אלא שעשה זאת כי היכי דלא תהוי [שלא תהיה] הפרה לשבועתייהו [לשבועתם], כי על ידי כך נעשית זאת כשבועה על דעת רבים (דעת המקום ודעתו), ושבועה על דעת רבים אין יכולים להתיר. ואין מכאן ראיה לענייננו, שמחשבה שבליבם אכן היתה מועילה.

א שנינו במשנה בענין נשבע על דבר שאי אפשר לו: "ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד". ושואלים: ולא? וכי אין נחש גדול כזה? והא ההוא דהוה [והרי היה אותו נחש שהיה] בשני [בשנותיו] של שבור מלכא, הוה חד דאחזיק תליסר אורוותא תיבנא [היה אחד שהחזיק, שבלע, שלוש עשרה אורוות של תבן]!

אמר שמואל: לא מדובר במשנתנו בנשבע על גודלו של הנחש שהוא כקורת בית הבד, אלא בצורתו, שהוא טרוף, שהוא ישר ושטוח כמו קורת בית הבד. ואומרים: כולהו נמי מיטרף טריפין [כל הנחשים כולם גם כן שטוחים]! ומשיבים: בנשבע שגבו טרוף, שהנחשים שטוחים בגחונם, אבל לא בגבם.

ב שנינו במשנה: "שבועה שאוכל ככר זו", "שבועה שלא אוכלנה" — הראשונה שבועת ביטוי, והשניה שבועת שוא (שנשבע לבטל שבועה). אכלה — עובר משום שבועת שוא, ואם לא אכלה — עובר משום שבועת ביטוי. ושואלים: השתא [עכשיו, הרי] משום שבועת ביטוי מיחייב [מתחייב], כשלא אכלה, משום שבועת שוא לא מיחייב [מתחייב]? הרי מיד שנשבע להתיר דבר האסור לו יצתה שבועה לשוא, בלא קשר למה שהוא עושה!

אמר ר' ירמיה, תני [שנה]: לא אכלה — עבר על שבועת שוא, ואף על שבועת ביטוי.

ג משנה שבועת ביטוי נוהגת (שלא כשבועת העדות שבפרק הבא) בין באנשים ובין בנשים, בין בקרובים ובין ברחוקים, בין בכשרין ובין בפסולין, בין שנשבע בפני בית דין ושלא בפני בית דין, ובשנשבע מפי עצמו. וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד.

וכן שבועת שוא נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרין ובפסולין, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, ומפי עצמו, וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור.

אחת זו ואחת זו, בין שבועת ביטוי ובין שבועת שוא — גם המושבע מפי אחרים חייב, כגון אם אומר: "לא אכלתי היום" וכיוצא בזה "לא הנחתי תפלין היום", ואמר לו חבירו: "משביעך אני" ואמר: "אמן", אם היה הדבר שקר — הרי זה חייב.

ד גמרא אמר שמואל: כל העונה "אמן" אחר שבועה — כמוציא שבועה בפיו דמי [נחשב], דכתיב [שנאמר] כאשר הכהן משביע את האשה החשודה כסוטה: "ואמרה האשה אמן אמן" (במדבר ה, כב), שאף שאינה נשבעת, נחשב לה הדבר כשבועה.

אמר רב פפא משמיה [משמו] של רבא: מתניתין וברייתא נמי דיקא [המשנה והברייתא גם כן מדוייקות] כשיטה זו, כאשר אנו משווים את שתיהן. דקתני [שהוא שונה במשנה]: שבועת העדות נוהגת רק באלה היכולים לשמש כעדים, ולכן נוהגת באנשים ולא בנשים, ברחוקים ולא בקרובים קרבת משפחה לבעלי הדין, שהם פסולים להעיד מחמת קרבתם, בכשרין ולא בפסולין לעדות, ואינה נוהגת אלא באלה שהם ראוין להעיד, ובפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו, ואולם מפי אחרים — אינן חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין, אלו דברי ר' מאיר.

ותניא [ומצד אחר שנויה] בברייתא: שבועת העדות כיצד? אמר לעדים: "בואו והעידוני" והם אמרו: "שבועה שאין אנו יודעין לך עדות". או שאמרו לו אחרי שביקש מהם: "אין אנו יודעין לך עדות", ואמר להם: "משביע אני עליכם", ואמרו: "אמן", בין שאמרו זאת בפני בית דין בין שלא בפני בית דין, בין שהשביעם מפי עצמו בין מפי אחרים, כיון שכפרו בהם — חייבין, אלו דברי ר' מאיר.

ולכאורה קשיין אהדדי [קשים הם זה על זה] שהרי הוא אומר במשנה כי מפי אחרים, אין הוא חייב שלא בפני דין! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שיש להבדיל: הא [זה] שענה "אמן" הרי הוא מתחייב על השבועה גם שלא בפני בית דין, הא [זה] שלא ענה "אמן"? ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אמר רבינא משמיה [משמו] של רבא: מתניתין דהכא נמי דיקא [המשנה של כאן גם כן מדוייקת] כשיטה זו, דקא תני [שהוא שונה]: שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרין ובפסולין, בפני בית דין ושלא בפני בית דין, מפי עצמו — ואם נדייק: מפי עצמו אין [כן], מפי אחרים — לא; וקתני סיפא [והוא שונה בסופה]: זה וזה מושבע מפי אחרים — חייב, ולכאורה

קשיין אהדדי [הרי הם קשים זה על זה]! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שיש לחלק: הא [זה] שענה "אמן" חייב גם מפי אחרים, הא [זה] שלא ענה "אמן" אינו חייב.

ושואלים: לפי שהוכחנו את הדבר הזה מכמה מקורות, אלא שמואל מאי קא משמע לן [מה הוא משמיע לנו]? הרי הדבר עולה יפה מתוך המקורות הללו! ומשיבים: דוקיא דמתניתין קא משמע לן