|
טקסט הדף מנוקד
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא אָבִיו כִּי הַאי גַוְונָא מִיחַיַּיב אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמִיפְטַר גַּבֵּי יוֹרְשִׁין אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אָבִיו כִּי הַאי גַוְונָא נָמֵי פָּטוּר קְרָא גַּבֵּי יוֹרְשִׁין לְמָה לִי
וְרַב וּשְׁמוּאֵל הַאי שִׁבְעַת ה' מַאי קָא דָּרְשִׁי בֵּיהּ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא שִׁמְעוֹן בֶּן טַרְפוֹן אוֹמֵר שִׁבְעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם מְלַמֵּד שֶׁהַשְּׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁנֵיהֶם שִׁמְעוֹן בֶּן טַרְפוֹן אוֹמֵר אַזְהָרָה לָעוֹקֵב אַחֵר נוֹאֵף מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תִּנְאָף לֹא תַּנְאִיף וַתֵּרָגְנוּ בְּאׇהֳלֵיכֶם שִׁמְעוֹן בֶּן טַרְפוֹן אוֹמֵר תַּרְתֶּם וְגִינִּיתֶם בְּאׇהֳלוֹ שֶׁל מָקוֹם עַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת שִׁמְעוֹן בֶּן טַרְפוֹן אוֹמֵר קְרַב לְגַבֵּי דְהִינָא וְאִידְּהַן דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא עֶבֶד מֶלֶךְ כְּמֶלֶךְ וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּינְקָסוֹ כּוּ' תַּנְיָא אָמַר רַבִּי טוֹרַח שְׁבוּעָה זוֹ לָמָּה אָמַר לוֹ רַבִּי חִיָּיא (בַּר אַבָּא) תְּנֵינָא שְׁנֵיהֶם נִשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין מִבַּעַל הַבַּיִת קַיבְּלַהּ מִינֵּיהּ אוֹ לָא קַיבְּלַהּ מִינֵּיהּ תָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא רַבִּי אוֹמֵר פּוֹעֲלִין נִשְׁבָּעִין לַחֶנְוָנִי וְאִם אִיתָא לְבַעַל הַבַּיִת מִיבְּעֵי לֵיהּ אָמַר רָבָא פּוֹעֲלִים נִשְׁבָּעִין לְבַעַל הַבַּיִת בְּמַעֲמַד חֶנְוָנִי כִּי הֵיכִי דְּלִיכַּסְפוּ מִינֵּיהּ אִיתְּמַר שְׁתֵּי כִּיתֵּי עֵדִים הַמַּכְחִישׁוֹת זוֹ אֶת זוֹ אָמַר רַב הוּנָא זוֹ בָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמְעִידָה וְזוֹ בָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמְעִידָה רַב חִסְדָּא אָמַר בַּהֲדֵי סָהֲדֵי שַׁקָּרֵי לְמָה לִי שְׁנֵי מַלְוִין וּשְׁנֵי לוֹוִין וּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת הַיְינוּ פְּלוּגְתַּיְיהוּ מַלְוֶה וְלֹוֶה וּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת יַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה שְׁנֵי מַלְוִין וְלֹוֶה אֶחָד וּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת הַיְינוּ מַתְנִיתִין שְׁנֵי לוֹוִין וּמַלְוֶה אֶחָד וּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת מַאי תֵּיקוּ מֵתִיב רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה רש"י
אביו כי האי גוונא מיחייב. שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע דהא אינו יודע קאמר לישלם היינו דאיצטריך קרא למעוטיה למיפטר היורש בטוען טענה זו: לעוקב אחר המנאף. נעשה לו אפוטרופוס להרגיל לו נשים לניאוף: תרתם. את הארץ: וגיניתם. את המקום שהשכין את שכינתו ביניכם: קרב לגבי דהינא ואידהן. אם נגעת במשוח בשמן תהא. גם משוח בנגיעתו כלומר פרת הוא קטן משלש נהרות שהוא מנוי אצלם לבסוף והנהר הרביעי הוא פרת (בראשית ב) וכאן הוא קורא אותו נהר גדול בשביל שהוא נזכר כאן על שם א''י שהיא חשובה נזכר גם הוא בחשיבות דהינא לשון שמן ומשיחה (ישעיה לד) הודשנה מחלב מתרגמינן אתדהינא: מתני' לא שאמר לו כתוב על פינקסי כו'. אלא בזמן שיש רגלים לדבר שבעל הבית מודה שאמר לו תן כו': שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית. דאמר ליה פועלים לא מהימנו לי בשבועה את האמנתינהו דלא אמרת לי בסהדי הב להו וכן פועלין אמרי ליה לא מהימן לן חנוני בשבועה: גמ' טורח שבועה זו למה. ששניהן באין לבית דין שתצא שבועת שוא מביניהם ולא פירש (לי) רבי מאי סבירא ליה אי נוטלין בלא שבועה כבן ננס או יפסיד חנוני בשבועת פועלים: תנינא שניהם נשבעין ונוטלין. כבר שנית לנו וסתמת במשנה שניהן נשבעין ונוטלין: קיבלה מיניה. רבי מר' חייא והדר ביה או לא: ת''ש. כי פריש רבי מאי סבירא ליה בגווה קאמר פועלים נשבעים לחנוני שלא קבלו ממנו כלום אלמא לא קיבלה וסבירא ליה חנוני יפסיד שהיה לו לתת להם בעדים: ואם איתא. דקיבלה נשבעין לבעל הבית מיבעי ליה דמה להן אצל חנוני לשבועה הואיל וחוזר וגובה מבעל הבית: אמר רבא. לעולם קיבלה מיניה והכי קאמר פועלין נשבעין לבעל הבית במעמד חנוני כלומר לפני חנוני כדמפרש ואזיל: המכחישות זו את זו. שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג: זו באה בפני עצמה ומעידה. בעדות אחרת וכן זו ואע''פ שהאחת פסולה אין לך לפסול לא זו ולא זו הואיל ואינך יודע איזה מהן פסולה אבל אחד מכת זו ואחד מכת זו אין נאמנין בעדות אחת דמה נפשך אחד מהן פסול והיינו דנקט ביה האי לישנא באה בפני עצמה ומעידה: בהדי סהדי שקרי למה לי. הואיל והאחת פסולה אין אחת מהן נאמנת לשום עדות: ה''ג שני מלוין ושני לווין ובשני שטרות היינו פלוגתייהו ול''ג דכ''ע: ב' מלוין וב' לווין וב' שטרות. וא' מב' כיתות הללו חתומה על זה והב' חתומה על זה דלרב הונא שניהן השטרות כשירין ולרב חסדא שניהן פסולין: מלוה ולוה ושני שטרות. שיש לו לאדם אחד שני שטרות על שתי הלואות על חבירו וא' מהן חתומה על זה וא' על זה יד בעל השטר על התחתונה בין לרב הונא בין לרב חסדא אין חולקין בזו שהרי זה בא עליו מכח שתי כיתות אחת כשירה ואחת פסולה אין אתה יכול לפסול את שניהן ולא להכשיר את שניהן הלכך שטר קטן שבהם גובה הימנו והגדול יפסיד לפי שאומר לו זו היא הפסולה דמספיקא לא מפקינן ממונא מיניה אבל ממה נפשך הקטן גובה דיש בכלל מאתים מנה: שני מלוים ולוה אחד. היינו מתני' שני מלוין הוציאו איש שטרו על לוה אחד ואחת משתי כיתות הללו אחת חתומה בזה ואחת בזה לא קמבעיא לן מאי קאמר רב הונא בה דהיינו מתניתין דקתני נשבעין ונוטלין מבעל הבית ואע''פ שאנו יודעין שאחד מהן שקר אין אנו יכולין להפסיד את אחד מהן ונזקקין להן ב''ד להגבותן והכי נמי לרב הונא דאית ליה גבי שני מלוין ושני לווין זו באה ומעידה וזו באה ומעידה הוא הדין לשני מלוין ולוה אחד ואע''פ שממה נפשך הלוה העני הזה לוקה באחד מן השטרות הללו על ידי עדות פסולה אין אתה יכול להפסיד את אחד מן המלוין שאינך יודע איזה הפסולה: שני לווין ומלוה אחד. הוציא מלוה זה שני שטרות זו חתומה בזה וזו חתומה בזה: מאי. אמר רב הונא בזה מי אמרינן כיון דחד גברא הוא דמייתי להו לקמן לא מזדקקינן ליה דמה נפשך בשטר פסול בא לפנינו זה דוחה אצל זה וזה אצל זה ויפסיד או דלמא כיון דעל שני לווין הוא מוציא זו באה ומעידה וזו באה ומעידה לרב חסדא לא מיבעיא ליה דהא אפי' בשני מלוין ושני לווין ושני שטרות פסול וכל שכן בשני לווין ומלוה אחד:
תוספות
ולא בפוגם את שטרו כדאמרינן לקמן הבו דלא לוסיף עליה ור' אבא נמי סבירא ליה לדרב נחמן בשניהם חשודין דהלכה כרבי יוסי דאמר יחלוקו מטעמא דפרישית והא דקאמר רבותינו שבארץ ישראל ר' אבא לאו משום דסבר כר' מאיר אלא דר' אבא אית. לן לפרושי מילתא דר' מאיר דחזרה למחויב לה ומשלם כדאשכחן דסבר ר' אבא בעלמא: (הגה''ה) ועוד י''ל דטעמא דרב נחמן בששניהם חשודים משום כיון דמחויב התובע נמי שבועה מדרבנן ואין יכול לישבע מפסיד החצי וזה התירוץ אין נראה דאם כן היתומים מן היתומים נמי יסבור רב נחמן ור' אבא כשמואל מתוך שאין יכולין בני המלוה לישבע יפסידו ובכולה שמעתין משמע דפליגי ואם בני הלוה נמי חשיבי דאין יכולין לישבע מכל מקום לא יפסידו כי אם החצי ואמאי לרבי אלעזר נשבעין ונוטלין הכל ומשמע דר' אלעזר הוי כר' אבא ורב נחמן (ע''כ הגה''ה): אבל קצת קשה דמנא ליה להש''ס בסמוך דרב ושמואל לית להו דר' אבא בנסכא ובחמשין לא ידענא דקאמר האי שבועת ה' מאי דרשי ביה ונראה דאם איתא דאית להו מתוך שאינו יכול לישבע משלם היה להם לבני לוה לפרוע החצי מתוך שאינן יכולין לישבע שפרעו כדפי' בקונט' אלא ודאי לית להו האי סברא לענין לשלם אלא לענין להפסיד וצ''ע: אי אמרת בשלמא אביו כי האי גוונא מיחייב. תימה למ''ד בפ' השואל (ב''מ דף צז: ושם) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב דברי עדיף היכי מוקי לה האי קרא אי בנ' ידענא ובנ' לא ידענא בהא ליכא חיוב שבועה לאבא אלא חיובא דממון דברי עדיף וי''ל דמוקי לה כרב ושמואל דבסמוך א''נ ה''ק הכתוב שבועת ה' תהיה בין שניהם היכא דשייכא ומי שאינו יכול לישבע משלם ולא כן היורשין דפטורין כשאין יכולין לישבע: חלה על שניהם. ונענש המשביע אפי' הדין עמו כדפי' בקונטרס בריש הדיינין (לעיל דף לט:) וכן נראה דהא דריש התם בברייתא ובאה אל הגנב זה הגונב דעת הבריות שתובע ממון ממי שאינו חייב לו ובתר הכי פריך משביע אמאי קאי בסורו ומשני משום דר' שמעון בן רבי טרפון ומדאיצטריך לאתויי הך ושביק ברייתא גופה משום דמיירי אפי' הדין עמו: בהדי סהדי שקרי למה לי. תימה דרבא אומר במרובה (ב''ק דף עב: ושם) ובמכות (דף ד ושם)) דעד זומם חידוש הוא דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אדרבה הא דמכשרינן למזים הוי חידוש דהא בהכחשה תרוייהו פסולים לרב חסדא ואומר ר''י דרבא סבר כרב הונא דבריש חזקת הבתים (ב''ב דף לא: ושם) מסיק אדרב נחמן ורבא דכ''ע כרב הונא ובסמוך דמשני רבא אליבא דרב חסדא ליה לא סבירא ליה ולמאי דבעי לאוקומי התם רבא כרב חסדא הוה מצי למימר וליטעמיך ועוד דלטעם אחר דלגבי עד זומם דמפרש משום פסידא דלקוחות מצי למיסבר כרב חסדא והלכה כרב הונא מדמוקי רב נחמן ורבא כוותיה בחזקת הבתים וכן פסק ר''ח משום דרב הונא היה רבו של רב חסדא כדאמרינן באלו מציאות (ב''מ דף לג.) ועוד דמתניתין דאחד אומר גבוה כו' דייק לכאורה כרב הונא:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|