ואם איתא [יש, כן הוא], "של צמר דיהה הימנה" (מן הבהרת) מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שהרי נגע השאת שהוא כצמר, הוא הבא אחרי הבהרת, ורק אחריו בא הסיד!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: אין הכי נמי [כך גם כן יש לומר], והתניא [וכן שנויה ברייתא], ר' נתן אומר: לא שאמר ר' עקיבא "של סיד דיהה הימנה", אלא "של צמר דיהה הימנה".

א ושבים לדון במשנה שאמרה כי מראות הנגעים הם שנים שהם ארבעה: בהרת הכתובה בתורה — עזה כשלג, שניה לה — לבנה כסיד היכל. שאת הכתובה בתורה — כצמר לבן, שניה לה — כקרום ביצה. ושואלים: ומנלן [ומניין לנו] שבהרת עזה היא? אמר אביי: אמר קרא [הכתוב] "אם בהרת לבנה היא" (ויקרא יג, ד), היא לבנה ובהשוואה לה אין אחרת לבנה כמותה.

ומביאים בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: "בהרת" האמורה בכתוב — עמוקה נראית נמוכה מעור הגוף בו היא נמצאת, וכן הוא אומר "ומראה עמק מן העור" (ויקרא יג, כה), כמראה אור חמה על הארץ, העמוקה כלומר, שנראית נמוכה מן הצל שלידה. "שאת" — אין "שאת" אלא גבוה, וכן הוא אומר "על כל ההרים הרמים ועל כל הגבעות הנשאות" (ישעיהו ב, יד), ואם כן "שאת" הוא נגע הנראה גבוה מן הבהרת. "ספחת" — אין "ספחת" אלא טפילה, דבר הטפל ונספח לדבר אחר, וכן הוא אומר "ואמר ספחני נא אל אחת הכהונות לאכול פת לחם" (שמואל א ב, לו), ומכאן שיש מראה נגע שהוא טפל ונספח לשאת, והוא הלבן כקרום ביצה.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] טפילה לשאת, טפילה לבהרת מנלן [מניין לנו]? אמר ר' זירא: נאמרה "לבנה" בשאת (ויקרא יג, י) ונאמרה "לבנה" בבהרת (ויקרא יג, ד), מה לבנה האמורה בשאת יש לה טפילה — אף לבנה האמורה בבהרת יש לה טפילה, כסיד היכל.

במתניתא תנא [בברייתא שנה החכם] מקור אחר לדבר: הטיל הכתוב לספחת בין שאת לבהרת ("שאת או ספחת או בהרת" ויקרא יג, ב), לומר לך: כשם שיש טפילה לשאת כך יש טפילה לבהרת.

ועוד שנינו באותה משנה לעיל: שאת כצמר לבן. ושואלים: מאי [מהו] "צמר לבן"? אמר רב ביבי אמר רב אסי: צמר נקי של טלה בן יומו שמכבנין בו (שעוטפים אותו כדי שיישאר צמרו נקי) לצורך עשיית בגדי מילת (צמר מובחר).

ב אמר ר' חנינא: משל להבין את דבריהם של רבנן [חכמים] ששנו משנה זו, של בהרת ותולדתה, שאת ותולדתה, למה הדבר דומה? לתרי מלכי ולתרי איפרכי [לשני מלכים ולשני מושלים], מלכו של זה למעלה ממלכו של זה, ואיפרכו של זה למעלה מאיפרכו של זה.

ותמהים: האי [משל זה], משמעו זה למעלה מזה וזה למעלה מזה הוא, אם מסדרים אותם כסדר זה (מלך, מלך, מושל, מושל) ואין כאן שתי קבוצות שונות!

אלא הכוונה היא לשני מלכים, כל אחד והמושל שתחתיו: מלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשיה [מאיפרכו, מושלו שלו עצמו], ומלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשיה [מאיפרכו, מושלו שלו עצמו], וכך בנגעים, בהרת ותולדתה, שאת ותולדתה.

רב אדא בר אבא אמר: כגון מלכא ואלקפטא, רופילא וריש גלותא [המלך והמשנה למלך, שר הצבא וראש הגולה]. ומקשים: האי [גם משל זה], זה למעלה מזה הוא! אלא כגון מלכא ורופילא [המלך ושר הצבא] שכפוף למלך ישירות, ואינו כפוף אל המשנה למלך, למרות שהמשנה למלך חשוב ממנו, ואלקפטא וריש גלותא [והמשנה למלך וראש הגולה] שכפוף למשנה למלך ואינו כפוף לשר הצבא.

רבא אמר: גם לדרך זו המשל אינו מדוייק, שכן המשנה למלך אינו מלך העומד בפני עצמו. אלא מדובר בשני מלכים ממש, כגון שבור מלכא [המלך] מלך פרס, וקיסר רומי.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: הי מינייהו [איזה מהם] עדיף, שבור המלך הפרסי או קיסר רומי? אמר ליה [לו]: בחורשיא קא אכיל ליה [בחורשות הוא אוכל לו], כלומר אינך מצוי בעולם, פוק חזי טיבעא דמאן סגי בעלמא [צא וראה מטבעו של מי מהם מהלך, נוהג בעולם], דכתיב [שנאמר] "ותאכל כל ארעא ותדושנה ותדקנה" (דניאל ז, כג), ואמר ר' יוחנן: זו מלכות רומי חייבת (הרשעה), שטיבעה (שמטבעה) יצא בכל העולם כולו.

רבינא אמר: משל דברי חכמים, למה הדבר דומה — כגון גלימא דעמר ושחקיה, סדינא דכיתנא ושחקיה [בגד צמר ובלאו, סדין של פשתן ובלאו].

ג שנינו במשנה לענין ידיעות הטומאה: את שיש בה ידיעה בתחלה וכו'. ובענין זה מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין שאין הכתוב בפרשת קרבן עולה ויורד, העוסק באדם שנטמא (ויקרא ה, ב— ג), מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו? שהרי בכתוב עצמו אין הדבר מפורש.

ומשיבים: ודין (לימוד מסברה) הוא: הואיל והזהיר וענש הכתוב במקום אחר על הטומאה, וחייב קרבן על הטומאה בפרשה זו, מה כשהזהיר וענש על הטומאה — לא הזהיר וענש אלא על טומאת מקדש וקדשיו, אף כשחייב קרבן על הטומאה — לא חייב אלא על טומאת מקדש וקדשיו.

ומקשים: ואימא [ואמור] שמדובר במי שמטמא תרומה, שמצאנו שהזהיר הכתוב על כך, וענש במיתה (ככתוב "ומתו בו כי יחללהו". ויקרא כב, ט)! ומשיבים: לא אשכחן [מצאנו] עון שעונשו מיתה במזיד, שחייב עליה קרבן אם היה שוגג. שאין אדם מביא קרבן חטאת בשוגג אלא רק על עוון שחייב עליו כרת. ולכן יש לפרש פרשה זאת דוקא על טומאת מקדש וקדשיו, שחייבים עליה כרת.

ושואלים: ועדיין אימא [אמור]: הני מילי [דברים אלה], שאין מביאים חטאת על עוון מיתה, אמורים בקרבן חטאת קבוע, אבל