וכתיב התם [ונאמר שם] בפרשת פרה אדומה: "כל הנוגע במת... ולא יתחטא את משכן ה' טימא... טמא יהיה עוד טמאתו בו" (במדבר יט, יג), מה להלן מדובר בטומאת מקדש ("את משכן ה' טימא"), אף כאן מדובר בטומאת מקדש.

ושואלים: ואלא מאחר שהוכחנו שמדובר בפרשה זו על דברים שחייבים על טומאתם עונש כרת, אם כן המלה "בה" (ויקרא ה, ג) שמיעטנו ממנה טומאה של תרומה, למה לי? שכיון שאין חייבים עליה כרת, הרי מתחילה אינה נכנסת בכלל זה!

ומשיבים: מלה זו באה לרבות נבלת עוף טהור, לומר שאף שטומאתה שונה, שאינה מטמאת במגעה אלא באכילתה — חייב קרבן עולה ויורד, אם נכנס למקדש לאחר שנטמא בה.

ומקשים: הא [הרי] אמרת: כי "בה" לשון מיעוטא [מיעוט] הוא, ולא לשון ריבוי! ומשיבים: דווקא משום דמיעוטא [שמיעוט] הוא אייתר [נעשה ייתור], כיצד? כתיב [נאמר] תחילה בפסוק זה: "או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו אשר יטמא בה", ויש לדייק: מה שהוא בר [בן] נגיעה, שמטמא במגעו — אין [כן], חייבים על שגגגתו קרבן עולה ויורד, אבל מה דלאו [שאינו] בר נגיעה — לא, וכתיב [ונאמר] לאחר מכן "בה" ("לכל טומאתו אשר יטמא בה"), והוא גם כן לשון מיעוטא [מיעוט], הוה [הריהו] מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט בא אחר מיעוט אלא לרבות, ללמד שאף על נבלת עוף טהור, שאינה מטמאת במגע — חייבים קרבן עולה ויורד.

א שנינו במשנה: טומאה שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף — שעיר הנעשה בפנים ביום הכיפורים ויום הכפורים עצמו תולה, עד שייוודע לו שחטא ויביא כפרתו בקרבן עולה ויורד. ובענין זה מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים] על האמור בעבודת השעיר הנעשה בפנים: "וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם" (ויקרא טז, טז), ויש לברר מה הן טומאות אלה הנזכרות בכתוב, כי לכאורה

יש לי בענין זה להביא שלש טומאות: טומאת עבודה זרה, וטומאת גילוי עריות, וטומאת שפיכות דמים.

ומפרטים: בעבודה זרה הוא אומר: "מזרעו נתן למולך למען טמא את מקדשי" (ויקרא כ, ג), בגילוי עריות הוא אומר: "ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבת אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם" (ויקרא יח, ל), בשפיכות דמים הוא אומר: "...ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו, ולא תטמא את הארץ" (במדבר לה, לד). יכול על שלש טומאות הללו יהא שעיר מכפר? תלמוד לומר: "מטמאת בני ישראל" כלומר, חלק מהן, ולא כל טומאות,

מה איזו טומאה מצינו (מצאנו) שחלק (שהבדיל) אותה הכתוב במקום אחר מכלל כל טומאות — הוי אומר טומאת מקדש וקדשיו, שמביאים עליה קרבן עולה ויורד, אף כאן מדובר בטומאת מקדש וקדשיו, דברי ר' יהודה.

ר' שמעון אומר: אין צורך ללמוד ממקום אחר, אלא ממקומו מפסוק זה עצמו הוא מוכרע, שהרי הוא אומר: "וכפר על הקדש מטמאת", ומשמע: מטומאות של קודש.

וממשיכים לדון: יכול על כל טומאה שבקודש, יהא שעיר זה מכפר? תלמוד לומר: "ומפשעיהם לכל חטאתם", ומלשון זו עולה שמדובר בחטאים דומיא [בדומה] לפשעים (עבירות של זדון), מה פשעים שאינם בני קרבן, שהרי אין מביאים קרבן חטאת על זדון, אף חטאים שמדובר עליהם כאן, שהשעיר הפנימי מכפר עליהם, הם חטאים שאינם בני קרבן, שאין בהם התנאים לחייב קרבן חטאת. והם אלו שמתחילה לא היתה בהם ידיעה על הטומאה, לפי שאין מביאים קרבן חטאת אלא על טומאה שיש בה ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתיים.

וממשיכים לדון: ומנין לטומאה שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף, ששעיר זה תולה, למרות שאינו בר קרבן? תלמוד לומר "לכל חטאתם" — חייבי חטאות במשמע כלומר, אלו שיכולים לבוא לידי קרבן חטאת. ומי שהיתה לו ידיעה בתחילה ונעלמה ממנו, הרי ייתכן שיחזור וייוודע לו — ואז יתחייב חטאת. ועל כך נאמר שעד שייוודע לו — השעיר הפנימי תולה ומכפר עליו. ומעתה באים לבאר דברי ברייתא זו.

אמר מר [החכם]: יש לי בענין זה של כפרת שעיר הפנימי ביום הכיפורים, להביא שלש טומאות: טומאת עבודה זרה, וטומאת גילוי עריות, וטומאת שפיכות דמים.

ושואלים: האי [אותה] טומאת עבודה זרה שיש להביא בענין זה, היכי דמי [כיצד היא בדיוק]? אי [אם] במזיד עבר — הרי בר קטלא [בן עונש מיתה] הוא, ואין לו כפרה בקרבן, אי [אם] בשוגג — הלוא בר [בן] קרבן חטאת הוא, ואין מתכפר לו עד שיביא את חטאתו!

ומשיבים: מדובר במזיד ובמקרה שלא אתרו ביה [התרו בו], ואז אין עונשים אותו במיתה, וכן בשוגג ובמקרה שלא אתיידע ליה [נודע לו] על חטאו עד יום הכיפורים, והיה מקום לומר שיתכפר בשעיר הפנימי.