אסורין בחותם אחד שמא יזייפם. מורייס, פת, גבינה — מותרין בחותם אחד.

ומסבירים: פת, אין מצריכים לה שני חותמות, שכן למאי ניחוש [למה נחשוש] לה? אי [אם] משום איחלופי קרירא בחמימא [החלפה של פת קרה בחמה] — הדבר הזה מידע ידיע [ידוע] וניכר, דחיטי בדשערי נמי מידע ידיע [החלפה של חיטים בשל שעורים — גם כן ידוע הדבר], אי כי הדדי [אם החלפה של זה כמו זה, שאין הבדל במינם וטיבם], כיון דאיכא [שיש] חותם אחד לא טרח ומזייף [אינו טורח ומזייף].

ושואלים: ורב, מאי שנא [במה שונה] גבינה שדי לה בחותם אחד? משום דלא טרח [שאינו טורח] ומזייף, שהרי אין רווח גדול מזיוף כזה, חלב נמי [גם כן] לא טרח [אינו טורח] ומזייף מאותה סיבה, ומדוע הצריך שני חותמות? אמר רב כהנא: אפיק [הוצא] מרשימת חבי"ת חלב, ועייל [והכנס] במקומה חתיכת דג שאין בה סימן.

ושואלים: היינו [הרי זה] בשר! ומשיבים: תרי גווני [שני מיני] בשר, בשר בהמה ובשר דג. עד כאן הדיון בדברי רב.

ושמואל אומר: בי"ת אסור בחותם אחד, מח"ג מותר בחותם אחד. בי"ת שהם: בשר, יין, תכלת — אסורין בחותם אחד (ואינו מזכיר חתיכת דג שאין בה סימן); מח"ג שהם מורייס, חילתית, גבינה — מותרין בחותם אחד (ואינו מזכיר פת). ומסבירים: לדעת שמואל, חתיכת דג שאין בה סימן היינו [זהו] ממש בשר, ואין צריך לחזור ולשנות זאת, כי הנימוק של תרי גווני [שני מיני] בשר לא אמרינן [אין אנו אומרים].

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא, אפילו מיהודים — לא יין ולא מורייס ולא חלב, ולא מלח סלקונדרית ולא חילתית ולא גבינה, אלא מן המומחה כלומר, מי שיודעים בו שהוא מקפיד על כך. שאין מקפידים שם שלא למכור דברים של גוים. וכולן אם נתארח אצל בעל הבית — מותר לאכול כל אלה, ואינו צריך לחשוש.

ומעירים: מסייע ליה [לו] דבר זה לר' יהושע בן לוי, שאמר ר' יהושע בן לוי: שגר (שלח) לו בעל הבית לביתו אחד מכל אלה — מותר; מאי טעמא [מה טעם הדבר]? בעל הבית לא שביק היתירא ואכל איסורא [אינו מניח היתר ואוכל איסור בכוונה], וכי משגר ליה, ממאי דאכיל משדר ליה [וכאשר הוא שולח לו, ממה שהוא עצמו אוכל הוא שולח לו], אף שלענין מכירה הוא חשוד.

א שנינו במשנה: ומלח סלקונדרית אסור באכילה. ושואלים: מאי [מהו] מלח סלקונדרית? אומר רב יהודה אמר שמואל: מלח שכל סלקונדרי (נחתומי) רומי אוכלין אותה. תנו רבנן [שנו חכמים]: מלח סלקונדרית, שחורה — אסורה, לבנה — מותרת, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אם היתה לבנה — אסורה, שחורה — מותרת. ר' יהודה בן גמליאל משום (בשם) ר' חנינא בן גמליאל אומר: זו וזו אסורה.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: לדברי האומר לבנה אסורה, הטעם הוא משום שקירבי דגים לבנים טמאים מעורבין בה. לדברי האומר שחורה אסורה, משום שקירבי דגים שחורים טמאים מעורבין בה.

לדברי האומר זו וזו אסורה, משום שזה וזה מעורבין בה, ואין זו מחלוקת אלא במה שהיה נהוג במקומו של כל אחד מהם. אמר ר' אבהו משום (בשם) ר' חנינא בן גמליאל: זקן אחד גוי היה בשכונתנו, שהיה מחליק פניה של מלח זה בשומן חזיר, להוסיף שיש מקום לחשוש גם משום איסורים אחרים.

שנינו בסוף המשנה: הרי אלו אסורים ואין איסורם איסור הנאה. ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה]? הרי כבר פתחה בכך המשנה: ואלו אסורים ואין איסורם איסור הנאה! ומסבירים: לשיטת חזקיה — למעוטי [למעט] ולאסור בהנאה בכבשים שידוע שהיה שם יין, וכפי שפירש לעיל (עבודה זרה לח,ב). לר' יוחנן שהתיר בהנאה גם כבשים כאלה — למעוטי [למעט] מורייס וגבינת בית אונייקי, שהם אסורים בהנאה, ונמצא לפי שיטתו זה כי סתמא [סתמה של המשנה] כדעת ר' מאיר במשנה הקודמת (לעיל עבודה זרה ל,ב), שהם אסורים בהנאה.

ב משנה ואלו מותרין באכילה: חלב שחלבו גוי וישראל רואהו בשעת חליבה, והדבש, והדבדבניות (אשכולות ענבים) אף על פי שמנטפין — שאין לחשוש להם משום יין של גוי. וכן אין בהן גם משום הכשר משקה שאינם נחשבים כיין להכשיר אוכלים לקבל טומאה. וכן מותר לאכול כל מיני כבשין שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ, וטרית (מן דג) שאינה טרופה (חתוכה) ורואים שדג טהור הוא, וציר של דגים שיש בה דגה כאשר יבואר, ועלה של חילתית שלא נחתך בסכין, וזיתי גלוסקאות המגולגלין זיתים שמכניסים אותם בכלים, כדי שיתחממו ויתרככו מחמת שמן שבהם.

ר' יוסי אומר: השלחין (הרכים ביותר) — אסורין. החגבים הבאים מן הסלולה (מן הסלים) שמוכר החנוני — אסורין שמא זילפו עליהם יין, מן ההפתק (מקום איחסון ארעי) — מותרין. וכן הדין לתרומה, כאשר יבואר בגמרא.

ג גמרא שנינו במשנה כי חלב שחלבו גוי וישראל רואהו מותר. ומעירים: תנינא להא דתנו רבנן [שנינו במשנתנו דבר זה ששנו חכמים] בברייתא: יושב ישראל בצד עדרו של גוי, וגוי חולב לו ומביא לו, ואינו חושש. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דליכא [אם שאין] דבר טמא בעדרו, וכל העדר הוא בהמות טהורות — פשיטא [פשוט] שכן הוא, ואי דאיכא [ואם שיש] דבר טמא בעדרו, אמאי [מדוע] יהיה מותר?

ומשיבים: לעולם תפרש דאיכא [שיש] דבר טמא בעדרו, וכי קאי חזי ליה [ומדובר כאן שכאשר היהודי עומד רואה הוא אותו], וכי יתיב לא חזי ליה [וכאשר הוא יושב אינו רואה אותו]; מהו דתימא [שתאמר]: כיון דיתיב לא חזי ליה [שבזמן שהוא יושב אינו רואה אותו], ניחוש דלמא מייתי [נחשוש שמא מביא] חלב טמא ומערב ביה [בו], קא משמע לן [משמיע לנו]: כיון דכי קאי חזי ליה, אירתותי מירתת ולא מיערב ביה [כיון שכאשר הוא עומד הוא רואה אותו, הרי הוא מפחד ואינו מערב בו].

ד ועוד שנינו: והדבש של גוים שמותר באכילה. ומסבירים: דבש למאי ניחוש לה [למה נחשוש לו]? אי [אם] משום איערובי [תערובת] של דבר טמא או יין — מיסרא סרי [מסריח הוא] כשמערבים בו, ואין לחשוש לכך, אי [אם] משום בישולי גוים, אפילו אם נתבשל — הרי הוא נאכל כמו שהוא חי ואינו נאסר בבישולם. אי [אם] משום גיעולי גוים שנתבשל בכלי שנתבשל בו איסור — נותן טעם לפגם הוא בדבש, ומותר.

ה שנינו במשנה: והדבדבניות אף על פי שמנטפות — אין בהן משום הכשר משקה. ורמינהי [ומשליכים מראים סתירה לכך] ממה ששנינו: הבוצר ענבים על מנת להביאם לגת לעשות מהם יין, שמאי אומר: הוכשר כלומר, כל מה שהיה באשכולות הוכשר לקבל טומאה מחמת טיפות המיץ המנטפות מן הענבים, והלל אומר: לא הוכשר, ואנו יודעים כי אודי ליה [הודה לו] הלל לשמאי, ואם כן הנוטף מן האשכול מכשיר לקבל טומאה!

ומשיבים: התם [שם] במקרה של בוצר לגת, קא בעי ליה [רוצה הוא אותו] למשקה, שהרי הוא מעוניין מתחילה בכל המיץ שבענבים כדי לעשות ממנו יין, הכא לא קא בעי ליה [כאן הוא אינו רוצה אותו] למשקה, שהרי הוא מעוניין באכילת הענבים.

ו שנינו במשנה: וטרית שאינה טרופה וציר שיש בה דגה מותרים באכילה. תנו רבנן [שנו חכמים]: איזו היא טרית שאינה נחשבת טרופה אפילו לא היתה דג שלם ממש? כל שראש ושדרה ניכר בה, שבכך יודעים שהיא דג טהור. ואיזו ציר שיש בה דגה? כל שכילבית אחת (מין יצור קטן שגדל בתוך ציר של דגים טהורים) או שתי כילביות