כאן במשנה בחולין, מדובר קודם חזרה לפני שחזר בו ר' יהושע מדבריו (שאמר לר' ישמעאל במשנתנו) וסבר שבקיבה עצמה יש איסור נבלה, כאן מה שאמר שמואל אצלנו, ממנו עולה כי קיבה עצמה מותרת — הוא לאחר חזרה, שאף ר' יהושע חזר בו מדבריו, ואינו סבור שהקיבה אסורה. ואותה משנה שנאסרה בה קיבה לא זזה ממקומה השאירוה כמו שנשנתה מתחילה. ומביאים טעמים נוספים לאיסור גבינה של גוים.

רב מלכיא משמיה [משמו] של רב אדא בר אהבה אמר: הטעם הוא מפני שהם מחליקין את פניה של הגבינה בשומן חזיר. רב חסדא אמר: מפני שמעמידין (מגבנים) אותה בחומץ שנוצר מיין שלהם, והוא אסור בהנאה. רב נחמן בר יצחק אמר: מפני שמעמידין אותה בשרף הערלה שאסור בהנאה.

ושואלים: כמאן [כדעת מי] אמר זאת? כי האי תנא [כדעת תנא זה], דתניא [ששנינו במשנה], ר' אליעזר אומר: המעמיד גבינה בשרף הערלה — אסור, מפני שהוא פירי [פרי] שכל היוצא מאילן שהוא ערלה אסור משום פירותיו.

ודוחים: אין צורך לומר כך, אפילו תימא [תאמר] שהוא כדעת ר' יהושע החולק על ר' אליעזר; עד כאן לא פליג [חלק] ר' יהושע עליה [עליו] על ר' אליעזר אלא בקטפא דגוזא [בשרף שיוצא מן הענף], אבל בקטפא דפירא מודי [בשרף שיוצא מן הפרי עצמו מודה].

והיינו דתנן [וזהו ששנינו במשנה], אמר ר' יהושע: שמעתי בפירוש, שהמעמיד בשרף העלין ובשרף העיקרין (השורשים) של עץ ערלה — מותר, אבל בשרף הפגין (תאנים שלא בשלו) — אסור, מפני שהוא פירי [פרי].

ושואלים: בין לטעם שנתן רב חסדא, בין לטעם שנתן רב נחמן בר יצחק, תתסר [תיאסר] הגבינה אף בהנאה, שהרי גם חומץ של גוים וגם ערלה אסורים בהנאה! ומשיבים: אכן, קשיא [קשה].

א כיוון שהזכרנו דברים מתוך שיר השירים, מביאים דברים על ההמשך. דרש רב נחמן בריה [בנו] של רב חסדא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך" (שיר השירים א, ב), למה תלמיד חכם דומה? לצלוחית (מיכל) של פלייטין (שמן בושם), כשהיא מגולה ריחה נודף, אם היא מכוסה אין ריחה נודף, וכך תלמיד חכם המלמד לרבים מתפרסם ומתגלה שמו וטבעו.

ולא עוד, אלא כשהוא מלמד לרבים, דברים שמכוסין ממנו מתגלין לו, שנאמר: "עלמות אהבוך" (שיר השירים א, ב), קרי ביה [קרא בו] כאילו היה כתוב "עלומות"; ולא עוד, אלא שגם מלאך המות אוהבו, שנאמר: "עלמות אהבוך", קרי ביה [קרא בו] "על מות", כלומר, הממונה על המות; ולא עוד, אלא שנוחל שני עולמות, אחד העולם הזה ואחד העולם הבא, שנאמר: "עלמות", קרי ביה [קרא בו] "עולמות".

ב משנה במשנה הקודמת שנינו מהם הדברים של גוים שאסורים בהנאה. ואלו דברים של גוים אסורין ואין איסורן איסור הנאה אלא אסורים רק באכילה: חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו, והפת והשמן שלהן. אולם מוסיפים כי רבי ובית דינו התירו השמן.

והשלקות דברים מבושלים (אפילו של היתר), וכבשין דברים שכובשים ומחמיצים אותם שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ, וטרית (מין דג) טרופה (קצוצה) שלא ניכרים בה הקשקשים, וציר של דג שאין בה דגה כלבית שוטטת בו שהיא סימן שהיה זה ציר של דג טהור. והחילק שהוא מין דג קטן, שיכולה להיות בו תערובת דגים טמאים. וקורט חתיכת שרף של חלתית שהוא עשב חריף, ומלח שלקונדית — הרי אלו אסורין, אבל אין איסורן איסור הנאה.

ג גמרא ושואלים: חלב למאי ניחוש [למה נחשוש] לה? אי [אם] משום איחלופי [החלפה], שיחליפו חלב טהור בחלב של בהמה טמאה, הרי חלב טהור — חיור [לבן] הוא, טמא — יש לו צבע ירוק! ואי [ואם] משום איערובי [תערובת] של חלב טמא בו, ניקום [נעמיד אותו] כמו שעושים גבינה ונראה, שאמר מר [החכם]: חלב טהור עומד (נעשה גבינה), חלב טמא אינו עומד!

ומשיבים: אי דקא בעי [אם הוא צריך] אותו לגבינה הכי נמי [כך הוא גם כן], הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דקא בעי ליה לכמכא [שהוא צריך אותו למאכל] שנותנים בו חלב כמו שהוא.

ושואלים: ונשקול מיניה קלי וניקום [ושיקח ממנו מעט ויעמיד] ויראה אם חלב טמא הוא! ומשיבים: כיון שבחלב טהור נמי איכא נסיובי דלא קיימי [גם כן יש את מי החלב שאינם נעשים גבינה], ליכא למיקם עלה דמילתא [אי אפשר לעמוד על הדבר], שאולי עם אותו חלק שלא נעשה גבינה יש חלב טמא שנתערב.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אפילו תימא דקבעי לה [תאמר שהוא רוצה אותה] את החלב לגבינה, עדיין יש לחשוש מחלב טמא, שכן איכא דקאי ביני אטפי [יש נוזל שנמצא בין הנקבים] שבגבינה, ובו מעורב אותו חלב טמא.

ד שנינו במשנה: והפת. אמר רב כהנא אמר ר' יוחנן: פת לא הותרה בבית דין. ושואלים: מכלל דבריו אתה למד דאיכא מאן דשרי [שיש מי שמתיר] את הפת?

ומשיבים: אין [כן], דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: פעם אחת יצא רבי לשדה והביא גוי לפניו פת פורני (פת שאופים בתנור גדול) שהיתה מאפה סאה, אמר רבי: כמה נאה פת זו, מה ראו חכמים לאוסרה. ותוהים: מה ראו חכמים? הלוא מבואר להלן כי הטעם הוא משום חתנות, שלא יאכלו עמהם ויבואו להתחתן בהם!

אלא, מה ראו חכמים לאוסרה בשדה, שם אין טעם זה קיים. ועל סמך דברים אלה סבורין העם ששמעו את דברי רבי שהתיר רבי הפת. ולא היא, רבי לא התיר את הפת. עד כאן תיאור אחד של הדברים.

רב יוסף ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב שמואל בר יהודה אמר: לא כך היה מעשה, אלא אמרו: פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה פת דחוק לתלמידים, אמר רבי: אין כאן פלטר (אופה) שיכול לספק להם לחם? כסבורין העם לומר: כוונתו היתה פלטר גוי, והוא לא אמר אלא פלטר ישראל

אמר ר' חלבו: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהכוונה היא שהתיר בפלטר גוי — לא אמרן [אמרנו] אלא במקום דליכא [שאין] בו פלטר ישראל, אבל במקום דאיכא [שיש] פלטר ישראל לא. ור' יוחנן אמר: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהתיר רבי בפלטר גוי — הני מילי [דברים אלה אמורים] בשדה, אבל בעיר לא יאכל מלחמו, מה הטעם? משום האיסור של חשש החתנות.

מסופר שאיבו הוה מנכית ואכיל [היה נושך ואוכל] פת של גוי אבי מצרי [במיצרי השדות], אמר להו [להם] רבא לתלמידיו, ואיתימא [ויש אומרים] רב נחמן בר יצחק: לא תשתעו בהדיה דאיבו [אל תדברו איתו עם איבו] דקאכיל לחמא דארמאי [שאוכל לחם של גוים].

ה שנינו במשנה בין הדברים האסורים: והשמן שלהן. ובמקורו של איסור שמן נחלקו חכמים, רב אמר: דניאל הוא אשר גזר עליו איסור, ושמואל אמר: