"במארה אתם נארים ואתי אתם קבעים הגוי כלו" (מלאכי ג, ט), ומכאן נלמד: אי איכא [אם יש] גזירה ("מארה") שקיבלו עליהם גוי (העם) כולו — אין [כן], אי [אם] לא — לא, אין הגזירה חלה.

א גופא [לגופו] של דבר שהזכרנו קודם, אמר באלי אמר אבימי נותאה משמיה [משמו] של רב: פיתן ושמנן, יינן ובנותיהן של גוים, כולן משמונה עשר דבר שגזרו תלמידי שמאי והלל הן. ושואלים: בנותיהן מאי [מה] היא גזירה זו? אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על בנותיהן שתיחשבנה נידות מעריסותן, כלומר מקטנותן, עוד קודם שהן מגיעות לזמן נידה.

וגניבא משמיה [משמו] של רב אמר: כולן וגם בנותיהם, משום עבודה זרה גזרו בהן. ומעירים: והוא כמו דכי אתא [שכאשר בא] רב אחא בר אדא מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יצחק: גזרו על פיתן משום שמנן, ותוהים על פרט זה: מאי אולמיה [מה תוקפו], מדוע גדול כוחו של איסור שמן מאשר איסור פת?

אלא, כך צריך לומר: גזרו על פיתן ועל שמנן משום יינן, ועל יינן גזרו משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר כלומר, עבודה זרה. ועל דבר אחר נוסף, שלא הזכירו, גזרו משום דבר אחר (טעם אחר), כאשר יבואר להלן.

ומבררים את הענין: איסור בנותיהן, הלוא דאורייתא [מן התורה] היא, דכתיב [שנאמר]: "לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך" (דברים ז, ג), ואין זו גזירת חכמים! ומשיבים: דאורייתא [מן התורה] אסורות רק בנותיהם של שבעה גוים (שהיו בארץ ישראל בזמן כיבוש יהושע), אבל שאר אומות — לא, ואתו אינהו וגזור [ובאו הם, חכמים, וגזרו] אפילו על בנותיהם של שאר אומות.

ושואלים: ולר' שמעון בן יוחי שאמר: הטעם שנכתב בתורה באיסור זה, "כי יסיר את בנך מאחרי" (דברים ז, ד), הריהו בא לרבות (להוסיף) בכלל האיסור את כל המסירות, ונכללים בכך גם בנות כל הגוים שהם עובדי עבודה זרה, לפי זה מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי אין זו גזירת חכמים! אלא כך צריך לפרש: דאורייתא [מן התורה] מה שאסור הוא אישות כלומר, נישואין בדרך חתנות כמו שנאמר "לא תתחתן בם", ואתו אינהו גזור [ובאו הם, תלמידי שמאי והלל, וגזרו] אפילו על ביאה בדרך זנות.

ושואלים: ביאה בדרך זנות נמי [גם כן] כבר בבית דינו של שם גזרו על כך שהיא אסורה, דכתיב [שנאמר]: "ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף" (בראשית לח, כד), משמע שהיתה בידיהם הלכה בענין זה, שישראלית שזנתה עם הגוי דינה מיתה!

אלא, כך צריך לומר: דאורייתא [מן התורה] אסור הדבר בגוי הבא על בת ישראל, משום דמשכה בתריה [שנמשכת אחריו] והולכת לעבוד עבודה זרה, אבל ישראל הבא על הגויה — לא, ואתו אינהו גזור [ובאו הם, וגזרו] אפילו על ישראל הבא על הגויה שיהא אסור.

ומקשים: איסור זה של ישראל הבא על הגויה — הלכה למשה מסיני היא, שאמר מר [החכם]: הבועל ארמית כלומר, גויה — קנאין פוגעין בו והורגים אותו, כדרך שעשה פינחס לזמרי בן סלוא (במדבר כה, ו—ח)!

אמר ליה [לו], כך צריך לומר: האיסור דאורייתא [מן התורה] הוא דווקא כשבועל גויה בפרהסיא (בפני רבים) וכמעשה שהיה בזמרי, ואתו אינהו גזור [ובאו הם, חכמים, וגזרו] אפילו על ביאה בצינעא. ושואלים: בצינעא נמי [גם כן], בית דינו של חשמונאי הם שגזרו,

[דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: בית דין של חשמונאי גזרו], שישראל הבא על הגויה — חייב משום נשג"א שמדברי סופרים מחשיבים אותו כאילו בא על נידה, שפחה, גויה, אשת איש (ובראשי תיבות: נשג"א),

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר זאת בשינוי: משום נשג"ז (נידה, שפחה, גויה, זונה)!

ומתרצים: כי [כאשר] גזרו בית דינו של חשמונאי היתה זו גזירה רק על ביאה על גויה, אבל ייחוד עימה לא אסרו, ואתו אינהו [ובאו הם, תלמידי שמאי והלל] גזור [גזרו] אפילו ייחוד. ומקשים: ייחוד נמי [גם כן] בית דינו של דוד גזרו, ש

אמר רב יהודה: באותה שעה, לאחר מעשה אמנון ותמר, גזרו על ייחוד! אמרי [אומרים]: אין הדברים כך, התם [שם] בית דינו של דוד גזרו על איסור של ייחוד עם בת ישראל כלשהי, אפילו פנויה, אבל ייחוד עם גויה — לא, ואתו אינהו [ובאו הם] גזרו אפילו על ייחוד של גויה.

ומקשים: ייחוד עם בת ישראל דאורייתא [מן התורה] היא! שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יהוצדק: רמז לייחוד מן התורה מנין? שנאמר: "כי יסיתך אחיך בן אמך" דברים יג, ב), ומדוע נאמר בהגדרת "אחיך" שהוא "בן אמך"? וכי בן אם מסית, בן אב אינו מסית?

אלא יש בכך רמז: בן מתייחד עם אמו, ולכן יש חשש שאחיו מן האם יסיתהו בסתר, כיון ששניהם מצויים אצל אימם, אבל אין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה!

ומשיבים: ייחוד האסור דאורייתא [מן התורה] הוא דווקא ייחוד עם אשת איש, ואתא [ובא] דוד וגזר אפילו על ייחוד של פנויה, ואתו [ובאו] תלמידי בית שמאי ובית הלל גזור [גזרו] אפילו על ייחוד של גויה.

ב ומבררים: מאי [מה] פירוש הדברים שנאמרו לעיל בשם ר' יצחק, שגזרו על דבר אחר משום דבר אחר? אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על תינוק גוי שיטמא בזיבה, כלומר שייחשב כאילו הוא טמא בזיבה, ומדוע? כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל (מצוי) אצלו ויביאו לחטוא במשכב זכור.

שאמר ר' זירא: צער גדול היה לי אצל ר' אסי בשאלה ששאלתי אותו ולא נעניתי, ור' אסי שאל דבר זה אצל ר' יוחנן, ור' יוחנן אצל ר' ינאי, ור' ינאי אצל ר' נתן בן עמרם, ור' נתן בן עמרם אצל רבי, והשאלה היתה: תינוק גוי מאימתי מטמא בזיבה? ואמר לי: בן יומו, וכשבאתי אצל ר' חייא, אמר לי: על בן תשע שנים ויום אחד גזרו חכמים שיטמא כאילו היה זב, מפני שהוא אז ראוי לביאה,

וכשבאתי והרציתי (סיפרתי) דברי דברים אלו של ר' חייא לפני רבי, אמר לי: הנח דברי ואחוז דברי ר' חייא, שאמר: תינוק גוי אימתי מטמא בזיבה — בן תשע שנים ויום אחד,