דכתיב ויזר על פני המים לבד ורבי יוסי הקשה מדבעי כתישה שמע מיניה דזורה לרוח לכן נראה לפרש דרבי יוסי אסיפא דואשליך את עפרו אל הנחל סמיך אלמא לא זרקו לים אלא לנהר ונהר אינו אלא כמו זורה לרוח שכן דרך נהרות שמתגרשים מימיהם רפש וטיט על גדותיהם ושם עושה זבל ואפ''ה לא חש משה רבינו לכלום אמרו לו הרי הוא אומר ויזר וישק לא נתכוין אלא לבדקן כסוטות והשקה אותם הזהב ולא נשאר מן הזהב כלום אבל ודאי אין שחיקה מועלת בשאר מימות: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|