שלא ליפלוג לישני [ייחלקו הלשונות], שכל אחד מהם גורס את השמועה בלשון אחרת קצת, ואם לא תהיה לאדם גרסה ברורה ממקור אחד יתבלבלו הדברים בידו. ושבים לדרוש את הפסוק שעסקנו בו, שנאמר "והיה כעץ שתול על פלגי מים" (תהלים א, ג) אמר ר' תנחום בר חנילאי: יש לדרוש "פלגי" במובן חלוקה, לעולם ישלש אדם שנותיו לשלושה חלקים: בשליש מהם יעסוק במקרא, בשליש האחר יעסוק במשנה, ובשליש האחר יעסוק בתלמוד, כלומר, משא ומתן והבנה של המשנה.

ותמהים: מי ידע איניש [והאם יודע אדם] כמה חיי [כמה הוא חי] כדי שידע לחלק את שנותיו? ומשיבים: כי קאמרינן [כאשר אנו אומרים] לחלק — הרי זה ביומי [בימים], כלומר שיחלק את הימים באופן זה.

נאמר בהמשך הפסוק: "אשר פריו יתן בעתו", אמר רבא בפירוש הפסוק: אם "פריו יתן בעתו" כלומר, אם יוציא פרי מתורתו, כלומר שיעשה מה שלמד, הרי אז — "ועלהו לא יבול", התורה מחיה אותו, ואם לאו [לא] לומד לשם מעשה — על הלומד ועל המלמד עליהם באופן זה הכתוב אומר: "לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח" (תהלים א, ד).

אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "כי רבים חללים הפילה" (משלי ז, כו)? זה תלמיד שלא הגיע לשלב של הוראה לאחרים, ומורה לרבים, שהוא כעין נפל ("הפילה"), "ועצמים כל הרוגיה" — זה תלמיד שהגיע להוראה שהוא כבר התעצם בתורה ואינו מורה לאחרים.

ועד כמה? עד איזה גיל אינו נחשב ראוי להוראה? עד ארבעין שנין [שנים]. ומקשים: והא [והרי] רבא אורי [הורה] לרבים עוד לפני גיל ארבעים! ומשיבים: התם [שם] מדובר שהם שוין, כאשר אין מי שהוא גדול ממנו, מותר לו להורות קודם שימלאו לו שנים אלה.

ועוד על מה שנאמר: "ועלהו לא יבול" (תהלים א, ג), אמר רב אחא בר אדא אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב אחא בר אבא אמר רב המנונא אמר רב: יש כאן רמז שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים שהיא בגדר עלים ולא בגדר פירות, גם היא צריכה תלמוד, שנאמר: "ועלהו לא יבול".

ובהמשך הפסוק נאמר: "וכל אשר יעשה יצליח", אמר ר' יהושע בן לוי: דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים, שכל העוסק בתורה — נכסיו מצליחין לו. ומפרטים: כתוב בתורה — דכתיב [שנאמר]: "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם למען תשכילו את כל אשר תעשון" (דברים כט, ח), לומר שיש לאדם הצלחה ("תשכילו") במעשיו ובקנייניו ("כל אשר תעשון") כאשר הוא עוסק בתורה.

שנוי בנביאים — דכתיב [שנאמר]: "לא ימוש ספר התורה [הזה] מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל" (יהושע א, ח). משולש בכתובים — דכתיב [שנאמר]: "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח" (תהלים א, ב—ג).

מסופר, היה מכריז ברבים ר' אלכסנדרי, כדרך המוכרים: מאן בעי חיי, מאן בעי חיי [מי רוצה חיים, מי רוצה חיים]? כנוף ואתו כולי עלמא לגביה [התאספו ובאו הכל אליו] לקנות ממנו, אמרי ליה [אמרו לו]: הב לן חיי [תן לנו חיים], אמר להו [להם] את הפסוק: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצר לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה" (תהלים לד, יג —יד).

ומסבירים מה שנאמר בהמשך פסוק זה: "סור מרע ועשה טוב", שמא יאמר אדם: נצרתי לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה, [אלך] ואתגרה בשינה ולא אעשה דבר? תלמוד לומר: "סור מרע ועשה טוב", שצריך אדם גם לעשות טוב בפועל, ולא די לו בזה שהוא נמנע מעבירה, ואין "טוב" אלא תורה, שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו" (משלי ד, ב).

א שנינו במשנה: בונים עמהם בימוסיאות ומרחצאות, הגיע לכיפה מקום שמעמידין בה עבודה זרה מושך הבנאי היהודי ידו ואינו משתתף בבניה. אמר ר' אלעזר אמר ר' יוחנן: מכל מקום אם בנה את הכיפה — שכרו מותר. ותוהים: פשיטא [פשוט] הדבר, הלוא כיפה זו רק משמשי עבודה זרה הן, דברים שמשתמשים בהם לעבודה זרה, ומשמשי עבודה זרה בין לדעת ר' ישמעאל בין לדעת ר' עקיבא, שנחלקו בענין עבודה זרה לעצמה להלן (עבודה זרה נא,ב) — אינן אסורין בהנאה עד שיעבדו בהם עבודה זרה.

אמר ר' ירמיה: לא נצרכה הלכה זו שאמר ר' אלעזר, אלא לעבודה זרה עצמה, ששכרה מותר אם עשאה. ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר]: עבודה זרה של ישראל אסורה מיד כשעושה אותה, ושל גוי אינה אסורה בהנאה עד שתעבד — שפיר [יפה], משום שעבודה זרה זו שבנה אותו ישראל עבור גוים עדיין לא נעבדה, ולכן היא מותרת בהנאה. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: עבודה זרה של גוי אסורה מיד כשהיא נעשית, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אלא אמר רבה בר עולא: לא נצרכה הלכה זו ששכרה מותרת אלא במכוש אחרון כלומר, במעשה האחרון שהוא עושה בה להשלים את עבודתה. וטעם הדבר, כי עבודה זרה מאן קא גרים [מי גורם] לה שתיעשה לעבודה זרה? גמר מלאכה, ואימת הויא [ואימתי הוא] גמר המלאכה? במכוש אחרון, ואולם מכוש אחרון שמכה לית ביה [אין בו] שוה פרוטה, והשכר שהוא מקבל הריהו על כל מה שעשה קודם לכן, קודם שנאסרה.

ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] שישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כלומר, שזכות השכיר לשכר העבודה חלה בכל רגע ורגע של המלאכה ולא רק בגמר המלאכה, ולכן השכר שהוא מקבל נחשב כשכר עבור כל חלק וחלק שעשה במשך הזמן.

ב משנה ואין עושין תכשיטין לעבודה זרה, קטלאות (שרשרות) ונזמים וטבעות. ר' אליעזר אומר: אם עושה זאת בשכר — מותר. ועוד בענייני מכירה לגוי: אין מוכרין להם דבר במחובר לקרקע, אבל מוכר הוא משיקצץ. ר' יהודה אומר: אינו צריך שייקצץ בפועל, אלא די לו אם מוכר הוא על מנת לקוץ.

ג גמרא ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שאסור למכור להם דבר המחובר לקרקע? אמר ר' יוסי בר חנינא: