ורב יוסף אמר: כשומר שכר דמי [נחשב], משום שבשעה שעוסק במצוה זו נפטר ממצוות אחרות שיש בהן הוצאה כספית.

אם כן, לימא [האם לומר] שדברי רב יוסף תנאי [מחלוקת תנאים] היא? שלדעת ר' אליעזר דינו כשומר חינם, ולכן אם אבד המשכון זכותו לקבל מעותיו, ולדעת ר' עקיבא דינו כשומר שכר, שחייב באבידה, ולכן איבד את מעותיו, וכרב יוסף? ודוחים: לא, בשומר אבידה — דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, מקבלים] את דברי רב יוסף, והכא [וכאן] במלוה צריך למשכון קא מיפלגי [חלוקים הם], במקרה שהמלוה רוצה להשתמש במשכון על מנת לנכות את דמי השימוש מן החוב, מר סבר [חכם זה, ר' עקיבא, סבור] שאף על פי כן מצוה קא עביד [הוא עושה], ונפטר ממצוות אחרות, ולכן עדיין שומר שכר הוא. ומר סבר [וחכם זה, ר' אליעזר, סבור]: לאו [לא] מצוה קא עביד [הוא עושה], משום שלצורכו הוא שומרה, ולכן איננו כשומר שכר. ושבים לדון בדברי שמואל, שאמר שהמאבד את המשכון, גם אם היה פחות ערך, איבד את חובו.

ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שמחלוקת תנאים] היא, ששנינו: המלוה את חבירו על המשכון ונכנסה שנת שמיטה שנשמטים בה החובות, אבל חוב שיש עליו משכון אינו נשמט, הרי אף על פי שהמשכון אינו שוה אלא פלגא [חצי] מן החוב — אינו משמט, דברי רבן שמעון בן גמליאל. ר' יהודה הנשיא אומר: אם היה משכונו שוה כנגד חובו — אינו משמט, ואם לאו [לא] — משמט.

ומבררים: מאי [מה פירוש] "אינו משמט" דקאמר תנא קמא [שאומר התנא הראשון רבן שמעון בן גמליאל]? אילימא [אם תאמר] שאינו משמט את סכום הכסף שהוא כנגדו, בשוויו של המשכון, מכלל שר' יהודה הנשיא סבר [סבור]: כנגדו נמי [גם כן] משמט? אלא הואיל וחובו ממילא נשמט בשמיטה אמאי תפיס [מדוע הוא תופס] את המשכון כלל?

אלא לאו [האם לא] נאמר בהכרח שתנאים אלה חלוקים אם המשכון משמט כנגד כולו, כנגד כל החוב, אף שאינו שווה כל כך, ובדברי שמואל קא מיפלגי [הם חלוקים] האם משכון נחשב כשקול לחיוב כולו?

ודוחים: לא, לעולם יש להבין שנחלקו אם משמט כנגדו, ובהא קמיפלגי [ובזה הם חלוקים], תנא קמא סבר [התנא הראשון, רבן שמעון בן גמליאל, סבור]: כנגדו כנגד ערך המשכון אינו משמט, ור' יהודה הנשיא סבר [סבור]: כנגדו נמי [גם כן] משמט; ודקא אמרת [ומה שאתה אומר]: אם כן, לדעת ר' יהודה הנשיא למאי תפיס ליה [למה הוא תופס] את המשכון? לזכרון דברים בעלמא [בלבד] שיהיה זכרון לחוב.

א משנה כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין שחובת שבועה מן התורה היא רק כדי להיפטר מתביעת תשלום. ואלו שתיקנו חכמים שיהיו נשבעין ונוטלין: השכיר שטוען שלא קיבל את שכרו. והנגזל שטען שגזלוהו ולא התברר הדבר. והנחבל שלא הוכח כיצד ועד כמה נחבל. ומי שכנגדו צריך להישבע ולהיפטר, אבל הוא חשוד על השבועה, והופכים את חובת השבועה. וחנוני על פנקסו.

ומפרטים: השכיר, כיצד? אמר לו השכיר: "תן לי שכרי שיש לי בידך", הוא בעל הבית אומר: "נתתי", והלה השכיר אומר: "לא נטלתי" — הוא השכיר נשבע ונוטל. ר' יהודה אומר: עד שתהא שם מקצת הודאה, כיצד? אמר לו: "תן לי שכרי חמשים דינר שיש לי בידך", והוא אומר: "התקבלת דינר זהב", שהוא עשרים וחמישה דינרי כסף — במקרה זה נשבע ונוטל.

נגזל, כיצד? היו מעידין אותו שנכנס לביתו למשכנו לקחת ממנו דברים שלא ברשות, הוא הנגזל אומר: "כליי נטלת", והוא אומר: "לא נטלתי" — הוא הנגזל נשבע ונוטל. ר' יהודה אומר: עד שתהא שם מקצת הודאה, כיצד? אמר לו: "שני כלים נטלת", והוא אומר: "לא נטלתי אלא אחד".

נחבל כיצד? היו מעידים אותו שנכנס תחת ידו (רשותו) שלם ויצא חבול, ואמר לו: "חבלת בי", והוא אומר: "לא חבלתי" — הרי זה נשבע ונוטל. ר' יהודה אומר: עד שתהא שם מקצת הודאה, כיצד? אמר לו "חבלת בי שתים", והלה אומר "לא חבלתי בך אלא אחת".

שכנגדו חשוד על השבועה, כיצד?