בתחילת פרשה זו "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם" (ויקרא יח, ה). הא [הרי] מכאן משמע שעושה המצוות זוכה לחיים. והרי נמנו לאחר מכן רק מצוות לא תעשה, ומכאן למדנו שכל היושב ולא עבר עבירה — נותנין לו שכר כעושה מצוה.

ר' שמעון בר רבי אומר: הרי הוא אומר "רק חזק לבלתי אכל (את) הדם כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג), ויש ללמוד קל וחומר לעבירות אחרות: ומה אם הדם, שנפשו של אדם בכלל קצה (מואסת, נגעלת) ממנו — הפורש ממנו מלאוכלו מקבל על כך שכר, כאמור לאחר מכן "לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך" (דברים יב, כה), גזל ועריות, שבדרך הטבע נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן — הפורש מהן ושובר את יצרו על אחת כמה וכמה שיזכה על כך שכר לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.

ר' חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות שבכל מצוה יש להם זכות נוספת, שנאמר "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיה מב, כא). שמפני צדקתו של ה' רצה לזכות את ישראל, ולכן יגדיל תורה — בתוספת מצוות.

א גמרא אמר ר' יוחנן: חלוקין עליו חבריו על ר' חנניה בן גמליאל, ואינם סבורים שהלוקה נפטר מן הכרת. ומנין שכן הוא? אמר רב אדא בר אהבה: אמרי בי [אמרו חכמים בבית מדרשו] של רב, תנינן [שנינו במשנה] במסכת מגילה: אין בין שבת ליום הכפורים אלא שזה (שבת) זדונו בידי אדם שאם עבר במזיד וחילל שבת — נדון למיתה בבית דין, וזה (יום הכיפורים) זדונו בהכרת בידי שמים. ואם איתא [יש] מקום לדברי ר' חנניא בן גמליאל, שאדם שלקה נפטר מן הכרת — אידי ואידי [זה וזה], גם שבת וגם יום הכיפורים, בידי אדם הוא, שהרי גם ביום הכיפורים, כיון שיש בו עונש כרת — לוקה בידי אדם. משמע ממשנה זו איפוא שחולקים חכמים על ר' חנניה בן גמליאל.

רב נחמן בר יצחק אומר: אין זו הוכחה, שכן אפשר לומר, הא מני [משנה זו ששנינו כשיטת מי היא] — שיטת ר' יצחק היא, שאומר: מלקות בחייבי כריתות ליכא [אין], ולכן אין זדונו של יום הכיפורים בידי אדם, אלא רק בידי שמים, בכרת. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יצחק אומר: כל חייבי כריתות בכלל אחד היו, שנאמר בסיום פרשת העריות שיש בכולן עונש כרת (ויקרא יח, כט), ואם כן למה יצאת כרת באחותו שחוזר הכתוב ומפרש שיש בכך עונש כרת (ויקראד כ, יז) — כדי ללמד: לדונו בכרת דווקא ולא במלקות, ומכאן למד לכל חייבי הכרת שאינם לוקים. אבל חכמים אחרים אינם מסכימים לכך (ראה לעיל מכות יג,ב).

רב אשי אמר: אפילו תימא [תאמר] שמשנה זו במסכת מגילה היא כדעת רבנן [חכמים] הסבורים שיש מלקות בחייבי כריתות — גם אז אין זו הוכחה שחולקים על ר' חנניה בן גמליאל, כי יש לפרש משנה זו כך: זה בחילול שבת — עיקר העונש על זדונו בידי אדם, וזה ביום הכיפורים עיקר זדונו בידי שמים, שהרי עיקר העונש וחומרתו היא דווקא בכרת, למרות שהוא יכול ללקות ולהיפטר על ידי כך מעונש הכרת.

אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: הלכה כר' חנניא בן גמליאל שכיון שלקה אינו נענש עוד בדיני שמים. אמר רב יוסף בתמיהה: מאן סליק לעילא ואתא [מי עלה למעלה ובא] ואמר שמשמים פוטרים אותו מן הכרת?! הרי דבר זה אינו תלוי בהכרעת בני אדם! אמר ליה [לו] אביי: אלא, לטעמך, הא [זו] שאמר ר' יהושע בן לוי: שלשה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם, גם כן אפשר לשאול: מאן סליק לעילא ואתא [מי עלה למעלה ובא] ואמר שכך הוא? אלא צריך אתה לומר שלדברי ר' יהושע בן לוי קראי קא דרשינן [מקראות אנו דורשים] ומשם אנו למדים, הכא נמי קראי קא דרשינן [כאן גם כן מקראות אנו דורשים].

ב גופא [לגופו] של דבר שהזכרנו. אמר ר' יהושע בן לוי: שלשה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם, [אלו הן]: מקרא מגילה בפורים, ושאילת שלום [בשם], שהשואל בשלום חבירו מזכיר שם שמים בנוסח הברכה, והבאת מעשר לבית האוצר שבירושלים. ומנין שהסכימו על ידם משמים?

מקרא מגילה — דכתיב [שנאמר] "קימו וקבלו היהודים" (אסתר ט, כז), ודי היה לומר "קבלו", אלא יש להבינו כך: קיימו (הסכימו) למעלה בשמים מה שקבלו עליהם ישראל למטה.

ושאילת שלום בשם — כמו ששנינו במשנה במסכת ברכות, דכתיב [שנאמר] "והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם" (רות ב, ד), הרי שברכם בשם ה', ואומר בפסוק אחר, בדברי המלאך לגדעון "ה' עמך גבור החיל" (שופטים ו, יב). ושאלו: מאי [מה] הצורך ב"ואומר", ומדוע אין להוכיח מדברי בועז בלבד? והסבירו שיש בראיה השניה תשובה לשאלה על הראיה הראשונה: וכי תימא [ואם תאמר] כי בועז הוא דעביד מדעתיה [שעשה מדעתו] שבירך בשם, ומשמיא [ומשמים] לא אסכימו [הסכימו] על ידו — תא שמע [בוא ושמע]: ואומר "ה' עמך גבור החיל" שאמר כך גם המלאך לגדעון, משמע שגם משמים הסכימו שכך יש לומר בברכה שמברכים זה את זה.

הבאת מעשר, מנין שהסכימו משמים לכך — דכתיב [שנאמר] בדברי הנביא "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג, י). הרי שמשמים הסכימו על הבאת המעשרות אל בית האוצר. אגב כך שואלים: מאי [מה פירוש] "עד בלי די" האמור שם? אמר רמי בר רב: עד שיבלו ("בלי") שפתותיכם מלומר "די", שיהא מרובה שפע הברכה עד כדי כך.

מאמר דומה אמר ר' אלעזר: בשלשה מקומות הופיע (התגלתה לכל) רוח הקודש להודיע שמה שנעשה היה נכון ואמיתי. בבית דינו של שם, ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובבית דינו של שלמה. ופרטי הדברים: בבית דינו של שם — דכתיב [שנאמר] במעשה יהודה ותמר "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני" (בראשית לח, כו), ויש לשאול: מנא [מנין] ידע שבאמת תמר צודקת והיא הרתה לו? דלמא כי היכי דאזל איהו לגבה אזל נמי אינש אחרינא [לגבה] [שמא כמו שהלך הוא אצלה הלך גם איש אחר אצלה], ושמא ההריון איננו ממנו, וזונה היא! אלא יצאת בת קול ואמרה: ממני יצאו כבושים (סודות). כלומר, ה' מעיד שכך היה הדבר וממנו יצא הדבר, שיזכו לזרע.

בבית דינו של שמואל היתה התגלות — דכתיב [שנאמר] "הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי... ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו... ויאמר עד ה' ועד משיחו כי לא מצאתם בידי מאומה ויאמר עד" (שמואל א יב, ג— ה). ולכאורה מדוע נאמר "ויאמר עד"? "ויאמרו" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שהרי כפשוטו היתה זו תשובת כל ישראל, שאומרים הם: עדים אנחנו בדבר זה! אלא הכוונה היא: יצאת בת קול ואמרה בשם ה': אני עד בדבר זה.

בבית דינו של שלמה הופיעה רוח הקודש, במשפט שתי הנשים הזונות אודות הבן החי — דכתיב [שנאמר] "ויען המלך ויאמר תנו לה את הילד החי והמת לא תמיתהו (כי) היא אמו" (מלכים א ג, כז), ויש לשאול: מנא [מנין] ידע? דלמא איערומא מיערמא [שמא היא הערימה] בכך, ואין היא באמת אמו של הילד החי? אלא יצאת בת קול ואמרה: היא אמו.

אמר רבא: ממאי [ממה] אתה מוכיח? בכל אלה אין ראיה גמורה. דלמא [שמא] יהודה, כיון דחשיב ירחי ויומי [כיון שחישב את החדשים והימים] מאז שבא אל תמר, ואיתרמי [והזדמן] שהיה משך הריונה תואם לזמן שבא אליה, הבין שהיא צודקת. ולא היה מקום לחשוד באחר, דחזינן — מחזקינן, דלא חזינן — לא מחזקינן [כי מה שראינו ואנו יודעים — אנו מחזיקים, מה שלא ראינו — אין אנו מחזיקים].

ולענין שמואל נמי [גם כן], אפשר לומר כי כולהו [כל] ישראל קרי להו [קורא להם] בלשון יחידי, דכתיב [שנאמר] "ישראל נושע בה'" (ישעיה ה, יז), הרי שעל עם ישראל מדבר בלשון יחיד.

ולענין שלמה נמי [גם כן] אפשר לומר שסברה היא: מדהא קא מרחמתא והא לא קא מרחמתא [מפני שזו מרחמת וזו אינה מרחמת] ניכר שזו אמו וזו אינה אמו! אלא יש לומר כי לא מן הכתובים אנו למדים שיצאה באותם מקומות בת קול, אלא גמרא [מסורת] היא בידינו, שכך היה הדבר.

ג דרש ר' שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בתורה, והן כוללות שלש מאות וששים וחמש לאוין (מצוות לא תעשה) כמנין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה מצוות עשה, כנגד איבריו של אדם שהם כמספר זה. אמר רב המנונא: מאי קרא [מה המקרא] המרמז על כך — שנאמר "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג, ד). "תורה" בגימטריא (בחשבון האותיות) ל