השולח חבית של יין ביד כותי, או חבית של ציר דגים ושל מורייס (מאכל העשוי מדגים מלוחים) ביד גוי, אם היה מכיר חותמו וסתמו (וסתימתו) וברור לו שלא נפתח — מותר, אם לאו [לא] — אסור, למרות שהחבית סתומה!

אמר ר' זירא, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן — מדובר בעיר, שאין לחשוש לזיוף, כאן — בדרך.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' ירמיה: מידי הנך [כלום אלה] שבעיר לא בדרך אתו [הגיעו]? אלא אמר ר' ירמיה: גם בעיר יש לחשוש, ומה שהתרנו בחביות סתומות — בין הגיתות שנינו במקום שדורכים את היין, כיון דכולי עלמא אפכי, מירתת [כיון שכל העולם מצויים שם, הכותי מפחד] להניח לגוים לנגוע בו, אמר [אומר הוא] לעצמו: השתא אי חזי לי, מפסדו לי [עכשיו אם יראו אותי עושה כך, יפסידו ממני את שכרי].

א אתמר [נאמר]: מפני מה אסרו שכר של גוים? רמי בר חמא אמר בשם ר' יצחק: משום חתנות שלא יבואו להתקרב אליהם עד שבסוף יתחתנו בהם. רב נחמן אמר: משום גילוי, שאינם מקפידים לכסות את השכר, ונחש עלול הטיל בו את ארסו.

ושואלים: אגילוי דמאי [גילוי של מה]? אילימא [אם תאמר] גילוי דנזייתא [של הגיגית] שעושים בהן את השכר, אנן נמי מגלינן [אנו גם כן מגלים]! ואלא דחביתא [גילוי של החבית] בה מניחים שכר, הרי אנן נמי מגלינן [אנו גם כן מגלים]! ומשיבים: לא צריכא, באתרא דמצלו מיא [לא נצרכה אלא במקום שמשאירים את המים שעושים בהם את השכר להצטלל בכלי], ויש לחשוש שמא שתה מהם נחש.

ושואלים: אלא מעתה נאמר ששכר ישן תשתרי [יהיה מותר], שהרי אמר רב: דבר שיש לחשוש בו משום גילוי, אם היה ישן — מותר, כי אם היה בו ארס אין מניחו ליישן אלא היה מתקלקל, וכן אם החמיץ יין — מותר, כי אין הארס מניחו להחמיץ! ומשיבים: גזירה בישן אטו [משום] חדש. ומסופר כיצד נהגו חכמים באיסור זה של שכר.

רב פפא מפיקין ליה לאבבא דחנותא, ושתי [היו מוציאים לו את השכר לפתח החנות והיה שותה]. רב אחאי מייתו ליה לביתיה, ושתי [היו מביאים לו שכר לביתו והיה שותה]. ומסבירים: ותרוייהו [ושניהם] סברו שהאיסור משום חתנות, אלא שרב אחאי עביד [עשה] הרחקה יתירתא [יתירה].

מסופר, רב שמואל בר ביסנא איקלע [נזדמן] למקום מרגואן שישראלים שבו לא נזהרו ממגע גוים ביין, אייתו ליה חמרא, ולא אשתי [הביאו לו יין, ולא שתה], אייתו ליה שיכרא ולא אשתי [הביאו לו שכר ולא שתה]. ושואלים: בשלמא חמרא [נניח יין] לא שתה משום שימצא [שמץ] כלומר, משום חשש יין נסך, ואולם שיכרא [שכר] משום מאי [מה] לא שתה? ומשיבים: משום שימצא דשימצא [שמץ של שמץ], גזירה בשכר משום יין.

אמר רב: האי שיכרא דארמאה שרי [שכר של גוים מותר], וחייא ברי [בני] לא נישתי מיניה [אל ישתה ממנו]. ותמהים: מה נפשך [מה רצונך]? אי שרי, לכולי עלמא שרי [אם מותר, לכל העולם הוא מותר], אי אסיר, לכולי עלמא אסיר [אם הוא אסור, לכל העולם הוא אסור]!

אלא מכאן שרב סבר [סבור] כי האיסור בשכר אינו אלא משום חשש גילויא [גילוי], ואזיל מרורא דכשותא וקלי ליה זיהריה [והולכת המרירות של הכשות ששמים בשכר ושורפת את הארס שבו], ודלקי מלקי ליה טפי [ואולם מי שהוא חלוש מחליש אותו הארס יותר] מאדם רגיל, וחייא ברי [בני] הואיל ולקי [והוא חלוש] לא נישתי מיניה [אל ישתה ממנו].

ועוד בענינים של גילוי בכלל, אמר שמואל: כל השרצים יש להן ארס, אלא שיש הבדל ביניהם: ארס של נחש ממית, של שרצים אינו ממית. אמר ליה [לו] שמואל לחייא בר רב: בר אריא [בן ארי, בן איש גדול], תא ואימא לך מילתא מעלייתא דהוה אמר רב אבוך [בוא ואומר לך דבר טוב שהיה אומר רב אביך], הכי [כך] אמר אבוך [אביך]: הני ארמאי זוקאני דהוו שתו גילויא [אותם גויים נפוחים מתוך חולי, שהיו שותים דבר מגולה] ולא מתו, טעם הדבר הוא: איידי דאכלי [מתוך שהם אוכלים] שקצים ורמשים חביל גופייהו [נתחמם גופם] וגורם שהארס לא יזיק להם.

אמר רב יוסף: