|
טקסט הדף מנוקד
זְלִיפָתָן שֶׁל כֵּלִים טְמֵאִים אוֹסַרְתָּן אַטּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא אוֹכְלֵי טְהָרוֹת נִינְהוּ אֶלָּא זְלִיפָתָן שֶׁל כֵּלִים אֲסוּרִין אוֹסַרְתָּן
אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמֵינָא זְלִיפָתָן שֶׁל כֵּלִים אֲסוּרִין אוֹסַרְתָּן הַיְינוּ דְּכִי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא וְאָמַר דָּרֵישׁ רַבִּי שִׂמְלַאי בִּנְצִיבִין שֶׁמֶן רַבִּי יְהוּדָה וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עָלָיו וְהִתִּירוּהוּ קָסָבַר נוֹתֵן טַעַם לִפְגָם מוּתָּר אֶלָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ דָּנִיאֵל גָּזַר עָלָיו דָּנִיאֵל גְּזַר וַאֲתָא רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא וּמְבַטֵּל לֵיהּ וְהָתְנַן אֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵּית דִּין חֲבֵירוֹ אֶלָּא אִם כֵּן גָּדוֹל הֵימֶנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן אֲמַר לֵיהּ שִׂמְלַאי לוּדָּאָה קָא אָמְרַתְּ שָׁאנֵי לוּדָּאֵי דִּמְזַלְזְלוּ אֲמַר לֵיהּ אֶשְׁלַח לֵיהּ אִיכְּסִיף אָמַר רַב אִם הֵם לֹא דָּרְשׁוּ אֲנַן לָא דָּרְשִׁינַן וְהָכְתִיב וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַת בַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו בִּשְׁתֵּי מִשְׁתָּאוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶחָד מִשְׁתֵּה יַיִן וְאֶחָד מִשְׁתֵּה שֶׁמֶן רַב סָבַר עַל לִבּוֹ שָׂם וּלְכׇל יִשְׂרָאֵל הוֹרָה וּשְׁמוּאֵל סָבַר עַל לִבּוֹ שָׂם וּלְכׇל יִשְׂרָאֵל לֹא הוֹרָה וְשֶׁמֶן דָּנִיאֵל גְּזַר וְהָאָמַר בָּאלִי אֲבִימִי נִוְתָאָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פִּיתָּן וְשַׁמְנָן יֵינָן וּבְנוֹתֵיהֶן כּוּלָּן מִשְּׁמֹנָה עָשָׂר דָּבָר הֵן וְכִי תֵּימָא אֲתָא דָּנִיאֵל גְּזַר וְלָא קַיבֻּל וַאֲתוֹ תַּלְמִידֵי דְּהִלֵּל וְשַׁמַּאי וּגְזוּר וְקַיבֻּל אִם כֵּן מַאי אַסְהָדוּתֵיהּ דְּרַב אֶלָּא דָּנִיאֵל גָּזַר עָלָיו בָּעִיר וַאֲתוֹ אִינְהוּ וּגְזוּר אֲפִילּוּ בַּשָּׂדֶה וְרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא הֵיכִי מָצֵי לְמִישְׁרֵא תַּקַּנְתָּא דְּתַלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל וְהָתְנַן אֵין בֵּית דִּין יָכוֹל לְבַטֵּל דִּבְרֵי בֵּית דִּין חֲבֵירוֹ אֶלָּא אִם כֵּן גָּדוֹל הֵימֶנּוּ בְּחָכְמָה וּבְמִנְיָן וְעוֹד הָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בַּכֹּל יָכוֹל לְבַטֵּל בֵּית דִּין דִּבְרֵי בֵּית דִּין חֲבֵירוֹ חוּץ מִשְּׁמוֹנָה עָשָׂר דָּבָר שֶׁאֲפִילּוּ יָבֹא אֵלִיָּהוּ וּבֵית דִּינוֹ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא מַה טַּעַם הוֹאִיל וּפָשַׁט אִיסּוּרוֹ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶן לֹא פָּשַׁט אִיסּוּרוֹ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן יָשְׁבוּ רַבּוֹתֵינוּ וּבָדְקוּ עַל שֶׁמֶן שֶׁלֹּא פָּשַׁט אִיסּוּרוֹ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל וְסָמְכוּ רַבּוֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְעַל דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר צָדוֹק שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים אֵין גּוֹזְרִין גְּזֵירָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רוֹב צִבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בָּהּ דְּאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מַאי קְרָא רש"י
לודאי. מזלזלי במידי דרבנן: אם הם לא דרשו. אם ר' יהודה הנשיא לא דרש את המקרא להבין שדניאל גזר עליו וסבר דבי דינא אחרינא גזר עליו משום זליפת כלים ושרייה: אנן לא דרשינן. בתמיה: שמונה עשר דבר. ב''ש וב''ה יחד נמנו וגזרו עליהם בפ''ק דשבת (דף יג:) ולקמן פריך בנותיהן דאורייתא היא: מאי אסהדותיה דרב. דאמר דדניאל גזר עליו כיון דדריה לא קביל מיניה לאו גזרה היא: בעיר. משום חתנות: בכל יכול לבטל בית דין גזירת ב''ד חבירו. שגזר על דבר המותר ובלבד שיהא גדול ממנו: רבותינו. רבי יהודה הנשיא: לא פשט. עדיין לא החזיקו רובם באותה הגזירה לנהוג בו איסור:
תוספות
בשלמא למ''ד זליפתן של כלים אסורים כו'. קסבר נותן טעם לפגם מותר לפום ריהטא משמע שאותם שאסרו קודם ר' יהודה כגון תלמידי שמאי והלל סוברין נותן טעם לפגם אסור ואתא ר' יהודה נשיאה וסבר מותר ושמואל סבר כוותיה שהיה מחזיק דברי רבי שמלאי ולקמן נמי פ''ה (דף סז.) גבי חומץ אשר שם לתוך הגריסין פסיק שמואל הכי הלכתא נותן טעם לפגם מותר ולקמן בפירקין (דף לח:) גבי מישחא שליקא סתם התלמוד אי משום גיעולי עובדי כוכבים נותן טעם לפגם הוא ודקדק ר''י היאך באו לחלוק על רבותינו שמאי והלל בדין נותן טעם לפגם להתירו נהי דשמן יכול להיות שמותר מטעם שלא פשט ואין רוב הצבור יכולין לעמוד בשאר דברים היאך הותר ועוד קשיא אי ס''ל לתנא דמתני' דנותן טעם לפגם אסור תקשי הא דאמר לקמן (דף לט:) גבי דבש למאי ניחוש אי משום גיעולי עובדי כוכבים נותן טעם לפגם הוא ומה בכך הא תנא דמתני' מיסר קא אסר לכך נראה לר''י דשמואל נמי ס''ל דכי גזור ב''ש וב''ה על השמן משום חתנות גזור ומיהו משום דלא שייך בה חתנות כ''כ כמו ביין הוצרך להם סעד בזליפתן של כלים אסורין אע''ג דאינהו סבירא להו בעלמא נותן טעם לפגם מותר וכן סובר שמואל שמכח שני הטעמים גזרו אע''פ שאין די בכל אחד לבדו והיינו דקא''ל שמואל לרב בשלמא לדידי דאמינא דגזירת שמן לא היתה קדמונית מימי דניאל אלא שמאי והלל גזור מטעמי דפרישית ניחא דיכול להיות שהתיר ר' יהודה הנשיא כמו שמפרש התלמוד בסמוך דלא פשט איסורו וגם הטעמים לא נראו לו כי אין טעם חתנות טוב כל כך ועוד דנותן טעם לפגם מותר אלא לדידך דאמרת דניאל גזר עליו היאך היה יכול רבי יהודה הנשיא לבטלה דכיון שכתובה היא בתורה פשיטא הוא דפשט איסורו בכל ישראל ועוד כי שמאי והלל שהיו אחריו יותר משלש מאות שנה שבאו והוסיפו עליו לגזור אף בשדה כמו שמפרש בסמוך א''כ משמע דגזירתו פשטה מיהא בעיר: אשר לא יתגאל בפת בג. פרשב''ם דהאי פת לאו פת ממש הוא דלישתמע מהכא דדניאל גזר על הפת אלא לפתן הוא והוצאת המלך הוא ריפוש''א בלע''ז וכן ממקרא מוכיח דכתיב (דניאל א) ויהי המלצר נושא את פת בגם ונותן להם זרעונים ואין לומר שהיה נוטל פתן והיו אוכלים זרעונים בלא פת: במתני' כתב רשב''ם בשם רש''י דלא גרס רבי דר' יהודה הנשיא בר בריה ובית דינו התירוהו וחכמי דורו קבעו דבר זה במשנה שסדר רבי זקנו כי הוא היה בנו של ר''ג הנזכר במס' אבות (פ''ב מ''ב) ר''ג בנו של ר' יהודה הנשיא אומר יפה ת''ת כו' ואותו רבי יהודה הנשיא הנזכר כאן הוא ר' יהודה נשיאה שהיה בימי האמוראים אלא בלשון משנה וברייתא קורא אותו הנשיא ובלשון אמורא קורא אותו נשיאה ור' יהודה הביא ירושלמי רבי ובית דינו התירו את השמן בשלשה מקומות רבי יהודה הנשיא ורבותינו התירו בגיטין ובשמן ובסנדל ונראה לו שיש שם טעות סופר דקפריך וליקרו ליה ב''ד שריא שכל ב''ד המתיר ג' דברים נקרא ב''ד שריא ודחי א''ר יודן בר' ישמעאל בית דינו חלוק עליו בגיטין פירוש ואין זה מתיר ג' דברים ואם הוא היה רבינו הקדוש א''כ היה לו למנות עוד אחרת שהתיר כדאמר בפרק קמא דחולין (דף ו:) דהתיר רבי בית שאן דבירושלמי דדמאי נמי איתא לכך נראה לו דגרס התם ר' יהודה הנשיא והוא ר' יהודה נשיאה עוד כתוב שם בירושלמי רב יצחק בר שמואל בר מרתא נחת לנציבין אשכח לר' שמלאי הדרומי יתיב ודריש רבי ובית דינו התירו את השמן שמואל קבל עליו ואכל רב לא אכל א''ל שמואל לרב אכול או אנא כתיב עלך זקן ממרא א''ל עד דאנא תמן אנא ידע מאן ערער עליה שמלאי הדרומי א''ל אפשר מה דאמר בשם גרמיה לא בשם רבי ובית דינו אטרח עליה ואכל: ושמן דניאל גזר עליו. ה''נ ה''מ למפרך איין אלא משום דאשמן קאי נקטיה: ורבי יהודה הנשיא היכי אלים למשרי תקנתא דשמאי והלל. פרשב''ם דפריך בין לרב בין לשמואל דשמואל נמי מודי דמי''ח דבר הם: והתנן אין ב''ד יכול כו'. תימה בפרק השולח (גיטין לו: ושם ד''ה אלא) גבי פרוזבול דאמר שמואל האי פרוזבול עולבנא דדייני הוא אי איישר חיילי אבטליניה ומסיק אי איישר חיילי יותר מהלל והיכי דמי אי פשטה תקנת פרוזבול אפילו היה גדול אין יכול לבטלו ואם לא פשטה א''כ למה לי איישר חיילי הרי ר' יהודה נשיאה התיר שמן אע''פ שהיה קטן מאותו טעם דלא פשט איסורו וי''ל דהכא נמי מטעם דלא פשט גרידא לא התיר אם לא היה ג''כ טעם דאין רוב הצבור יכולין לעמוד אבל פרוזבול נהי דלא פשט מ''מ רוב הצבור יכולין לעמוד בו מ''מ קשה דדבר תימה הוא היאך לא פשט מאחר שהוא ריוח המלוים לכך נראה דודאי פרוזבול פשט ודקשיא לך אפי' גדול היאך יכול לבטל ודאי בי''ח דבר דוקא אמר באם יבא אליהו ויאמר אין שומעין וכמו שמפורש בירושלמי הטעם מפני שעמדה להם בנפשותיהם כך דקדק הרב רבי אלחנן מתוך גירסת הספרים שמצא בספרים ישנים דקאמר האמר רב משרשיא מה טעם כו' משמע שמשם מתחיל התירוץ וה''פ דשמעתין ור' יהודה נשיאה היכי אלים למישרי כו' והתנן אין בית דין כו' ועוד אפילו הוא גדול אינו יכול לבטל בי''ח דבר ולא הוצרך לפרש הטעם כי פשוט הוא ומשני האמר רב משרשיא מה טעם לפי שפשט ולפיכך ב''ד גדול נמי אינו יכול לבטל ושמן לא פשט לכך אפי' עמדו בנפשותיהם קטן יכול לבטל וסמכו על דברי רבן שמעון בן גמליאל דאין גוזרין כו' ולפיכך הותר אף בב''ד קטן אבל ודאי שאר דברים אף כי פשטו יכול ב''ד גדול לבטל ולפיכך גבי פרוזבול אמר שמואל דאי איישר חיילי מהלל אבטליניה ואע''פ שפשט והילך הירושלמי דפרק קמא דשבת א''ר בון אמר רב יהודה בשם שמואל ל''ש אלא חוץ לי''ח דבר אבל בי''ח דבר אפילו גדול אינו מבטל מפני שעמדה להם בנפשותיהם פירוש ממה שנעצו חרב בבית המדרש:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|