חטאת הכפורים" (במדבר כט, יא), שהיא השעיר הפנימי, ואיתקוש [והוקש, הושווה] בכתוב זה שעיר החטאת חיצון לפנימי להלכות אלו.

א שנינו במשנה: ר' שמעון בן יהודה אומר משמו של ר' שמעון ששעירי ראשי חודשים מכפרים רק על טהור שאכל את הטמא. ושעירי הרגלים מכפרים גם על כך, וגם על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף. ושעיר חיצון של יום הכיפורים מכפר על שני אלה וגם על טומאה שאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] שעירים של ראשי חדשים שלא מכפרי [מכפרים] על מה שמכפרים שעירי הרגלים? שאמר קרא [הכתוב] על שעיר ראש חודש: "לשאת את עון העדה" (ויקרא י, יז), ללמד: עון אחד הוא נושא ואינו נושא שני עונות; אם כן, שעירים של רגלים נמי לא ניכפרו [גם כן לא יכפרו] על מה שמכפרים שעירי ראשי חדשים, שהרי אמר קרא [הכתוב]: "אתה", ולמדנו מכאן: אותה שעיר של ראש חודש הוא נושא עון, ואין שעיר אחר נושא עון זה! ומשיבים: דרשה זו של "אתה", לא משמע ליה [לו] לר' שמעון, לפי דבריו של ר' שמעון בן יהודה.

ועוד שואלים: מאי שנא [במה שונה] שעירים של רגלים שלא מכפרי [מכפרים] על מה שמכפר שעיר של יום הכפורים — שאמר קרא [הכתוב] לגבי הכפרה ביום הכיפורים: "אחת בשנה" (שמות ל, י), לומר שכפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה, ולכן אינה מכפרת ברגלים; אולם אי הכי [אם כך], נאמר כי שעירים (החיצונים) של יום הכפורים נמי [גם כן] לא ניכפרו [יכפרו] על מה שמכפרים שעירי הרגלים, שהרי עוד "אחת" כתיב [נאמר] באותו פסוק, ללמד: כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות! ומשיבים: "אחת" לא משמע ליה [לו] לדרוש ממנה ענין זה.

ושואלים: אמאי [מדוע] אינו דורש כך — משום דכי כתיב [שכאשר נאמר] "אחת" — בשעיר הנעשה בפנים כתיב [נאמר] ולא בשעיר החיצון; אי הכי [אם כך], שעירי הרגלים נמי נכפרו [גם כן שיכפרו] על מה שמכפר שעיר החיצון של יום הכפורים, דכי כתיב [שכאשר נאמר] באותו פסוק "אחת בשנה" — בשעיר הנעשה בפנים כתיב [נאמר], ולא בשעיר החיצון. והרי הוא עצמו אמר שאין שעירי הרגלים מכפרים על מה שמכפר השעיר החיצון!

ומשיבים: לעולם "אחת בשנה", ממנו למדנו שכפרה זו אינה אלא פעם אחת בשנה, משמע ליה [לו] כמו שאמרנו, בין לשעיר הפנימי ובין לשעיר החיצון, ושאני הכא [ואולם שונה כאן], לענין הדין השני שנלמד מ"אחת", שאין קרבן זה מכפר שתי כפרות — שאמר קרא [הכתוב]: "וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה" (שמות ל, י), לומר קרנותיו של מזבח הפנימי הוא שכפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות, הא [הרי] שעיר זה שמזים מדמו על קרנות מזבח החיצון — אפילו שתי כפרות מכפר.

ב אמר עולא אמר ר' יוחנן: תמידין שלא הוצרכו לצבור כלומר, כבשים שהופרשו לצורך קרבן התמיד, ולא הוקרבו עד שהחלה שנה חדשה (המתחילה בראש חודש ניסן) שאז צריך להביא קרבנות מכספים חדשים של תרומת הלשכה — נפדין תמימים, רשאים לפדות אותם אף על פי שהם תמימים, ואין ממתינים להם בפדיונם עד שיפול בהם מום, כדרך שנוהגים בבהמות קדשים.

מסופר, יתיב [יושב היה] רבה וקאמר לה להא שמעתא [ואומר את ההלכה הזו]. אמר ליה [לו] רב חסדא: מאן ציית לך [מי מקשיב לך] ולר' יוחנן רבך בהלכה זו, שאין הדברים מסתברים כלל! וכי קדושה שבהן להיכן הלכה? והרי בעל חיים שהוקדש בקדושת הגוף להיות קרבן אינו נפדה אלא כשנופל בו מום, וכיצד אפשר לפדות את התמידים הללו כשהם תמימים?

אמר ליה [לו] רבה: את לא תסברא דלא אמרינן [ואתה אינך סבור שאין אנו אומרים] בעניינים הנוגעים לציבור את הסברה הזו ש"קדושה שבהן להיכן הלכה"? והתנן [והרי שנינו במשנה]: מותר הקטורת שנשארה בסוף השנה במקדש, וצריך להביא קטורת מתרומה חדשה, מה היו עושין בה? מפרישין ממנה עבור שכר האומנין העוסקים בפיטום הקטורת, ומחללין אותה את הקדושה שבה על מעות האומנין כלומר, על המעות שחייבים להם בשכרם (שהרי שכר זה הוא חולין גמורים), ואז, לאחר שנעשתה הקטורת חולין, נותנין אותה לאומנין בשכרן, וחוזרין ולוקחין (קונים) אותה מהם מכספי תרומה חדשה של השנה החדשה.

ואמאי [ומדוע]? הלוא גם כאן נימא [נאמר]: קדושה שבהן, בקטורת שלא נפסלה, להיכן הלכה!

אמר ליה [לו] רב חסדא לרבה: קטורת קאמרת [אומר אתה]? אין להוכיח ממנה לתמידים, שכן שאני [שונה] קטורת,