סבר [סבור] אותו גוי: שיולי משאיל לו [רק שואל הוא אותו]. כי היכי דמשאיל לו, משאיל לאיניש אחרינא [וכמו שהוא שואל אותו, שואל הוא אדם אחר] לעצתו, ואתא ההוא גברא לאורועי נפשיה [ויבוא אותו אדם להרע לעצמו, למעמדו], אם יתברר שנתן לו עצה רעה, ולכן הוא נותן לו עצה הגונה.

א אמר רבא אמר ר' יוחנן, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב חסדא אמר ר' יוחנן: אם אדם חולה, והוא ספק חי ספק מת מן החולי — אין מתרפאין מהן מן הגוים, כדין המשנה, שמא בתוך כך יהרגנו הגוי. אבל אם ודאי שהוא מת מאותו חולי אם לא יתרפא — מתרפאין מהן שמא בכל זאת יתרפא ממנו, והרי אין לו מה להפסיד.

ותוהים: אם מת, בכל זאת האיכא [הרי יש] חיי שעה שיחיה עד שימות מן המחלה, ויש לחשוש שמא יגרום לו הגוי שימות מיד! ומשיבים: לחיי שעה לא חיישינן [אין אנו חוששים] כאשר יש אפשרות מסוימת להירפא.

ומנא תימרא [ומנין אתה אומר מוכיח] שלחיי שעה לא חיישינן [אין אנו חוששים]? דכתיב [שנאמר] בארבעת המצורעים שישבו בפתח העיר שומרון בזמן המצור עליה, שאמרו זה לזה: "אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם ואם ישבנו פה ומתנו. ועתה נלכה ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו נחיה ואם ימיתונו ומתנו" (מלכים ב ז, ד), הרי שהחליטו ללכת למחנה ארם, אף שיתכן ששם יהרגום מיד; והאיכא [והרי יש] חיי שעה, שאם יהיו בעיר מכל מקום יהיו להם חיי שעה! אלא לאו [האם לא] נלמד מכאן שלחיי שעה לא חיישינן [אין אנו חוששים].

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו : לא ישא ויתן אדם עם המינין, ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה.

ומסופר, מעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש, ובא יעקב איש כפר סכניא, שהיה מין מתלמידי ישו הנוצרי לרפאותו, ולא הניחו ר' ישמעאל לעשות כן, ואמר לו בן דמא: ר' ישמעאל אחי, הנח לו וארפא ממנו, ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר, ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו ומת.

קרא עליו ר' ישמעאל: אשריך בן דמא, שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה, ולא עברת על דברי חביריך, שהיו אומרים: "ופורץ גדר ישכנו נחש" (קהלת י, ח)! הרי שאף במקום חיי שעה אין מתרפאים מן הגוים!

ומשיבים, שם הרי לא היה מדובר בגוי סתם, אלא במין, וטעם הדבר שאין להתרפא ממנו כלל, כי שאני מינות דמשכא, דאתי למימשך בתרייהו [שונה מינות שהיא מושכת, ויש בה חשש שיבוא להימשך אחריהם].

ודנים בפרטי סיפור זה. אמר מר [החכם] (ר' ישמעאל על בן דמא): לא עברת על דברי חביריך, שהיו אומרים: "ופורץ גדר ישכנו נחש". ותוהים: איהו נמי חויא טרקיה [והרי הוא גם כן נחש נשכו], וממילא היה מת! ומשיבים: חויא דרבנן [נחש של קללת חכמים] שונה, דלית ליה אסותא כלל [שאין לו רפואה כלל].

ולבירור הענין שואלים: ומאי הוה ליה למימר [ומה היה לו לבן דמא לומר]? מהו המקרא שלא הספיק לאומרו קודם שמת? ומשיבים: היה יכול להביא ראיה מן הכתוב: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (ויקרא יח, ה) ולא שימות בהם, שבמקרה של פיקוח נפש מותר לעבור על המצוה.

ושואלים: ור' ישמעאל? מה הוא סבר, שלא הניח לרפא את בן דמא? ומסבירים: הני מילי [דברים אלה, שמותר לעבור משום פיקוח נפש, אמורים כשעושה] בצינעא, אבל בפרהסיא — לא, ולגבי בן דמא היה זה דבר מפורסם לרבים. דתניא [ששנויה ברייתא], היה ר' ישמעאל אומר: מנין שאם אומרים לו לאדם "עבוד עבודה זרה ואל תהרג", שיעבוד ואל יהרג? תלמוד לומר: "וחי בהם" — ולא שימות בהם, יכול אפילו אמרו לו לעשות כן בפרהסיא? תלמוד לומר: "ולא תחללו את שם קדשי" (ויקרא כב, לב), שכל עבירה שנעשית בפרהסיה יש בה משום חילול השם, וייהרג ואל יעבור.

ב אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל מכה שמחללין עליה את השבת מפני שיש בה חשש של פיקוח נפש — אין מתרפאין מהן, ובמקום שאין סכנה כזו — מותר. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] לשון אחרת: אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל