עד שיפרוט לך הכתוב ויאמר במפורש "יחדיו" (כגון "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" דברים כב, י), שרק אז חייב על שניהם יחד דווקא!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כדעת ר' יאשיה, שצריך את ה"או" כדי לחלק, ולא להטבת אחרים, עדיין יש להוכיח שהכתוב עוסק בדברי הרשות, וכיצד? סבר לה [סבור] הוא כדברי ר' עקיבא דדריש רבויי ומיעוטי [שדורש את המקרא בדרך של ריבויים ומיעוטים], (ראה לעיל שבועות כו,א) ואייתר ליה [ומשום כך נותרה לו] המלה "או" כדי לחלק.

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שבדבר הרשות כתיב [נאמר עוסק] הכתוב, אם כן ממעט הכתוב דבר מצוה, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] בדבר מצוה כתיב [נאמר], ממאי קא [ממה] ממעט?

א שנינו במשנה בענין הנשבע לקיים את המצוה מה שאמר ר' יהודה בן בתירא בהסבר שיטתו: מה אם הרשות אדם חייב אם נשבע עליה, מצוה לא כל שכן? וכן שנינו את תשובתם של חכמים על הסברו זה, שברשות יכול להישבע "להרע" או "להיטיב", אבל במצוה אין אדם יכול להישבע לבטל מצוה, ואין כאן "להרע" או "להיטיב". ושואלים: ורבנן, שפיר קאמרי ליה [וחכמים, יפה הם אומרים לו] לר' יהודה בן בתירא!

ומשיבים: ור' יהודה בן בתירא אמר לך [יכול היה לומר לך]: אטו [וכי] הטבת אחרים, לאו אף על גב דליתא [האם לא אף על פי שאינה] בכלל הרעת אחרים ובכל זאת רבי רחמנא [ריבה אותו הכתוב]? משמע שאין הכרח שכל שבועה תהיה בה אפשרות להרעה והטבה, ולפיכך הכא נמי [כאן גם כן] בשבועה לקיום מצוה, אף על גב דליתיה [אף על פי שאינו] בביטול מצוה, רבייה רחמנא [ריבה אותו הכתוב].

ורבנן [וחכמים], מה הם אומרים על כך? התם איתיה [שם יש] אפשרות לשבועה זו בלאו, שנשבע ב"לא איטיב לאחרים", הכא מי איתיה [כאן האם יש] דבר כזה שיישבע ב"לא אקיים מצוה"?

ב משנה אמר: "שבועה שלא אוכל ככר זו", וחזר ואמר "שבועה שלא אוכלנה", "שבועה שלא אוכלנה", ואכלה — אינו חייב אלא אחת, שהרי כבר חלה עליו שבועה ראשונה, ואין שבועה שניה חלה עוד על איסור זה.

זו היא ("שבועה שלא אוכל") שבועת בטוי, שחייבין על זדונה (אם עבר עליה בזדון) מכות, ועל שגגתה (אם עבר עליה בשגגה) קרבן עולה ויורד.

ואילו שבועת שוא — חייבין על זדונה מכות, ועל שגגתה פטור.

ג גמרא על לשון המשנה שואלים: למה לי למיתני [לשנות] בשינוי לשון "שבועה שלא אוכל", "שבועה שלא אוכלנה"?

ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו], טעמא [הטעם, מדובר דווקא] שאמר בתחילה "שלא אוכל" והדר [וחזר] ואמר "שלא אוכלנה" — דלא מיחייב [שאז אינו חייב] אלא חדא [אחת], אבל אם אמר תחילה "שלא אוכלנה", והדר [וחזר] ואמר "שלא אוכל" — הרי הוא מיחייב תרתי [מתחייב שתים], לפי שהוסיף בשבועה השניה איסור שלא היה בראשונה.

והוא כדברי רבא, שאמר רבא: אם אמר "שבועה שלא אוכל ככר זו", כיון שאכל ממנה כזית — חייב, שכל כזית מככר זו אסור עליו. אבל אם אמר "שלא אוכלנה" (אוכל אותה) — אינו חייב עד שיאכל את כולה. ולכן בכלל "שבועה שלא אוכל" נכללת "שבועה שלא אוכלנה", אבל לא להיפך.

ד שנינו במשנה: "שבועה שלא אוכל ככר זו" "שבועה שלא אוכלנה" "שבועה שלא אוכלנה" ואכלה — אינו חייב אלא אחת. ושואלים: הא תו [זו עוד] למה לי להוסיף עוד פעם "שבועה שלא אוכלנה"?

ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו]: חיובא [חיוב] הוא דליכא [שאין בכך], הא [אבל] שבועה איכא [יש], שהשבועה השניה לא בטלה לגמרי. לאיזה ענין? דאי משכחת רווחא, חיילא [שאם תמצא רווח, מקום, תחול].

למאי הלכתא [לאיזו הלכה]? לכ דברי רבא, שאמר רבא לגבי מי שנשבע שתי שבועות על דבר אחר, שאם נשאל על הראשונה והתיר לו החכם את השבועה הראשונה — עלתה לו שניה תחתיה אם לא התירו אותה.

ומציעים: לימא מסייעא ליה [האם אפשר לומר לסייע לו] מברייתא זו: מי שנדר שתי נזירות, ומנה שלושים ימי נזירות ראשונה כדין, והפריש עליה קרבן, ואחר כך נשאל על הראשונה והתירו לו אותה — עלתה לו חובת הנזירות השניה בימי הראשונה, ואינו צריך לחזור ולנהוג נזירות. ומכאן משמע שהנזירות השניה חלה על ידי התרת הנזירות הראשונה, וכן הדין בשבועות!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם] נזירות שניה מיהא איתא [על כל פנים ישנה] מתחילה, דכי מני [שכאשר הוא מונה ומסיים] את הראשונה בעי מיהדר מימנא [צריך היה לחזור ולמנות] את השניה גם במקרה שלא היתה שאלה, הכא [כאן] במקרה שלא נשאל על הראשונה שבועה שניה מי איתא [האם ישנה] כלל? ואם כן אין הדברים דומים.

ה אמר רבא: נשבע על ככר ואכלה, אם שייר ממנה כזית — נשאל עליה על שבועתו ומתיר אותה, אם אכלה כולה — שוב אין נשאל עליה.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי [אם] שאמר בלשון "שלא אוכל ככר זו", הרי מכזית קמא [הראשון] שאכל עבדיה לאיסוריה [עשה את איסורו] ועבר על שבועתו, אי [אם] שאמר "שלא אוכלנה", שמשמעות הדבר היא שלא אוכל את כולה, מאי איריא [מה שייך] שהשאיר ממנה דווקא כזית?