|
טקסט הדף מנוקד
וְכֵן תַּעֲשׂוּ לְדוֹרוֹת
מֵתִיב רָבָא כׇּל הַכֵּלִים שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה מְשִׁיחָתָן מְקַדַּשְׁתָּן מִכָּאן וְאֵילָךְ עֲבוֹדָתָן מְחַנַּכְתָּן וְאַמַּאי וְנֵימָא וְכֵן תַּעֲשׂוּ לְדוֹרוֹת שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר קְרָא וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם אוֹתָם בִּמְשִׁיחָה וְלֹא לְדוֹרוֹת בִּמְשִׁיחָה אֵימָא אוֹתָם בִּמְשִׁיחָה לְדוֹרוֹת אוֹ בִּמְשִׁיחָה אוֹ בַּעֲבוֹדָה אָמַר רַב פָּפָּא אָמַר קְרָא אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ תְּלָאָן הַכָּתוּב בְּשֵׁירוּת הַשְׁתָּא דִּכְתַב רַחֲמָנָא אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ אוֹתָם לְמָה לִי אִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא אוֹתָם הֲוָה אָמֵינָא הָנֵי הוּא דְּבִמְשִׁיחָה לְדוֹרוֹת בִּמְשִׁיחָה וּבַעֲבוֹדָה דְּהָא כְּתִב וְכֵן תַּעֲשׂוּ מִיעֵט רַחֲמָנָא אוֹתָם אוֹתָם בִּמְשִׁיחָה וְלֹא לְדוֹרוֹת בִּמְשִׁיחָה וּבִשְׁתֵּי תּוֹדוֹת תָּנָא שְׁתֵּי תּוֹדוֹת שֶׁאָמְרוּ בְּלַחְמָן וְלֹא בִּבְשָׂרָן מְנָהָנֵי מִילֵּי אָמַר רַב חִסְדָּא דְּאָמַר קְרָא וָאַעֲמִידָה שְׁתֵּי תוֹדֹת גְּדוֹלֹת וְתַהֲלֻכֹת לַיָּמִין מֵעַל לַחוֹמָה מַאי גְּדוֹלוֹת אִילֵּימָא מִמִּין גָּדוֹל מַמָּשׁ נֵימָא פָּרִים אֶלָּא גְּדוֹלוֹת בְּמִינָן מִי אִיכָּא חֲשִׁיבוּתָא קַמֵּי שְׁמַיָּא וְהָתַנְיָא נֶאֱמַר בְּעוֹלַת בְּהֵמָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ בְּעוֹלַת הָעוֹף אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ בְּמִנְחָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ מְלַמֵּד שֶׁאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּין אֶת לִבּוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם אֶלָּא גְּדוֹלָה שֶׁבַּתּוֹדָה וּמַאי נִיהוּ חָמֵץ דִּתְנַן הַתּוֹדָה הָיְתָה בָּאָה מִן חָמֵשׁ סְאִין יְרוּשַׁלְמִיּוֹת שֶׁהֵן שֵׁשׁ מִדְבָּרִיּוֹת שֶׁהֵן שְׁתֵּי אֵיפוֹת וְהָאֵיפָה שָׁלֹשׁ סְאִין עֶשְׂרִים עִשָּׂרוֹן עֲשָׂרָה לֶחָמֵץ וַעֲשָׂרָה לַמַּצָּה וּבַמַּצָּה שְׁלֹשָׁה מִינִין חַלּוֹת רְקִיקִין וּרְבוּכָה אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא אֵין הָעֲזָרָה מִתְקַדֶּשֶׁת אֶלָּא בִּשְׁיָרֵי מִנְחָה מַאי טַעְמָא כִּירוּשָׁלַיִם מָה יְרוּשָׁלַיִם דָּבָר הַנֶּאֱכָל בָּהּ מְקַדְּשָׁהּ אַף עֲזָרָה דָּבָר הַנֶּאֱכָל בָּהּ מְקַדְּשָׁהּ אַטּוּ לַחְמֵי תוֹדָה בַּעֲזָרָה מִי לָא מִתְאַכְלִי אֶלָּא כִּירוּשָׁלַיִם מָה יְרוּשָׁלַיִם דָּבָר הַנֶּאֱכָל בָּהּ וְיוֹצֵא מִמֶּנָּה נִפְסָל אַף עֲזָרָה דָּבָר הַנֶּאֱכָל בָּהּ וְהַיּוֹצֵא מִמֶּנָּה נִפְסָל אִי מָה לְהַלָּן חָמֵץ אַף כָּאן חָמֵץ וְתִסְבְּרַהּ מִנְחַת חָמֵץ מִי אִיכָּא רש"י
וכן תעשו. קרא יתירא למידרש לדורות ובימי משה דהוא מלך ונביא ואחיו כהן גדול ואורים ותומים ושבעים זקנים: שתי תודות. מנחמיה בן חכליה גמרינן: משיחתן. בשמן המשחה מקדשתן קדושת הגוף לכלי שרת ולקדש את הנכנס לתוכו: מכאן ואילך. כלי הדורות לא נמשחו אלא התחלת עבודתן מחנכתן לקדושה וחינוך לשון התחלה: אימא אותם במשיחה. ולא בעבודה לדורות אי בעי במשיחה אי בעי בעבודה: תלאן בשירות. מדכפל קרא בלשניה כלי השרת אשר ישרתו שנעשו כלי שרת ע''י שירות: ה''ג אי לאו כתיב אותם הוה אמינא לדורות במשיחה ובעבודה דהא כתב וכן תעשו במשיחה וכתיב ושרתו לשירות ולבעי תרתי קמ''ל למעטינהו ממשיחה דאי לאו להכי אתא למאי אתא אי למימרא לדורות לא מיקדשי במשיחה לחודה לישתוק קרא מיניה ונפקא לן מאשר ישרתו: בלחמן ולא בבשרן. הלחם היו נושאין שני לחמי תודה: מנא ה''מ. דבלחמן קאמר: ואעמידה שתי תודות. נחמיה קאמר בספר עזרא כשנבנית חומת ירושלים ובא לקדש את העיר ואעמידה שתי תודות גדולות אצל החומה מבחוץ ותהלוכות לימין מעל החומה להקיף את העיר בתהלוכות שהלכו דרך ימין כשפניהם לחלל העיר הלכו תמיד לצד ימינם עד שהקיפו את כולה ממין גדול. ובבשר קאמר קרא וגדולות דקאמר ממין גדול של בקר ולא של צאן: גדולות במינן. מאותו מין שהיו שהביאו גדולות ולא קטנות: אלא גדולות שבתודה. ועל כרחך בלחם קאמר ואשמעינן דשל חמץ היו שהן גדולות שבלחמי תודה: דתנן. שחלות החמץ גדולות משל מצה: שהן שש מדבריות: שהוסיפו על המדות שתות מלבר שהכניסו שש חלקים ראשוני' בחמש והוסיפו חלק ששי מבחוץ: שהן שתי איפות. שהאיפה שלש סאין והם עשרים עשרונות שהאיפה עשר עשרונות כדכתיב (שמות טז) והעומר עשירית האיפה וגו': עשרה לחמץ ועשרה למצה. יליף מקרא במסכת מנחות והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן הרי מין אחד ורקיקי מצות משוחים בשמן הרי שני מינין של מצה סלת מרבכת חלות בלולות בשמן הרי שלשה מינין של מצה וכתיב בתריה על חלות לחם חמץ יקריב וגו' כנגד מצה הבא חמץ שיהא סלת במין החמץ כנגד שלשה מינין שבמצה: ובמצה שלשה מינין. כדפרישנא וילפינן התם מקראי שיש בכל מין עשר חלות אלמא חלות החמץ גדולות כשלש של מצה: בשירי מנחה. בחלות של שירי מנחה הנאכלת לכהנים והאי קידוש דנחמיה ועזרא בקידוש העיר כתיב אבל עזרה שהוסיפו עליה מקיפים אותה בשירי מנחה: אטו לחמי תודה בעזרה מי לא מתאכלי. אם רצו כהנים. לאכול בקדשים מי מעכב עליהם: במנחה כתיב (ויקרא ו) בחצר אהל מועד יאכלוה ואם יצאה לחוץ נפסלה ותודה ולחמה נאכלין בכל העיר ואם יצאו חוץ לחומה נפסלין הלכך ירושלים נתקדשה בלחמי תודה שנאכלין בה ואם יצאו ממנה נפסלין ועזרה נתקדשה בשירי מנחה שנאכלין בה ואם יצאו ממנה נפסלין: ה''ג ותסברא מנחת חמץ מי איכא ולא גרסינן וכי תימא ה''נ מנחת חמץ מי איכא דהאי ותסברא שינויא הוא למימר דעל כרחך במצה נתקדשה דחמץ בשירי מנחה לא משכחת לה: מנחת חמץ מי איכא. הא כתיב (שם ב) כל המנחה אשר תקריבו לה' לא. תאפה חמץ:
תוספות
(לעיל יד.) שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות. ואם תאמר דבפ''ק דסנהדרין (דף ב.) לא חשיב אלא ע''א וי''ל דהתם לא חשיב אלא מילי דסנהדרין ותדע דתנן נמי התם אין מוציאין למלחמת הרשות אלא בב''ד של ע''א ולא תני מלך ויועץ ואורים ותומים אע''ג דבעינן להו כדמסיק התם בגמרא (דף טז.) מקרא ואם תאמר הדתנן התם אין דנין לא את השבט כו' ומוקי לה עולא בגמ' (שם) בבאין על עסקי נחלות כתחלתו מה תחלתו בע''א כו' אי מה תחלתו בקלפי ואורים ותומים וכל ישראל וכו' ומאי קושיא אה''נ דניבעי אורים ותומים וכל ישראל והא דלא חשיב להו התם במתני' (דף ב.) משום דלא איירי אלא במילי דסנהדרין ויש לומר מדכייל להו בהדי נביא השקר וכהן גדול משמע ליה דלא בעינן אלא ע''א דומיא דידהו מאי אמרת דשבק למיתני אורים ותומים משום דלא איירי אלא במילי דסנהדרין אם כן ליתנינהו באפי נפשייהו דלא אתו למיטעי לשוינהו כנביא השקר: וכן תעשו לדורות. פירש בקונטרס ובימי משה דהוא מלך ונביא ואחיו כהן גדול ואורים ותומים ותימה אם כן בפ''ק דסנהדרין (דף טז:) בהעמדת סנהדרין לשבטים דילפינן ממשה דבמקום ע''א הוה קאי ליבעי נמי מלך ונביא ועוד אע''ג דאהרן היה בבנין משכן וכי נשאלו באורים ותומים לעשות משכן הלא קודם שנתכהן אהרן על ידי המלואים נעשה המשכן וקושיא ראשונה יש לתרץ דהכא מרבינן טפי משום דכתיב וכן תעשו דמשמע דאתא לרבויי כל הנך וא''ת כלים נמי ניבעו ע''א וכי תימא הכתוב תלאן בשירות דאין צריך אלא שירות הא בסמוך משמע דאי לאו אותם הוה אמינא דבעי משיחה ועבודה ואם כן השתא דכתב אותם למעוטי משיחה ע''א מיהא לא נימעוט וי''ל דאתא אותם לגלויי דוכן תעשו לא קאי אכלים ולא בעינן בהן לדורות דומיא דמשה: מתיב רבא כל הכלים שעשה משה. תימה ממשכן גופיה ה''ל למיפרך שיהא צריך משיחה לדורות כמו שנמשח בימי משה כדכתיב בקרא. כדאמר לקמן (דף טז:) גבי משכן ומקדש: לדורות אי בעי במשיחה אי בעי בעבודה. הכא לא בעי למיפרך לדורות במשיחה ובעבודה כדקאמר בסמוך דאותם משמע למעוטי משיחה לדורות: ללמדך שאחד המרבה כו'. אע''ג דאמר (יומא דף לד:) האחד המיוחד שבעדרו וגבי פרה אדומה נמי אמרינן (לעיל דף יא:) שאם מצא נאה הימנה מצוה לפדות מ''מ לא היה לו להתפאר בכך כיון שמצוה בזה כמו בזה אם מתכוין לשם שמים: אין עזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה. תימה למאן דאמר בפ''ב [דזבחים] (דף קיג. ושם) דאין מנחה בבמה היאך מתקדשת בשלמא בימי עזרא איכא למימר דסבר כמ''ד קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא ועזרא זכר בעלמא הוא דעבד אבל בימי שלמה ויהושע קשיא וכ''ת דקדשה במנחת העומר והא בסוכות היה הקידוש בימי שלמה כדאמר במועד קטן (דף ט.) וכדמוכחי קראי ויש לומר כיון שהכל בא בבת אחת הקידוש ועשיית מנחה לא חשבינן מנחה בבמה ובקמיצה ובהקטרה היתה מקומה מתקדש וכל העבודה היתה מחנכתה ומתקדש מקומה א''נ כיון דלא אפשר לא צריך והא דקאמר הכא דאין מתקדשת היינו היכא דאפשר כגון שבאין להוסיף על העזרה: ויוצא ממנה נפסל. ואם תאמר הר הבית היכי קדיש שאין דבר נאכל בו שיוצא ממנו נפסל ויש לו קדושה בפני עצמו שהוא מחנה לויה וכן בתי ערי חומה דמוכח לקמן (דף טז.) שנתקדשו והא אין דבר שנפסל ביוצא ויש לומר היכא דלא אפשר לא אפשר כדמוכח בשמעתא: [שייך לע''ב] בשחיטת כבשים הוא דקדשי. ולמאן דאמר תנור מקדש נמי לא מצי אפי להו מאתמול דלא ליפסלו בלינה ופלוגתא היא בפרק שתי הלחם (מנחות דף צה:):
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|