ולא בבגדי צבע [של] אשה, ולא בחמור ולא בחמורה, ולא בחזיר ולא בחזירה, ולא בעופות, בזמן שנזקקין זה לזה (מזדווגים), ואפילו היה מלא עינים כמלאך המות ורואה מכל צד — לא יסתכל.

אמרו עליו על מלאך המות, שכולו מלא עינים, בשעת פטירתו של חולה עומד מלאך המות מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו, וטיפה של מרה (ארס) תלויה בו בקצה החרב, כיון שחולה רואה אותו הריהו מזדעזע מפניו ומתוך כך פותח פיו, וזורקה מלאך המות לאותה טיפה לתוך פיו, ממנה מטיפה זו מת החולה, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות!

ומשיבים: רבן גמליאל לא הסתכל באישה בכוונה, אלא קרן זוית הואי [היתה] שם, שהאשה באה לקראתו מעבר לקרן הזוית, וראה אותה.

ועל מה שנאמר בברייתא: ולא יסתכל בבגדי צבע [של] אשה, אמר רב יהודה אמר שמואל: אפילו כשהבגדים שטוחין על גבי כותל, ולא רק כשהיא לבושה בהם. ומן הצד האחר אמר רב פפא: ומה שנאסר הוא דווקא במכיר בעליהן את האשה הלובשת בגדים אלה, ולא בבגדים סתם. אמר רבא: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר בלשון הברייתא, דקתני [שהוא שונה]: "ולא בבגדי צבע [של] אשה", ולא קתני [ואינו שונה] סתם "ולא בבגדי צבעונין", משמע שמדובר בבגדי אישה הידועה לו. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

ועוד בעניין ברייתא זו, אמר רב חסדא: הני מילי [דברים אלה], שאסור להסתכל בבגדי צבע של אשה, אמורים בעתיקי [בבגדים ישנים] שכבר לבשה אותם האישה, אבל בחדתי, לית לן בה [בבגדים חדשים, אין לנו כלום בכך], דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כן], אנן מנא לאשפורי היכי יהבינן [אנו בגד לכבס לפני שימוש איך אנו נותנים]? הא קא [הרי הוא] הכובס מסתכל בהם!

ודוחים: ולטעמיך [ולשיטתך] שאתה מוכיח מכובס לכל אדם, הא [זה] שאמר רב יהודה: בעלי חיים שהם מין במינו ואין בהם משום הרבעת כלאים — מותר לעסוק בהרבעה שלהם ולהכניס את איבר הזכר בנקבה כמכניס מכחול בשפופרת צבע — יש לשאול על כך: הא קא [הרי הוא] מסתכל, ואמרנו שאסור להסתכל בהם בשעת תשמישם! אלא יש לומר כי בעבידתיה טריד [בעבודתו טרוד], ולכן אינו מהרהר, הכי נמי בעבידתיה טריד [כך גם כן הכובס בעבודתו הוא טרוד], ואין להוכיח מכאן לכל אדם.

אמר מר [החכם] באותה ברייתא: מטיפה זו של מרה שבקצה חרבו של מלאך המות, ממנה הוא מת. ושואלים: נימא, פליגא דאבוה [האם נאמר, שחלוק הדבר על אביו] של שמואל, שאמר אבוה [אביו] של שמואל, אמר לי מלאך המות: אי לא דחיישנא ליקרא דברייתא [אם לא שהייתי חושש לכבוד הבריות], הוה פרענא [הייתי פורע, מגלה] את בית השחיטה כדרך שעושים לבהמה הנשחטת; משמע שמלאך המות שוחט בחרבו את אלה שהוא הורג, ואין הוא ממית בהטלת טיפת המרה! ודוחים: דלמא [שמא] ההיא [אותה] טיפה של מרה מחתכה להו [מחתכת אותם] את הסימנין את הקנה והושט שבצואר האדם, כעין שחיטה.

ועוד מעירים כי מה ששנינו בברייתא: ממנה מסריח, מסייע ליה [לו] לר' חנינא בר כהנא, שאמר ר' חנינא בר כהנא, אמרי בי [אומרים בבית מדרשו של] רב: הרוצה שלא יסריח מתו, יהפכנו על פניו תחילה, משום שהטיפה המרה נכנסת לפיו, ומשם הוא מסריח.

א ומביאים ברייתא נוספת על הפסוק שדרשנו. תנו רבנן [שנו חכמים]: הכתוב "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כב, י), שהמשכו: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה", בא ללמדנו שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה.

מכאן שהזהירה התורה בענין זה. אמר ר' פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות במצוות, זהירות מביאה לידי זריזות בהן, זריזות מביאה לידי נקיות הנפש, נקיות מביאה לידי פרישות התרחקות מכל רע, פרישות מביאה לידי טהרה והסרת כל תאוה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, וחסידות גדולה מכולן, שנאמר: "אז דברת בחזון לחסידיך" (תהלים פט, כ).

ומעירים: ופליגא [וחלוק הדבר] על שיטת ר' יהושע בן לוי, שאמר ר' יהושע בן לוי: ענוה היא מעלה גדולה מכולן, שנאמר: "רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אתי לבשר ענוים" (ישעיהו סא, א), "חסידים" לא נאמר אלא "ענוים", הא [הרי] למדת מכאן שענוה גדולה מכולן.

ב שנינו במשנה שאין מוכרין להן דבר המחובר לקרקע. תנו רבנן [שנו חכמים]: מוכרין להן אילן על מנת לקוץ וקוצץ אותו, דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: אין מוכרין להן אלא קצוצה. וכן מוכר להם שחת על מנת לגזוז וגוזז, דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: אין מוכרין להן אלא גזוזה. וכן מוכרים להם קמה על מנת לקצור וקוצר, דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: אין מוכרין אלא קצורה.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו כל האופנים הללו, אף שלכאורה עניינם אחד, דאי אשמעינן [שאילו היה משמיע לנו] את מחלוקתם באילן בלבד, היינו אומרים: דווקא בהא קאמר [בזו אמר] ר' מאיר שאין מוכרים אלא קצוץ, כי יש לחשוש שכיון דלא פסיד, משהי ליה [שאינו נפסד אם ישאר במקומו, משהה אותו] הגוי מחובר לקרקע, אבל האי דכי משהי לה, פסיד [זה, הקמה, שאם ישהה אותה, יפסיד] — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר' יהודה, שיכול למכור בעודנה מחוברת

על מנת לקוצרה, משום שוודאי יקצור אותה. ומן הצד השני ואי אשמעינן בהני תרתי [ואם היה משמיע לנו בשני אלה], הייתי אומר כי דווקא בהם מתיר ר' יהודה למכור על מנת לקצוץ ולקצור, ואין לחשוש שמא ישהה אותם הגוי, משום שלא ידיע שבחייהו [ידוע שבחם] אם ישארו יותר זמן בקרקע, אבל בשחת דידיע שבחייהו [שידוע השבח שלהם] — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] ר' יהודה לר' מאיר שיש לחשוש שמא ישהה הקונה את הגזיזה.

ולהיפך, ואי אשמעינן בהא [ואם היה משמיע לנו את מחלוקתם רק בזו, בשחת], היינו אומרים: בהא קאמר [בזו דווקא אמר] ר' מאיר שצריך לגזוז קודם המכירה, אבל בהנך אימא מודי ליה [באלה שמא מודה לו] לר' יהודה, משום שאין שבחם ידוע, על כן צריכא [צריך] שייאמרו כולם.

איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים]: בהמה גסה, שאסור למוכרה שמא יעבוד בה (ראה לעיל עבודה זרה יד,ב), אם מכר לו על מנת לשחוט, מהו?

ונברר: התם טעמא מאי שרי [שם, במשנתנו, מה טעם התיר] ר' יהודה למכור אילן על מנת לקצוץ? משום דלאו ברשותיה קיימי ולא מצי משהי להו [שלא ברשותו של הגוי הם עומדים, ואינו יכול להשהות אותם], והיהודי בעל הקרקע דוחק בו שיחתוך, אבל בהמה, כיון דברשותיה דגוי קיימא [שברשותו של הגוי היא עומדת] לאחר מכירתה, האם יש לחשוש שמא משהי לה [משהה אותה], או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר, דתניא [ששנויה ברייתא]: מותר לו למכור לו בהמה על מנת לשחוט ושוחט, דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: אין מוכרין לו אלא שחוטה. משמע שאף בזה נחלקו.

ג משנה אין משכירין להם לגוים בתים בארץ ישראל, ואין צריך לומר שאין משכירין להם שדות, כאשר יבואר בגמרא. ובסוריא