ואנן [ואנו] דין זה דווקא במקדש תנן [שנינו אותו], ואם היה גם בנדה, מן הראוי היה לכתוב גם בעניינה דבר זה! אלא צריך לומר כך: משום דלא דמי [שאינו דומה] בפרטיו, שכן ארוכה דהכא [של כאן בנדה], שצריך לשהות, דינה כמו קצרה דהתם [של שם, במקדש], שההולך בדרך המהירה ביותר הוא העושה כראוי, ודרך ארוכה דהתם [של שם במקדש], דינה כמו קצרה דהכא [של כאן בנדה], שחייב.

ועוד מתקיף לה [מקשה על כך] על דברי אביי בענין זה רב הונא בריה [בנו] של רב נתן: מי [האם] אמר אביי בדין משנתנו אנוס הוא? אלמא [מכאן] שלדעתו במי שבא על אשתו בשלא סמוך לוסתה קאמרינן [אומרים אנו] מדובר, ולכן אנוס הוא. והא [והרי] אביי הוא שאמר לעיל: חייב שתים, על הכניסה ועל הפרישה, אלמא [מכאן] שבסמוך לוסתה עסקינן [עוסקים אנו], ולכן אדם זה שוגג ומביא קרבן, ולא אנוס. ונמצאים דבריו סותרים זה את זה!

ומשיבים: כי איתמר [כאשר נאמרו] דברי אביי לענין מי שחייב שתים, בעלמא איתמר [בכלל נאמרו] לגבי הבא על אשה סמוך לווסתה, ולאו במקרה של משנתנו, עליו אמר שאנוס הוא.

א בעא מיניה [שאל אותו] ר' יונתן בן יוסי בן לקוניא מר' שמעון בן יוסי בן לקוניא: אזהרה לבועל נדה מנין מן התורה? שקל קלא פתק ביה [לקח רגב אדמה, השליך עליו] כבדרך גערה ואמר לו: וכי צריך לחפש מקור בתורה לאזהרה לבועל נדה? והרי בפירוש נאמר: "ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב" (ויקרא יח, יט)!

ומסבירים את כוונת השאלה: אלא, אזהרה למקרה המובא במשנתנו, למשמש עם הטהורה ואמרה לו "נטמאתי" שלא ניפריש [יפרוש] מיד, מנלן [מנין לנו]? אמר חזקיה בתשובה לשאלה זו, אמר קרא [הכתוב]: "ואם שכב ישכב איש אותה ותהי נדתה עליו" (ויקרא טו, כד), לומר: אפילו בשעת נדתה כשהיא נהיית נדה תהא עליו באיסור נדה, שלא יפרוש ממנה מיד.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] איפוא שיש מצות עשה בדרך הפרישה מנדה בשעת תשמיש, לא תעשה מנלן [מנין לנו] שיש בכך? אמר רב פפא, אמר קרא [הכתוב]: "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב" (ויקרא יח, יט), ומסביר: "לא תקרב" נמי [גם כן] לא תפרוש הוא, שפעמים פירוש המלה "קרב" הוא הפוך, ענין של פרישה, דכתיב [שנאמר]: "האמרים קרב אליך אל תגש בי כי קדשתיך" (ישעיהו סה, ה), הרי ש"קרב אליך" משמעו — התרחק ממנו.

ב כיון שהוזכר כאן שיש איסור לבוא על אשה סמוך לווסתה, מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים], נאמר בפרשת הנדה: "והזרתם את בני ישראל מטמאתם" (ויקרא טו, לא), אמר ר' יאשיה: מיכן (מכאן) אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה הוא "סמוך"? אמר רבה: עונה כלומר, שיעור של יום או לילה.

אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחאי: כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה, אפילו הויין [היו] לו בנים הראויים להיות גדולים וקדושים כבני אהרן — מתים בעוון זה, דכתיב [שנאמר]: "והזרתם את בני ישראל מטמאתם... והדוה בנדתה" (ויקרא יח, לא— לג), וסמיך ליה [וסמוך לו] הכתוב: "אחרי מות שני בני אהרן" (ויקרא טז, א).

וכן אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן בענין זה: כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה — הויין [יהיו] לו בנים זכרים, דכתיב [שנאמר]: "להבדיל בין הטמא ובין הטהר" (ויקרא יא, מז), ונאמר סמיך ליה [סמוך לו]: "אשה כי תזריע וילדה זכר" (ויקרא יב, ב). הרי שמי שנבדל מן הטומאה, כגון זה הפורש מאשתו סמוך לזמן טומאתה — זוכה לבנים זכרים. ר' יהושע בן לוי אמר: הויין [יהיו] לו בנים ראויין להורות הוראה (הלכה), דכתיב [שנאמר]: "להבדיל... בין הטמא ובין הטהור ולהורות את בני ישראל את כל החוקים" (ויקרא י, י— יא). ואגב פרשה זו מביאים דרשה דומה של אותם כתובים.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כל המבדיל על היין (ולא על משקה אחר) במוצאי שבתות — הויין [יהיו] לו בנים זכרים, דכתיב [שנאמר]: "להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור" (ויקרא י, י), וכתיב התם [ונאמר שם] שוב: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור" (ויקרא יא, מז), וסמיך ליה [וסמוך לו]: "אשה כי תזריע" (ויקרא יב, ב). ר' יהושע בן לוי אמר: כל המבדיל על היין במוצאי שבתות — יהיו לו בנים הראוין להוראה, דכתיב [שנאמר]: "להבדיל בין הקדש ובין החול... ולהורות" (ויקרא י, י— יא).

ועוד בענין זכייה בבנים זכרים, אמר ר' בנימין בר יפת אמר ר' אלעזר: כל המקדש את עצמו ונוהג בצניעות בשעת תשמיש המטה — הויין [יהיו] לו בנים זכרים, שנאמר: "והתקדשתם והייתם קדשים" (ויקרא יא, מד), וסמיך ליה [וסמוך לו]: "אשה כי תזריע" (ויקרא יב, ב).

ג נאמר במשנה, ר' אליעזר אומר: השרץ ונעלם ממנו כו', שסמיכות המלה "ונעלם" ל"שרץ" (ויקרא ה, ב), באה לומר שחייב רק על העלם שרץ ולא על העלם מקדש. ור' עקיבא אמר שלמדים ממה שנאמר "ונעלם ממנו והוא טמא" (ויקרא ה, ב) שחייב על העלם טומאה ולא על העלם מקדש. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם]? שהרי שניהם מסכימים להלכה אחת!

אמר חזקיה: שרץ ונבלה איכא בינייהו [יש ביניהם], שיודע מתחילה שנטמא ואינו יודע אם בשרץ או נבלה. ר' אליעזר שלמד מ"השרץ ונעלם", סבר [סבור]: בעינן [צריכים אנו] עד שידע תחילה אי [אם] בשרץ איטמי [נטמא] אי [אם] בנבלה איטמי [נטמא], ואם אינו יודע — אינו מביא קרבן זה. ור' עקיבא סבר: לא בעינן [צריכים אנו] עד שידע פרט זה, שכיון שידע דאיטמא בעולם [שנטמא בכלל], לא צריך לדעת אי [אם] בשרץ איטמי [נטמא] אי [אם] בנבלה איטמי [נטמא].

וכן אמר עולא: שרץ ונבלה איכא בינייהו [יש ביניהם]. ודברים אלה לא אמר עולא במפורש, אלא שעולא רמי [השליך, הראה סתירה] בין דברי ר' אליעזר כאן לדברי ר' אליעזר במקום אחר, ומשני [ומתרץ]. וכך הקשה: מי [האם] אמר ר' אליעזר: בעינן [צריכים אנו] עד שידע אי [אם] בשרץ איטמי [נטמא] אי [אם] בנבלה איטמי [נטמא]?

ורמינהי [והשליך על כך] ממה ששנינו בברייתא בענין מי שאכל חתיכה של איסור אבל אינו יודע אם היה זה חלב או נותר, וכן שעשה מלאכה ביום אסור במלאכה ואינו יודע אם היה זה בשבת או ביום הכיפורים. וכיוצא בזה הבא על אשה באיסור ואינו יודע אם היתה זו אשתו הנדה או אחותו, שר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר. אמר ר' אליעזר: מה נפשך (רצונך)? הרי אם חלב אכל — חייב חטאת, אם נותר אכל — חייב חטאת! וכן אם שבת חילל — חייב, אם יום הכפורים חילל — חייב! וכיוצא בזה, אם אשתו נדה בעל — חייב, אחותו בעל — חייב. ואף שאינו יודע איזה איסור בדיוק עשה, הרי יודע שעבר עבירה שיש בה איסור כרת, וחייב קרבן חטאת!

אמר לו ר' יהושע, הרי הוא אומר בקרבן חטאת: "או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה" (ויקרא ד, כג), עד שיודע לך במה חטא. הרי ר' אליעזר עצמו סבור שאין חשוב לדעת מה בדיוק הוא האיסור!

ומשני [ומתרץ] עולא: התם [שם בחיוב חטאת] "אשר חטא והביא" (ויקרא ד, כג) אמר רחמנא [אמרה התורה], ודי שנודע לו שחטא בחטא כל שהוא. הכא [כאן] במטמא מקדש, מכדי כתיב [הואיל ונאמר] בתחילה "אשר תגע בכל דבר טמא" (ויקרא ה, ד), אם כן מה שנאמר מיד אחר כך "או בנבלת שרץ טמא" (יקרא ה, ד) למה לי? שמע מינה [למד מכאן] שבעינן [צריכים אנו] עד שידע אי [אם] בשרץ איטמי [נטמא], אי [אם] בנבלה איטמי [נטמא].

ושואלים: ור' עקיבא, שאינו דורש כן, מה משיב הוא על כך? מדוע אינו דורש כן יתור זה? ומשיבים: הוא סבור כי איידי [מתוך]