בלחם הקלקל" (במדבר כא, ה); שכך גינו את המן, אף שהיה משובח שבמאכלים. בני כפויי טובה — דכתיב [שנאמר] שאמר אדם הראשון, לאחר שחטא בעץ הדעת: "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל" (בראשית ג, יב). ומשמע מדבריו שניתנה לו לרעתו, והחטיאתו, בעוד שה' נתנה לו להיות עזר כנגדו.

ומוסיפים: אף משה רבינו, שאמר דבר זה לישראל, לא רמזה להן לישראל על שלא ביקשו בקשה זו, אלא לאחר ארבעים שנה, שנאמר: "ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה" (ראה דברים כט, ד), הרי שמדובר היה ארבעים שנה לאחר מתן תורה, וכתיב [ונאמר] בדברי משה אז: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה" (דברים כט, ג). אמר רבה, שמע מינה [למד מכאן]: לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין [אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה], שהרי משה אמר זאת לישראל רק לאחר ארבעים שנה.

אמר ר' יוחנן משום [משמו] של ר' בנאה, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "אשריכם זרעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור" (ישעיהו לב, כ) — אשריהם ישראל, בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים — יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם, שנאמר: "אשריכם זרעי על כל מים", ואין זריעה אלא צדקה, שנאמר: "זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד" (הושע י, יב), ואין מים אלא תורה, שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיהו נה, א).

ובפירוש הביטוי "משלחי רגל השור והחמור" לפי דרך זו, תנא [שנה התנא] דבי אליהו: לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי.

א לאחר הקדמה ארוכה זו באים לביאור המשנה. שנינו במשנה שלפני אידיהם של גוים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם. ושואלים: ומי בעינן כולי האי [והאם צריכים כל כך] הרבה ימים לקנות בהמה לצורך החג, שאנו אוסרים למכור להם קודם חגיהם?

והתנן [והרי שנינו במשנה]: בארבעה פרקים (זמנים) בשנה, המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: אמה של בהמה זו שאני מוכר לך מכרתי היום כדי לשחוט, או את בתה של זו מכרתי לשחוט, כדי שקונה זו לא ישחט באותו היום את הבהמה שהוא קונה, ויגרום שיישחטו בהמה ובתה ביום אחד ויעבור על איסור "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח).

ואלו הן ארבעה פרקים אלה: ערב יום טוב האחרון של חג (סוכות), ערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת (שבועות), וערב ראש השנה, וכדברי ר' יוסי הגלילי — אף ערב יום הכפורים בגליל! משמע שיום אחד קודם החג עוסקים בהכנות לחג, ומדוע כאן אוסרים שלושה ימים?

ומשיבים: התם [שם] לעניין "אותו ואת בנו", שלצורך אכילה קונים את הבהמה, סגיא בחד יומא [די ביום אחד] להכנות. הכא [כאן], שלצורך הקרבה לעבודה זרה הם מתכוננים, בעינן תלתא יומי [צריכים שלושה ימים] למצוא בהמה הראויה לכך, שאין בה מום. ושואלים: ולהקרבה סגי בתלתא יומי [די בשלושה ימים]? והתנן [והרי שנינו]: שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום, רבן שמעון בן גמליאל אומר: שתי שבתות (שבועות). משמע שכדי להכין להקרבה צריך הרבה יותר זמן!

ודוחים: מכאן אין להקשות, אנן דשכיחי מומין דפסלי [אנו, אצלנו היהודים, שמצויים בדינינו מומים רבים שפוסלים את הקרבן], ואפילו בדוקין (בתבלול) שבעין, בעינן תלתין יומין [צריכים אנו שלושים יום] להתכונן לצורך קרבנות החג, אינהו [הם] הגוים, שרק פסול של מחוסר אבר אית להו [יש להם], שרק בהמה מחוסרת איבר שלם פסולה עבורם לקרבן, על כן בתלתא יומי סגי [בשלושה ימים די להם], ש

אמר ר' אלעזר: מנין למחוסר אבר שאסור לבני נח להקריב לשמים? דכתיב [שנאמר] בדברי ה' לנח: "ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך" (בראשית ו, יט), אמרה תורה: הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה, לכן הוא קורא לזה "מכל החי", ומקצת מאלה נועדו אחר כך להקרבה.

ומקשים: האי מיבעי ליה למעוטי טריפה דלא [פסוק זה צריך אותו כדי למעט טריפה שאינה] כשרה לקרבן! ודוחים: פסול טריפה לקרבן מ"לחיות זרע" (בראשית ז, ג), נפקא [יוצאת], נלמדת, שהרי טריפה אינה יכולה להוליד. ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שטריפה אינה יולדת, אם כן, מן הכתוב "לחיות זרע" למדים לענין טריפה, ו"מכל החי" — לענין מחוסר אבר.