סוסביל, לדעתו בראשו ארוך (כמו שושיבא) כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שהוא אסור, והכא [וכאן] לענין סוסביל בשאלה של כנפיו חופין את רובו על ידי הדחק קמיפלגי [חלוקים הם], כאשר אין זה רוב הניכר לעין אלא רק ניתן להימדד בדוחק, מר סבר [חכם זה, יוסי בן יועזר סבור]: רובא כל דהו בעינן [רוב כל שהוא אנו צריכים] והוא כשר, לפי שכנפיו חופים את רובו. ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: רובא דמנכר בעינן [רוב שניכר אנו צריכים].

א ועוד שנינו שהעיד ר' יוסי בן יועזר על משקה בי מטבחיא [בית המטבחיים] שהוא דכן [טהור]. ושואלים: מאי [מה] פירוש דכן [טהור]? רב אמר: דכן [טהור] ממש, כלומר אין הם מקבלים טומאה, ואין בהם כל צד טומאה. ושמואל אמר: כוונתו שהם דכן [טהורים] מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמן יש בהן.

ומסבירים את השיטות: רב אמר דכן ממש, קסבר [סבור הוא]: טומאת משקין כל עיקרה הוא דרבנן [מדברי חכמים], וכי גזור רבנן [וכאשר גזרו חכמים] טומאה הרי זה במשקין דעלמא [בכלל], אבל במשקה בי מטבחיא [בית המטבחיים] במקדש לא גזרו רבנן [חכמים].

ושמואל אמר דכן מלטמא אחרים, אבל טומאת עצמן יש בהן, קסבר [סבור הוא]: טומאת משקין דאורייתא [מן התורה היא], אבל לטמא אחרים הוא רק דרבנן [מדברי חכמים], וכי [וכאשר] גזרו רבנן [חכמים] הרי זה במשקין דעלמא [בכלל], ואולם במשקין של בי מטבחיא [בית המטבחיים] לא גזרו.

ב ועוד העיד יוסי בן יועזר על דיקרב למיתא [מי שנוגע במת] — מסאב [שהוא טמא], וקרו ליה "יוסף שריא" [וקראו לו "יוסף המתיר"]. ותוהים: "יוסף אסרא" מיבעי ליה ["יוסף האוסר" היו צריכים לקרוא לו], שהרי איסור אמר להם ולא היתר! ועוד, דאורייתא [מן התורה] היא שהנוגע במת נטמא, דכתיב [שנאמר]: "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת... יטמא שבעת ימים" וגו' (במדבר יט, טז)!

ומשיבים: דאורייתא [מן התורה] רק מי שיקרב [יגע] במת הוא טמא, אבל מי דיקרב בדיקרב [שנוגע בנוגע] — טהור, ואתו אינהו וגזור אפילו דיקרב בדיקרב [ובאו הם חכמים וגזרו אפילו על הנוגע בנוגע] שהוא טמא, ואתא איהו ואוקמה אדאורייתא [ובא הוא, יוסי בן יועזר, והעמיד את הדבר על דין התורה].

ותוהים: דיקרב בדיקרב נמי דאורייתא הוא [הנוגע בנוגע גם כן מן התורה הוא], דכתיב [שנאמר]: "וכל אשר יגע בו הטמא יטמא" (בנדבר יט, כב), משמע שהנטמא במת מטמא גם אחרים!

אמרוה רבנן [חכמים] את ההלכה הזו קמיה [לפני] רבא משמיה [משמו] של מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן שאמר משמיה [משמו] של רב נחמן: דאורייתא דיקרב בדיקרב [מן התורה מגע במגע], אם היה זה בחיבורין כאשר אדם נוגע בפועל במת ובא אחר ונוגע בו באותה שעה — הרי הוא טמא טומאת שבעה, שלא בחיבורין אם נגע במי שנטמא במת שלא בשעת מגעו — הריהו טמא רק טומאת ערב; ואתו אינהו וגזור [ובאו הם, חכמים, וגזרו] אפילו על מגע שלא בחיבורין טומאת שבעה, ואתא איהו ואוקמה אדאורייתא [ובא הוא והעמידה על דין תורה].

ושואלים: דאורייתא מאי היא [מן התורה מה הוא]? דכתיב [שנאמר]: "הנגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים" (במדבר יט, יא), וכתיב [ונאמר]: "וכל אשר יגע בו הטמא יטמא" (במדבר יט, כד), ומן הסתם טומאת מת שהיא שבעה ימים, וכתיב [ומצד אחר נאמר] בהמשך: "והנפש הנגעת תטמא עד הערב" (במדבר יט, כד), ולא יותר, הא כיצד? הרי יש סתירה, אם טמא עד הערב או טמא שבעה ימים!

אלא יש לומר: כאן שטמא שבעה — בחיבורין, כאן שטמא רק עד הערב — שלא בחיבורין.

אמר להו [להם] רבא: לאו אמינא לכו לא תתלו ביה בוקי סריקי [האם לא אמרתי לכם אל תתלו בו בקבוקים ריקים] כלומר, דברים בטלים ברב נחמן? מה שאתם אומרים אינו נכון, אלא הכי [כך] אמר רב נחמן: ספק טומאה ברשות הרבים התיר להן.

ושואלים: והא הלכתא [והרי הלכה זו] של ספק טומאה מדין סוטה גמרינן לה [אנו למדים אותה], מה סוטה שספק אם נטמאה בביאת איש אחר, ספק זה קיים בה רק ברשות היחיד מטבע הדברים, אף ספק טומאה הוא רק ברשות היחיד ולא במקום אחר! ומה חידש יוסי בן יועזר?

ומשיבים: הא [הרי] אמר ר' יוחנן: הלכה ואין מורין כן, כלומר, אמנם זו היא ההלכה שספק זה טהור, אבל למעשה אין מורים כן לרבים, כדי שלא יבואו לזלזל בטומאה. וכך נהגו, ואתא איהו ואורי ליה אורויי [ובא הוא, יוסי בן יועזר, והורה להם] לנהוג כן בפועל, שברשות הרבים אין חוששים לספק טומאה.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], ר' יהודה אומר: קורות נעץ להם יוסי בן יועזר, כלומר, עשה סימנים, ואמר: עד כאן רשות הרבים, עד כאן רשות היחיד. ובענין זה מסופר, כי אתו לקמיה [כאשר היו באים לפני] ר' ינאי בשאלה של ספק טומאה ברשות הרבים, אמר להו [היה אומר להם]: הא מיא בשיקעתא דבנהרא [הרי מים נמצאים בשקע שבנהר], זילו טבולו [לכו וטיבלו], ואל תיכנסו לדיון אם אתם טהורים או טמאים מספק.

ג שנינו במשנה: והשלקות דברים מבושלים של גוים (אף שאין בהם דבר איסור) הריהם אסורים באכילה, ולא בהנאה. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] ששלקות אסורים? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, אמר קרא [המקרא] ששלח משה לסיחון מלך חשבון: "אכל בכסף תשברני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי" (דברים ב, כח), ויש להבין כי האוכל שביקש משה הוא כמים הנזכרים באותו פסוק — מה מים שלא נשתנו, אף אוכל הוא זה שלא נשתנה, אבל אם נשתנה על ידי מעשה אדם, שוב אינו ראוי לאכילת ישראל.

ומקשים: אלא מעתה, לפי הגדרה זו, אם היו חטין ועשאן הגוי קליות (שקלאן באש) הכי נמי דאסורין [כך גם כן נאמר שיהיו אסורים] מפני שהשתנו? וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר שכך הוא גם כן], והתניא [והרי שנויה ברייתא] במפורש: חיטין ועשאן הגוי קליות — מותרין! אלא כך צריך לומר: כמים — מה מים שלא נשתנו מברייתן ונשארו באותה צורה, אף אוכל הנלקח מהגוים המותר באכילה הוא זה שלא נשתנה מברייתו, ודבר זה מסביר מדוע חיטים שנעשו קליות בידי גוי מותרות, שהרי צורת חיטים נשארת בהן.

ומקשים: אלא מעתה, חיטין וטחנן הגוי לקמח הכי נמי דאסורין [כך גם כן תאמר שהם אסורים] שהרי נשתנתה צורתן? וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך הוא גם כן], והתניא [והרי שנויה ברייתא]: חיטין ועשאן הגוי קליות, וכן הקמחים והסלתות שלהן של הגוים מותרין! אלא כך צריך לומר: כמים — מה מים שלא נשתנו מברייתן על ידי האור (אש), אף אוכל שלא נשתנה מברייתו על ידי האור. ותוהים: מהי הראיה מן הכתוב?

מידי אור כתיב [וכי אש נאמרה שם בפסוק]? ואם כן איך אפשר להוכיח מדבר שאינו מוזכר בכתוב כלל!