אמר להו [להם] רב פפא לחכמים: אי [אם] מפקדון גמרי לה רבנן [לומדים אותה חכמים] בגזירה שווה, דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שהולכים בשיטה של דון מינה ומינה [למד ממנה וממנה] והיינו צריכים ללמוד מכל דיני הפקדון, ובכלל זה שנשבע מעצמו חוץ לבית דין — חייב.

אלא היינו טעמא דרבנן [זהו הטעם של חכמים] שאינם סבורים כן, דמייתו לה [שמביאים אותה], את הסברה שחייב אם נשבע מעצמו, בקל וחומר מדין שבועת עדות עצמה. והסברה היא: ומה מושבע מפי אחרים — חייב, מפי עצמו לא כל שכן?

ומדמייתו לה [וכיון שמביאים אותה] רק בדרך קל וחומר, הרי כלל הוא בדיני קל וחומר: דיו לבא מן הדין להיות כנדון, שאין הנלמד בקל וחומר יכול להיות יותר מן המלמד. ולכן, מה מושבע מפי אחרים, בבית דין — אין [כן] חייב, שלא בבית דין — לא, אף מושבע מפי עצמו, בפני בית דין — אין [כן], שלא בפני בית דין — לא.

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרב פפא: מי מצית אמרת [האם יכול אתה לומר] דלאו [שלא] בענין של דון מינה ומינה [למד ממנה וממנה] הם פליגי [חולקים]? והתנן גבי [והרי שנינו במשנה אצל] שבועת הפקדון כך: שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקין ובקרובין, בכשרין ובפסולין, בפני בית דין ושלא בפני בית דין — מפי עצמו, ומפי אחרים אינו חייב עד שיכפור בו בבית דין, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: בין מפי עצמו ובין מפי אחרים — כיון שכפר בו חייב.

ויש לשאול: מושבע מפי אחרים בפקדון מנא להו לרבנן [מנין להם לחכמים] שהוא חייב? שהרי לא נאמר דבר זה בתורה בשבועת הפקדון, לאו דגמרי לה [האם לא מפני שלומדים זאת] משבועת עדות? ושמע מינה [ולמד מכאן] שבשאלה האם בדון מינה ומינה פליגי [לומדים ממנה וממנה חלוקים הם], שלדעת חכמים ש"אוקי באתרה" למדים רק שחייב גם מפי אחרים, אבל אין להמשיך וללמוד מעדות שחייב רק כשכפר בבית דין, אלא כדין שבועת הפקדון עצמה — גם מחוץ לבית דין.

אמר להם רב פפא: מההיא — אין [מאותה ברייתא — כן], שמשם אפשר לראות שהם חולקים בנושא זה, אולם מהא — ליכא למשמע מינה [מזו ממשנתנו, שממנה רציתם להוכיח — אי אפשר לשמוע ממנה] ואין להביא ממנה ראיה זו לענין זה.

א שנינו במשנה: וחייבין על זדון השבועה. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שבשבועת העדות חייבים על הזדון? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: בכולן בשאר הדינים המוזכרים בפרשת קרבן עולה ויורד (טומאת מקדש וקדשיו ושבועת ביטוי) נאמר בהן "ונעלם" (ראה ויקרא ה, ב— ד), וכאן בשבועת העדות לא נאמר בה "ונעלם", משמע שבא הכתוב ללמדנו, שחייב גם אם לא נעלם ממנו, ומכאן יש לחייב על המזיד כשוגג.

ועוד שנינו במשנה: וחייבים על שגגתה עם זדון העדות. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] שגגתה עם זדון העדות? אמר רב יהודה אמר רב, באומר: יודע אני ששבועה זו, שאדם נשבע לשקר שאינו יודע עדות לחבירו, אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן אם לא.

ועוד שנינו במשנה: ואין חייבין על שגגתה גרידתא כלומר, שאם טעה האיש באמת, ששכח שהוא יודע את העדות — פטור מלהביא קרבן. ושואלים: לימא תנינא [האם לומר ששנינו] כבר במשנה את זו של רב כהנא ושל רב אסי (לעיל שבועות כו,א) שהיו חולקים זה עם זה ונשבעים על מה שאמר רב, ואמר רב שמי שטעה ונשבע על כך — אין זה נחשב לשבועת שקר, משום שבשעת שבועה היה בטוח שהוא אומר אמת, ואין זו שגגה, אלא אונס?

ודוחים: לא, אף על גב דתנן איצטריך [אף על פי ששנינו את הדבר במשנה זו, הוצרך] רב לומר להם לענין מה שנשבעו, שכן אם רק לפי משנה זו סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: הכא [כאן] הוא בשבועת העדות הדין כן, משום שלא כתיב [נאמר] בה "ונעלם", דבעינן [שצריכים אנו] שיהיה השוגג שמביאים עליו קרבן דומיא [בדומה] למזיד, שיודע שהוא נשבע לשקר (אלא שלא ידע שחייב על כך קרבן) ואם אין זה זדון גמור הריהו פטור. אבל התם [שם] במקרה של רב כהנא ורב אסי, שמדובר בשבועת הביטוי דכתיב [שנאמר] בה "ונעלם" (ויקרא ה, ד) — היינו אומרים כי אפילו שגגתה כל דהו [שהוא], גם אם התכוונו להישבע באמת, ונעלם מהם הדבר לגמרי, נחשב הדבר כשגגה לחייב קרבן, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאפילו בשבועת הביטוי שגגה כגון זו נחשבת כאונס, ופטור.

ב משנה שבועת העדות שמביא עליה קרבן עולה ויורד כיצד? אמר לשנים: "בואו והעידוני", ואמרו לו: "שבועה שאין אנו יודעין לך עדות". או שאמרו לו: "אין אנו יודעין לך עדות", ואמר להם: "משביע אני עליכם", ואמרו: "אמן", והתברר שהיה זה שקר — הרי אלו חייבין.

השביע עליהם חמש פעמים חוץ לבית דין, ובאו לבית דין והודו כלומר, העידו כראוי — הרי הם פטורין; אבל אם כפרו גם בבית דין — חייבין על כל אחת ואחת מהפעמים שהשביע עליהם מחוץ לבית דין. השביע עליהן חמש פעמים בפני בית דין וכפרו — אינן חייבין אלא אחת. אמר ר' שמעון: מה טעם הדבר? הואיל ואינם יכולין לחזור ולהודות לאחר שאמרו בפני בית דין שאינם יודעים עדות, נמצא שהיתה כאן רק שבועת שקר אחת, ועל השאר פטורים.

כפרו העדים שניהן כאחד — שניהן חייבין, אם כפרו בזה אחר זה, הראשון שכפר — חייב, והשני — פטור, שכיון שהראשון אינו מעיד נשאר רק עד אחד בלבד, ועד יחיד אינו ראוי להעיד. כפר אחד מן העדים, והודה אחד והעיד — הכופר בעדות חייב.

היו שתי כיתי עדים שנשבעו שבועת העדות, כפרה הראשונה ואחר כך כפרה השניה — שתיהן חייבות, מפני שהעדות יכולה להתקיים בשתיהן, שביטול העדות של כת ראשונה עדיין משאיר אפשרות לכת שניה להעיד עדות גמורה.

ג גמרא אמר שמואל: ראוהו העדים לבעל הדין שרץ אחריהן, אמרו לו: "מה אתה רץ אחרינו? שבועה שאין אנו יודעין לך עדות" — הרי אלו פטורין, עד שישמעו מפיו תביעה להעיד. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] שמואל? הלוא תנינא [שנינו] את הדבר הזה: שילח התובע ביד עבדו, או שאמר להן הנתבע ולא התובע: "משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לו עדות שתבואו ותעידוהו" ונשבעו שבועת שקר שאינם יודעים — הרי אלו פטורים,