מכות כג ע"א

דף כג - א

גמרא:

שנינו במשנה: כופה, כופת שתי ידיו על העמוד, הילך והילך משני צידי העמוד, וחזן הכנסת אוחז בבגדיו, אם נקרעו, נקרעו.

והוינן בה: מאי טעמא? ^[1]

ומבארת הגמרא: משום שצריך שיהיה הלוקה נקלה, מבוייש, כדכתיב בפרשת מלקות, "ונקלה אחיך לעיניך" [שם כה, ג].

אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: מנין לומדים לרצועה שמלקין בה, שהיא צריכה להיות מעור של עגל? משום דכתיב [דברים כה, ג] "ארבעים יכנו". וסמיך ליה באותה הפרשה, בפסוק שלאחריו, "לא תחסום שור בדישו", ולמדים מהסמיכות של הפסוקים, שאת המלקות מלקה ברצועה של שור צעיר - דהיינו עגל.

וכיון שהגמרא הביאה כאן לימוד של רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה שלמד מסמיכות של פסוקים, מביאה הגמרא עוד לימודים שלמד מסמיכות של פסוקים.

ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: מנין לומדים ליבמה שנפלה ליבום לפני יבם שהוא מוכה שחין, שאין חוסמין אותה, שאין בית דין סותמין את טענותיה מלטעון שאינה רוצה להתייבם לו, אלא שומעים את דבריה, וכופין אותו, וחולץ לה. ^[2]

משום דכתיב "לא תחסום שור בדישו", וסמיך ליה בפסוק שלאחריו פרשת יבום, דכתיב בה "כי ישבו אחים יחדו", וגומר.

ולומדים מהסמיכות של הפסוקים, כי כשם שאין לחסום את פי הבהמה בשעת דישת התבואה, כך אין לחסום את פי היבמה הטוענת שאינה רוצה להתייבם למוכה שחין.

ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה: כל המבזה את המועדים, בכך שהוא עושה מלאכה בחולו של מועד, נחשב הדבר כאילו עובד עבודת כוכבים.

דכתיב [שמות לד, יז] "אלהי מסכה לא תעשה לך", וסמיך ליה בפסוק שלאחריו "את חג המצות תשמור".

והמפסוק האחרון אנו לומדים במסכת חגיגה [יח, א] את האיסור לעשות מלאכה בחולו של מועד. וכיון שסמוך לו נאמר הפסוק של "אלהי מסיכה", לומדים מכאן שהאיסור של עשיית מלאכה בחול המועד נחשב כמו האיסור של עבודה זרה.

ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה:

א. כל המספר לשון הרע, ב. וכל המקבל לשון הרע, שמקבלו ומאמינו על חבירו, ^[3] ג. וכל המעיד עדות שקר -

ראוי להשליכו לכלבים! ^[4]

דכתיב [שמות כב, ל] "לכלב תשליכון אותו", וסמיך ליה בפסוק שלאחריו, "לא תשא שמע שוא", שלא תקבל לשון הרע, וקרי ביה נמי "לא תשיא", שלא תגרום לאחרים לקבל לשון הרע, דהיינו שלא תספר. ובסוף הפסוק של "לא תשא שמע שוא" נאמר גם "אל תשת ידך עם רשע, להיות עד חמס", שהוא האיסור להעיד עדות שקר.

שנינו במשנה: ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות בה.

תנא שנינו בברייתא: הטעם שעושים את שתי הרצועות הנוספות מעור של חמור, הוא כדדריש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא:

נאמר בישעיה [א, ג] "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו. ישראל, לא ידע, עמי לא התבונן".

אמר הקב"ה: יבא מי שמכיר אבוס בעליו [החמור], ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו [העובר עבירה].

שנינו במשנה: ידה טפח, ורחבה טפח, וראשה של הרצועה היתה מגעת על פי כריסו.

אמר אביי: שמע מינה שאורך הרצועה היה מותאם, כל חד וחד, לפום גביה עבדינן ליה, לפי גודל הגב של כל נידון ונידון היו עושים את אורך הרצועה.

אמר ליה רבא: אם כן, נפיש להו רצועות טובא. בית הדין יצטרך שיהיה לו הרבה רצועות לכל מידה ומידה.

אלא, אמר רבא: אבקתא [קשר, לולאה] אית ליה על הרצועה, שבו הוא יכול לקצר ולהאריך את הרצועה, שכי בעי, מיקטר ביה [כשרוצה להקטין את הרצועה, קושר אותה בו], וכי בעי, מרפה בה [וכשרוצה להאריך אותו, מרפה את הקשר].

שנינו במשנה: מלקין אותו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו: והוינן בה: מנא הני מילי? מנין לומדים שכך היא צורת המלקות, בסדרות של שלש שלש, אחת מלפניו ושנים על אחוריו?

אמר רב כהנא: דאמר קרא [דברים כה, ב] "והפילו השופט, והכהו לפניו כדי רשעתו במספר". ודורשים "לפניו כדי רשעתו" שלוקה כדי רשעה אחת מלפניו, ו"במספר" מלאחריו.

והיות והמספר הקטן ביותר שנספר, הוא שתים, לכן לוקה כדי שתי רשעיות מאחריו.

שנינו במשנה: אין מלקין אותו וכו':

אמר רב חסדא אמר רבי יוחנן: מנין לומדים לרצועה שמלקין בה שהיא צריכה להיות מוכפלת?

שנאמר "והפילו". אל תיקרי "והפילו" אלא "והכפילו". ^[5]

ומקשינן: והא מיבעי ליה את "והפילו" לדרוש ממנו לגופיה, שצריך להפיל את הנידון באופן שיהיה מוטה בשעה שלוקה.

ומתרצינן: אם נאמר שניכתב רק כדי לדרוש ממנו שצריך להיות הנידון מוטה, אם כן, לכתוב קרא "יטיהו", מאי "הפילו"? מדוע נכתב בלשון הזה, שמע מינה שדורשים בו תרתי דרשות, גם שהנידון צריך להיות מוטה, וגם שהרצועה צריכה להיות מוכפלת.

שנינו במשנה: המכה מכה בידו:

תנו רבנן: אין מעמידין חזנין להלקות, אלא חסירי כח ויתירי מדע,

רבי יהודה אומר: אפילו חסירי מדע ויתירי כח. שאין להקפיך בכך.

אמר רבא: כוותיה דרבי יהודה מסתברא. דכתיב שם בפרשת מלקות "לא יוסיף פן יוסיף להכותו".

אי אמרת בשלמא שהחזנים המלקים הם חסירי מדע, היינו דצריך לאזהורי [מובן מדוע התורה הוצרכה להזהיר על כך].

אלא, אי אמרת שהיו יתירי מדע, מי צריך לאזהורי אותם על כך.

ורבנן, החולקים על רבי יהודה, סוברים, אין מזרזין אלא למזורז [שאין התורה מזהירה אלא למי שנזהר].

תנא בברייתא: כשהוא [החזן] מגביה את הרצועה כדי להלקות, מגביה בשתי ידיו ^[6] [כי היכי דמדלי טפי] [כדי שיגביה כמה שיותר], וכשהוא מוריד ומכה, מכה בידו אחת, כי היכי [דליתה מדידיה] ^[7] [דתיתי מרזאי] שתבוא המכה בכח גדול. ^[8]

שנינו במשנה: והקורא קורא כו':

תנו רבנן בברייתא:

הגדול שבדיינין קורא את הפסוקים שקוראים בשעת המלקות.

והדיין השני מונה את המלקות, והדיין השלישי אומר אומר לחזן על כל הכאה והכאה: הכהו!

בזמן שאמדו את הנידון למכה מרובה, שיכול הוא לקבל הרבה מלקות, מאריך הקורא בנעימות קריאתו, כדי שלא יסיים לפני שמסיימים להלקותו.

ובזמן שאמדו את הנידון למכה מועטת, כגון שאמדוהו בפחות מעשרים ^[9], מקצר הקורא, כדי שיספיק לגמור בשעה שמסיימים להלקותו.

ומקשינן: והא אנן תנן במשנתנו, שאשר הוא גומר, חוזר לתחלת המקרא.

ומתרצינן: מצוה לצמצם, שהקורא יצמצם לגמור יחד עם המכה. ואי לא צמצם, וסיים הקורא לפני שסיים המכה, חוזר לתחלת המקרא.

תנו רבנן בברייתא: כתוב בתורה "לא יוסיף, פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה". מלמד הכתוב שיש איסור להוסיף על המלקות המגיעות לו.

אין לי ללמוד מכאן אלא איסור להוסיף מכה רבה [מכה חזקה], אבל להוסיף מכה מועטת [מכה חלשה] מנין שאסור?

תלמוד לומר "לא יוסיף", מכל מקום, ואפילו מכה מועטת.

אם כן מה תלמוד לומר "מכה רבה"?

לימד על המלקות הראשונות, שצריך לקבל מעיקר הדין, שהן מכה רבה שניתן להכותו בכל כוחו.

שנינו במשנה: נתקלקל וכו':

תנו רבנן בברייתא:

אחד האיש ואחד האשה נפטרים ממלקות דווקא אם נתקלקלו בריעי, ולא אם נתקלקלו במים, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: האיש נפטר דווקא אם נתקלקל בריעי, והאשה נפטרת אפילו אם נתקלקלה רק במים.

וחכמים אומרים: אחד האיש ואחד האשה נפטרים, בין אם נתקלקלו בריעי, ובין אם נתקלקלו במים.

ומקשינן: והתניא בברייתא: רבי יהודה אומר, אחד האיש ואחד האשה בריעי, משמע שרבי יהודה סובר שגם אשה אינה נפטרת אלא אם כן נתקלקלה בריעי!

אמר רב נחמן בר יצחק: כוונת הברייתא היא לומר, שלרבי יהודה שניהם, גם האיש וגם האשה, שוין באופן שנתקלקלו בריעי, ששניהם פטורין. אבל בנתקלקלו במים, יש הבדל בין האיש לאישה.

אמר שמואל: אם אירע שכפתוהו להלקותו, ורץ מחמת פחד מבית דין, אפילו רק הגביהו את היד להכותו מכה ראשונה, פטור ממלקות. כיון שכבר נקלה, וכתוב בפרשת מלקות "ונקלה אחיך" ודורשים כיון שנקלה, הרי הוא אחיך, שכבר נתכפר מהעון.

מיתיבי מברייתא ששנינו בה: קלה [נתקלקל], בין בהגבהה ראשונה, שמגביה ידו להכותו פעם ראשונה, בין בהגבהה שניה, לאחר שכבר הכהו, אם נתקלקל באותה הגבהה מחמת פחד פוטרין אותו, כיון שכבר נקלה.

ואם נפסקה הרצועה - אם היה זה בהגבהה שניה, שכבר הכהו הכאה אחת, פוטרין אותו, שכבר נקלה באותה הכאה שהכהו.

ואם בהגבהה ראשונה נפסקה הרצועה קודם שהכהו, אין פוטרין אותו שאין זו "קלה".

ומקשינן: אמאי אם נפסקה הרצועה קודם שהלקוהו אינו נפטר? להוי כרץ מבית דין, שנפטר!?

ומתרצינן: התם רץ ונתבזה במנוסה זו. הכא, לא רץ.

תנו רבנן בברייתא: אמדוהו הרופאים שלכשילקה יקלה [שמיד כשילקוהו, יתקלקל בריעי], פוטרין אותו. כיון שכתוב "פן יוסיף, ונקלה", שאין נותנים לו מכה שיקלה עליה מיד.

אבל אם אמדו אותו שלא יתקלקל עד לאחר המלקות, אלא רק לכשיצא מבית דין יקלה, הדין הוא שמלקין אותו.

ולא עוד, אלא אפילו קלה בתחלה קודם שהתחילו להלקותו, מלקין אותו.

שנאמר "והכהו [וגו'] ונקלה", ולא שנקלה כבר בבית דין קודם שהכהו.

מתניתין:

כל חייבי כריתות שהתרו בהן עדים על לאו שיש עליו עונש כרת, ולקו בבית דין, נפטרו מידי כריתתם ושוב אין בית דין של מעלה נפרעין מהם. ^[10]

שנאמר "ונקלה אחיך לעיניך", כשלקה הרי הוא כאחיך, ^[11] דברי רבי חנניה בן גמליאל.

ואמר רבי חנניה בן גמליאל: מה אם העובר עבירה אחת, נוטל נפשו עליה, שהרי אפשר שימות על ידי המכות. העושה מצוה אחת, על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו, שיוסיפו לו על חייו. ^[12]

שהרי מדה טובה מרובה ממדת פורענות פי חמש מאות, שבמדת פורענות כתיב [שמות כ] "פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים", ובמדה טובה כתיב [שם] "עושה חסד לאלפים". ופירש בתרגום לאלפי דורות. אם כן, ארבעה דורות כנגד אלפיים דורות ^[13] [כי מיעוט רבים של "דורות" הרי הוא שנים], היינו אחד מחמש מאות. ^[14]

רבי שמעון אומר: ממקומו הוא למד. מחייבי כריתות אנו למדין דבר זה, שאפילו היושב ולא עבר עבירה, זוכה לשכר השקול כנגד עונש העבירה.

שנאמר בעריות, "כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה, ונכרתו הנפשות העושות", וגומר. [ויקרא יח, כט] הרי שחייב הכתוב כרת את הנכשל בהן, ואומר הכתוב קודם הפסוקים של עריות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

יבמה שלא רצתה להתיבם אין כופין אותה ומ"מ דנין אותה כמורדת ותצא בלא כתובה ויש בדבר זה דינין חלוקים במקום שיש שם אחים הרבה כמו שיתבאר במקומו ומ"מ אם נפלה לפני מוכה שחין או בעל שאר מומין הנזכרים במסכת כתובות כופין אותו לחלוץ וליתן כתובה ודברים אלו יתבארו במקומן בארוכה בע"ה:

כל המבזה את המועדות הרי הוא כעובד ע"ז מפני שיש בזלזולן צד כפירה באמונת גמול ועונש ושנוי הטבעים וימשך מזה צד כפירה בחדוש העולם כמו שנודע למבינים:

כל המספר לשון הרע והמקבלו וכל המעיד עדות שקר ראוי להשליכו אחר מיתתו לכלבים שכל כיוצא בזה אינו בצורת האדם העצמית ואינו ראוי להקרא אדם אחר המות נמשל כבהמות נדמה:

חזן הממונה להלקות אין מעמידין אותו אלא יתר בישוב הדעת וחסר בכח מפני שהמלקה צריך להכות בכל כחו ואם אתה מעמיד חסר דעת ויתר בכח שמא יביאהו לסכנה וכשהוא מכה מגביה את הרצועה בשתי ידיו ומכה בידו אחת בכל כחו כדי שתבא ההכאה בכח גדול שההכאה כמו שביארנו צריכה לבוא בכל כחו:

נאמר בתורה פן יוסיף להכותו מכה רבה אין לי אלא שאסור להוסיף אלא מכה רבה מנין שאסור לו להוסיף אף מכה מועטת תלמוד לומר לא יוסיף א"כ מה תלמוד לומר מכה רבה לימד על הראשונה ר"ל אותן שהלקה באומד הבית דין שהן ראויות להיותן מכה רבה:

מי שכפתוהו על העמוד ואחר שכפתוהו נתק את המיתרים בכח וברח פטור ואין מחזירין אותו כבר ביארנו שכל שהתחילו להלקותו ונתקלקל בין ברעי בין במים פוטרין אותו מ"מ אם לא התחילו להלקותו ונתקלקל מחמת הפחד אין פוטרין אותו אלא לוקה כפי האומד בין שנקלה בשעה הסמוכה להכאתו בין שנקלה משיצא מבית דין ללקות בין שנקלה מתחלה ר"ל מתחלת היום רחוק משעת המלקות אבל אם נקלה משהגביה את ידו להכותו אע"פ שלא הכה עדין והיא הנקראת ראשונה בסוגיא זו פטור ואין צריך לומר משהתחיל להכות והיא הנקראת שניה בסוגיא זו:

וי"מ ראשונה ושניה שאם אמדוהו לשתי מלקיות ונתקלקל בין בראשונה בין בשניה פטור ואף אם נתקלקל בראשונה פטור אף על השניה וגדולי המחברים כתבוה בשטה זו אבל כל שלא התחילו להלקותו אין קלקולו פוטרו בשום פנים:

כפתוהו ומשהגביה את ידו להכותו ולא הכה עדיין נפסקה הרצועה והיא הנקראת ראשונה בסוגיא זו אין פוטרין אותו אבל אם התחילו להכות והיא הנקראת שניה נפסקה הרצועה פוטרין אותו וי"מ ראשונה ושניה בזו גם כן שאמדוהו לשתי מלקיות והתחיל ללקות וכל שנפסקה בראשונה אין פוטרין אותו על השניה אלא מתקנין אותן ולוקה האומד השני וגדולי המחברים כתבוה בשטה זו:

כבר ביארנו בסנהדרין שהמלקות בשלשה מומחין ועכשו שאין סמיכה אין מלקות וכל שמלקין דייני חוצה לארץ מתורת מרדות היא וכן ביארנו בעקר מלקות שאינו אלא בעדים והתראה ושעדותו בדרישה וחקירה כדיני נפשות ומ"מ התבאר במקום אחר שאין צורך לשני עדים אלא למעשה אבל האיסור עצמו מוחזק הוא בעד אחד שאם העיד לו עד אחד על פירות אלו שהם של ערלה ולא הכחישו הוא אלא שהאמינו או ששתק ואכלן לוקה הואיל ויש שני עדים על האכילה אע"פ שאין שני עדים על הפירות שהן של איסור ואפילו הוא מכחישו עכשיו הואיל ולא הכחישו בשעת קביעות האיסור:

המשנה הרביעית והכוונה בה לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתן שנאמר ונקלה אחיך לעיניך משלקה הרי הוא כאחיך דברי ר' חנינא בן גמליאל אמר אם העובר עבירה אחת נפשו נטלת עליה העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו ר' שמעון אומר ממקומו הוא למד שנאמר ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם ואומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם הא למדת כל היושב ואינו עובר עבירה נותנין לו שכר כעושי מצוה ר' שמעון ברבי אומר הרי הוא אומר רק חזק לבלתי אכול הדם ואומר לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם ומה אם הדם שנפשו של אדם חותה ממנו הפורש מקבל שכר גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה עליהן ומחמדתן הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות אמר הר"ם כבר הקדמנו כי המלקות עם התשובה יכפר הכרת ואמרו כל היושב ולא עבר עבירה הוא בשאפשר לו לעשותה ואינו מונעו לעשותו בשום פנים זולתי שמירת מצות התורה כגון יוסף הצדיק וכיוצא בו ואתה יודע לשון התורה והמנע אדם מאכילת הדם והיאך ייעד על זה למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כשתעשה הישר והטוב בעיני ה' אלהיך כל שכן בהמנעו מן התענוגים הגופניים הגדולים שהאדם נוטה אליהם בטבעו כמו שהזכר והתורה היא שהזהירתנו שלא לעשותם כדי להרגיל הנפש שלא להוסיף על מה שהוא מדרך הטבע ואין הלכה כר' חנינא ר' חנינא בן עקביא אומר רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר מעקר האמונה בתורה כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצות כראוי וכהוגן לא ישתף עמה כונה מכונות העולם בשום פנים אלא שעשה אותה לשמה מאהבה כמו שבארתי לך הנה זכה בה לחיי העולם הבא ועל זה אמר ר' חנינא כי המצות בהיותם הרבה אי אפשר שלא יעשה האדם בחייו אחת מהנה על מתכונתה ושלמותה ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו באותו מעשה וממה שיורה על העקר הזה מה ששאל ר' חנינא בן תרדיון מה אני לחיי העולם הבא והשיבו המשיב כלום בא מעשה לידך כלומר נזדמן לך לעשות מצוה כהוגן והשיבו כי נזדמנה לו מצות צדקה על דרך שלמות בכל מה שאפשר וזכה לחיי העולם ופי' הפסוק ה' חפץ למען צדקו לצדק ישראל למען כי יגדיל תורה ויאדיר:

אמר המאירי כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתן והוא שכבר ידעת שחייבי מיתות אינן בכלל מלקות ואפילו התרו בו למלקות לבד שהרי לאו שלהן לא ניתן אלא לאזהרת מיתה אלא שאם עבר עבירה שיש בה מלקות ומיתת בית דין כאחת כגון ששחט אותו ואת בנו לע"ז אם התרו בו משום לאו של אותו ואת בנו לבד לוקה הואיל ואין בו דין מיתה מצד לאו זה אבל חייבי כריתות כל שהתרו בו למלקות לוקה וכבר ביארנו דבר זה בראשון של מגילה ועל זה הוא אומר שמאחר שלקו נפטרו מידי כריתן שנאמר ונקלה אחיך כיון שלקה הרי הוא אחיך ומכאן אמרו גם כן שמשחטא חוזר לשררתו ואפי' כהן גדול שחטא לוקה בשלשה וחוזר לכהנתו כמו שהתבאר במקומו אבל ראש ישיבה שחטא מלקין אותו ואינו חוזר לשררתו ולא אף להיות כשאר הסנהדרין שמעלין בקודש ולא מורידין כמו שהתבאר:

ואח"כ בא להעיר את האדם להיותו פורש מן העבירות ולהיותו זריז לקיים את המצות ואמר ומה העובר עבירה אחת נפשו ניטלת עליה העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו ר' שמעון אומר ממקומו הוא למד שנאמר ונכרתו הנפשות העושות ונאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם הא כל היושב ולא עובר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה ר"ל כשבאה עבירה לידו ופרש הימנה לקיום מצות בוראו ר' שמעון ברבי אומר הרי הוא אומר רק חזק לבלתי אכול הדם ואומר לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם ומה אם הדם שנפשו של אדם חותה הימנו ר"ל שקצה בי הפורש ממנו מקבל שכר גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות:

גמרא שהיא מוכפלת שנאמר והפילו הא מבעי ליה לגופי' א"כ לכתוב קרא יטיהו מאי והפילו ש"מ תרתי בילקוט ובירושלמי מפורש אל תקרי והפילו אלא והכפילו:

שם מכה בידו אח' כי היכי דתיתי מרזיא גרסת ערוך וילקוט ופי' בכח:

שם אמדוהו לכשילקה קלה אין מלקין אותו לכשיצא כו' שנאמר והכהו ונקלה ולא שנקלה כבר כצ"ל וכ"ה בילקוט ע"ש:

בפירש"י בד"ה בין בראשונה כו' והיינו ראשונה הגבהה כו':

בד"ה לכשילקה קלה כו' מלקין אותו הס"ד ואח"כ מה"ד קלה תחלה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ר' יהודה אומר חסירי מדע כו' דבהא טעמא כו' כצ"ל:

בד"ה שניהם כו' במים קלה הס"ד ואח"כ מה"ד כל הנתקלקל כו' שלקה אחת ולא נפסקה בראשונה כו' עכ"ל כצ"ל:

כל המבזה את המועדות כאלו עובד עבודת כוכבים כו' ביטול המועדות בזמנם הוא גורם לעבודת כוכבים כמו שמצינו בירבעם שאמר אם יעלה העם להעלות זבחים וגו' ויעש שני עגלי זהב ויעש ירבעם חג בחדש השמיני וגו' אשר בדא מלבו והוא כי המועדות בזמנם הם זכר ליציאת מצרים כמו שהוא בנוסח התפלה והוא מורה על מציאותו ויכלתו ברוך הוא וזה שאמר אלהי מסכה לא תעשה וגו' שהוא העגל הנזכר לעיל מיניה באותה פרשה את חג המצות תשמור וגו' כ"א במועדי שהם זכר ליציאת מצרים המורה על יכלתו ב"ה הפך שעשה ירבעם עגל ואמר הנה אלה אלהיך אשר העלוך מארץ מצרים ובדא חג שלא בזמנו וק"ל:

כל המספר לה"ר וכל המקבל לה"ר וכל המעיד כו' ראוי להשליכו כו' לפי מ"ש שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו שאפילו כלב הזה שאינו בן דעת לא יחרץ לשונו וזה האיש החורץ לשונו לדבר בחברו ישראל וגם המקבל ממנו ע"כ ראוי במדתו להשליכו לכלבים הללו ופרשב"ם פרק ע"פ קרי ביה לא תשיא נראה בעיני דל"ג ליה דכולהו משתמע מלא תשא שכשמספר או מעיד הרי נשא בפיו שמע שוא עכ"ל אבל בכל נוסחות גמרות שלנו בהך דרשה ובפרק קמא דסנהדרין ובפרק שבועת העדות איתא כן קרי ביה לא תשיא משום דתשא אינו מלשון נושא כפיו אלא מלשון קבלה וכן תרגומו בכל מקום תשא תקבל ולהכי צריך למדרש על המספר ועל המעיד לא תשיא שלא תגרום להתקבל עמך לה"ר וק"ל:

יבא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר כו' עכ"ל ולעיל לגבי רצועה של עגל לא קאמר הכי יבא מי שמכיר קונהו ויפרע ממי שאינו מכיר קונהו ויש לפרש בכוונת המקרא שדימה את ישראל והעובד כוכבים כמחליף שור בחמור ומשך בעל החמור את השור והחמור עדיין בבית בעליו הראשון ואוכל מאבוס בעל הראשון ודימה את ישראל לשור שהוא בהמה טהורה ואת העובדי כוכבים לחמור שהוא בהמה טמאה ומשך הקב"ה את ישראל כמ"ש משכני אחריך וקנאם לו אבל החמור שהם העובדי כוכבים אף שהחליפם וחלק אותם לצבא השמים מכל מקום הם ברשותו ונזונים ממנו יתברך ברוך הוא שהוא אבוס בעליו הראשון ולז"א ולא ידע שור קונהו שקנאו במשיכה וחמור אבוס בעליו דהיינו ברשות בעליו הראשון אבל ישראל שהם קנויים לו במשיכה כמה שאמר לעיל ועל כן נקראו ישראל שנתתי חתימתי אל בהם כדרך כל קונה בהמה שתולה חתימתו בה לא ידע קונהו גם עמי לא התבונן ר"ל שלא התבוננו אפי' כעובדי כוכבים הללו שכולם עמי ניזונים ממני ולזה כיון שהמכות אלו לחוטאום תחת המכות שראוי לבא לו מן העובדי כוכבים כמו שקוראין לנלקה והפלא ה' את מכותך וגו' כדלעיל אמר יבא מי שמכיר אבוס בעליו כו' שהוא החמור הרמוז לעובד כוכבים ויפרע ממי שאינו מכיר כו' דהיינו כחוטא בישראל וק"ל:

נפשו ניטלת לו וכו' העושה מצוה כו' מפירוש הרע"ב אית דמפרשי דעל חייבי כריתות שלקו קאמר דמי שקיבל עליו הדין ועשה מצוה כשלקה על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו ויפטר מידי כריתות שמדה כו' עכ"ל ולהאי פירושא רבי ישמעאל דקאמר ממקומו הוא למד וכו' אהך מלתא נמי קאמר והכי קאמר ממקומו הוא למד הך מלתא שנאמר ונכרתו הנפשות העושות וגו' היינו דעובר עבירה נוטל את נפשו עליה ואומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ותחלת המקרא ושמרתם את חקותי וגו' ושמירתן הוא שב ואל תעשה וקאמר אשר יעשה וגו' אלא דהכי קאמר אף אם יעשה העבירות אלו יהיה חי בהם דהיינו כשקיים מצות הלקאה על העבירה וחי בהם ודמסיים הא כל היושב כו' הוא דרשה אחרת לפסוק זה ועיין פירש"י ורע"ב ועוד נראה דפסוק זה ושמרתם ודאי אכל מצות התורה קאי מדכתיב וחי בהם וכמ"ש התוספות בפרק ד' מיתות אלא דהכי קאמר מדכתיב ברישא דקרא ושמרתם דמשמע במצות שהם שב ואל תעשה קא מיירי כדאמרינן השמר פן ואל ואינו אלא לא תעשה ומסיים בו אשר יעשה אותם האדם וחי וגו' הא למדת שהיושב ולא עבר עבירה וכו' כדקאמר ושמרתם וגו' נותנין לו שכר כעושה [מצוה] כדמסיים ביה אשר יעשה וגו' ובא רבי שמעון בר רבי לומר דדבר זה מפורש בקרא שהשב ואל תעשה בעבירה הוא כעושה מצוה ונותנין לו שכר כעושה מצוה שהרי במצות דם כתיב רק חזק וגו' ומסיים בו לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך וגו' אם כך בחייבי כריתות שנפשו של אדם קצה כו' גזל ועריות כו' עריות הוה שפיר ק"ו שהם גם כן חייבי כריתות שנוטל נפשו עליה כמו בדם אבל גזל אינו מחייבי כריתות ואפשר דסמך אדברי קבלה דבגזל נוטל ג"כ נפשו עליה כדכתיב וקבע את קובעיהם נפש נפשו של גזלן כדאמרינן בסוף בבא קמא

בגמ' להשתלש. פירוש המשניות להרמב"ם ז"ל וברטנורא ז"ל מפרשי' שהיו לוקים אותו שליש דהיינו י"ג על כתף זה ושליש על כתף זה ושליש מלפניו ובזה יתיישב שאמר ר"י והיכן לוקה את היתירה וקאמר שלוקה את היתירה בין כתיפיו:

גמרא מנין לרצועה שהיא מוכפלת שנאמר והפילו. עי' מהרש"א דר"ל דדרשינן והכפילו ונ"ל דכפלינן ג"כ הדרשה לדרוש כפל הרצועות פי' שתהיינה שתים וגם כפל כל רצועה לשתים וכיוצא בזה כתבתי בסוכה (ל"ד ב') ע"ש:

רש"י ד"ה מכה רבה. שניתן להכותו בכל כחו. כצ"ל (תוי"ט):

רש"י ד"ה עאכ"ו. דמדה טובה מרובה ממ"פ על אחד חמש מאות. כצ"ל:

מִנַּיִן לִרְצוּעָה שֶׁהִיא שֶׁל עֵגֶל? (דברים כה, ג). נראה לי בס"ד הטעם 'שֶׁהִיא שֶׁל עֵגֶל' ולא של שור, דהא קרא דסמיך ליה כתיב 'שׁוֹר' ואף על גב דשור בן יומו קרוי שור (בבא קמא סה:) קשא אמאי קפדינן דוקא על של עגל שהוא שור קטן? ואם כי עורו רך וטוב לרצועה הנה יזדמן שור גדול ועורו רך.
ונראה לי בס"ד כי משורת הדין העובר על גזירת מלך חייב מיתה, אם כן אם עבר על לאו בלבד צריך שימות ואיך סגי ליה במלקות? אמנם חסד זה הוא מהשם יתברך שהצילו במלקות. ועדיין קשא מדת הדין טוענת 'נֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת' (יחזקאל יח, ד) ובמה תתפייס מדת הדין? ופרשו כי הקדוש ברוך הוא יחשוב את החוטא כקטן שחטא שיש לו דין שוגג דפטור ממיתה וכמו שאמרו המפרשים על פסוק 'כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ' (הושע יא, א) שאדון אותם כדין נער כדי לשכך מדת הדין ולכן עשה חסד זה עם החוטא לפטרו במלקות במקום מיתה וגם המלקות אומדין אותו כשיעור שיוכל לסבול שלא ימות בו. ולכן מביאים 'רְצוּעָה שֶׁל עֵגֶל' שהוא שור קטן לרמוז לו אל תחשוב שאתה ניצול במלקות זה על פי שורת הדין, אלא תדע שאתה חייב מיתה ועשה הקדוש ברוך הוא חסד עמך לדון אותך כדין נער קטן להצילך ממשפט מות וכל זה בחסד.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הטעם כי חטא ישראל היה בעגל שעשו אותו צורת עגל ולא צורת שור גדול וידוע שאם לא היו עושין העגל קודם שיוריד הלוחות לא היו חוטאין עוד כי אז היתה פורחת מהם זוהמת הנחש לגמרי ולא היה שולט בהם יצר הרע, לכן לזה החוטא מלקין אותו ברצועה של עגל להורות כי העגל גרם לזה שיחטא וישלוט בו יצר הרע ולכן המלקות הוא ארבעים חסר אחת כי העגל עשו אותו ביום ט"ל שלם אך הם חשבו שהוא יום ארבעים שלם ולכן התורה אמרה אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ (דברים כה, ג) והם מלקים מספר ט"ל הסמוך לארבעים עד כאן דבריו נר"ו.

כָּל הַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדִים, כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה (שמות לד, יז) (שמות לד, יח). נראה לי בס"ד הטעם דעובדי עבודה זרה טוענים אם אין הקדוש ברוך הוא חפץ בעבודה זרה למה אינו מבטלה? ואנו משיבין להם 'מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם' עדיף וראיה דמעשה ידי אדם עדיף הוא מן המועדים דמסרם הקדוש ברוך הוא לבית דין אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם (ויקרא כג, ד) אַתֶּם כתיב אפילו מוטעין וכו' (ראש השנה כה.) ואם כן זה המבזה את המועדים נראה דלא סבירא ליה 'מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם' עדיף לכך כאלו עובד עבודה זרה.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבוֹא מִי שֶׁמַּכִּיר אֵבוּס בְּעָלָיו וְיִפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אֵבוּס בְּעָלָיו (ישעיהו א, ג). מקשים אמאי לא דריש האי טעמא גבי רצועה העיקרית שהיא של שור, יבא מי שמכיר קונהו וכו'?
ונראה לי בס"ד דהשור הוא מין טהור ויבא לכפר על החוטא דכתיב וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא (במדבר יט, יט) ומה שייך לשאל על זה, אך חמור מין טמא שייכה האי שאלה למה הובא החמור בדבר שהוא מכפר ויהיב טעמא יבא מי שמכיר ואם היה הכל של שור לא היינו מרגישים בזה הטעם לומר יבא מי שמכיר קונהו.

כָּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן־הָרָע, וְכָל הַמְקַבֵּל לָשׁוֹן־הָרָע, וְכָל הַמֵּעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר, רָאוּי לְהַשְׁלִיכוֹ לַכְּלָבִים (שמות כב, ל) (שמות כג, א). נראה לי בס"ד הטעם שהיה העונש בכלבים ולא בדבר אחר דאיתא בספר פחד יצחק מערכת הדל"ת במאמר מאן דבעי חיי בלישניה דבעי מיית בלישניה (ערכין טו:) וזה לשונו: זכור אני כי ראיתי בספר חדושים דגם על הסוס והכלב נאמר 'מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן' (משלי יח, כא) שהסוס אם יגיע רוקו במקום מכה ימות ולכן אם יהיה על הסוס מכה עושין לו כמין סולם סביב לגרונו וצוארו שלא יתחכך ולא ילחך במכה בלשונו שבזה ממית את עצמו אך הכלב רוקו מרפא לכך נאמר 'מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן' עד כאן עיין שם. נמצא הכלב מרפא בלשונו ולכן זה המספר לשון הרע שהזיק בלשונו והמקבל לשון הרע שקיבל דברים של היזק שהזיק הלשון והמעיד שקר שהזיק גם כן בלשונו יאכל אותם הכלב שהוא מרפא בלשונו כי בדין שהיה למאכל לשבעה את המזיק וזה שכרו.

אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה כל המבזה את המועדות כאלו עובד ע"ז וכו'. פירש הרב שבלי הלקט ח"א סימן ד"ך (והוא בכ"י) משם רש"י ז"ל חול המועד שעושה מלאכה ונוהג בהן מנהג חול באכילה ושתיה וכו' ע"ש וכן פירש רש"י ז"ל בפירוש אבות וכן פירש שם רבינו עובדיה ז"ל ועמ"ש אני עני בשמחת הרגל רות דף מ"ט ע"ש:

ואמר רב ששת משום ראב"ע כל המספר לה"ר וכו' ראוי להשליכו לכלבים וכו'. דורשי רשומות רמזו בפסוק ויקרא לה נבח בשמו ל"ה ר"ת לשון הרע נבח מתגלגל בכלב וזהו נבח פירוש כלב נובח עכ"ד ואפשר רמז ואסמכתא דבתיבת לה יש תרי טעמי לרמוז דיש ב' טעמים כמ"ש הרב זרע בירך אחד שמתמעטין מזונותיו ככלב ואחד שכופר בעיקר וקליפת כלב בלאדן בלאדון ע"ש וזה רמז תרי טעמי. ועוד יש לרמוז דר"ת ויקרא לה נבח גימטריא אלהים דמדת הדין מתוחה כנגדו וס"ת לה נבח גימטריא אחד שכופר בעיקר באחדות ה'. ואפשר עוד לרמוז כי יען התקון ללה"ר הוא לעסוק בתורה כמ"ש פ"ג דערכין דכתיב מרפא לשון עץ חיים לכך רמז נבח בשמו גימטריא זאת כלומר התקון הוא זאת התורה. גם אמרו שם פ"ג דערכין דאי לאו בר הכי ישפיל עצמו דכתיב וסלף בה שבר ברוח. לכן רמז נבח בשמו וב' תיבות והכולל גימטריא שפל דאם ישפיל עצמו תקון ללה"ר כמ"ש בש"ס. ואגב נאמר דעיקר התורה הוא להיות עניו ובזה יזכה לכוין להלכה ולרמז זה זאת גימטריא עם ג' אותיות שפל עם הכולל כי אז תתקיים בו התורה וכמו שהארכנו בעניותנו בכמה דוכתי בס"ד וגם אפשר יש רמז דהעניו הוא מרכבה לשכינה כי שפל גימטריא זאת שהיא השכינה כידוע וזה רמז תורה שבע"פ היא כנגד מ' כי זאת נקראת התורה וזאת היא מ'. ואפילו רמז ז"א זעיר אנפין זאת עם ג' אותיות גימטריא קדוש שבאים לו מוחין דאבא ואז הוא זיווג בסוד אחותי בת אבי וא"ש ההי"ב ודוק כי קצרתי:

כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן. כתב הרב ישרש יעקב ז"ל נסתפקנו אם הודה ע"פ עצמו אם מלקין אותו לפוטרו מכרת או"ד כיון דמלקות במקום מיתה ואין ממיתין על פיו שמא הוא מהמחכים למות גם מלקות אין מלקין ועיין באגרת הסמיכה למהרלב"ח עכ"ל ותשובות מהרלב"ח ז"ל אין עמדי אבל אני תמיה על הרב ז"ל מאי מספקא ליה דהרי הרמב"ם סוף פי"ח דסנהדרין וסמ"ג עשין ק"ה כתבו שאין ב"ד ממיתין ומלקין בהודאת פיו. וגם רבינו ירוחם ז"ל חלק אדם סוף נתיב י"ח כ' משם תשובת הגאונים דאין מנדין ואין מלקין על פיו ע"ש וכ"כ הרדב"ז סימן תר"ז דאין אדם משים עצמו רשע לענין עונש מלקות ואני עני הארכתי בענין זה והבאתי תשובת הרשב"ש ותשובת מר אביו הרשב"ץ ז"ל בברכי יוסף ח"מ סימן ל"ד אות ל"ג ואכמ"ל:

כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים וכו'. כתבו גורי האר"י זצ"ל דהמספר לה"ר מתגלגל בכלב ואיכא מאן דאסמכיה אקרא ויקרא לה נבח וכו' ל"ה ר"ת לה"ר נבח מתגלגל בכלב נובח ועמ"ש איזה רמזים בקונטריס חדרי בטן פרשת מטות ע"ש באורך:

כל חייבי כריתות שלקו וכו'. עמ"ש בהקדמת אור חדש שיטה לפסחים להגאון מהר"ר אלעזר אב"ד ק"ק קעלין נר"ו משם גיסו הרב מהר"ם נר"ו ע"ש:

(כג סע"א משנה) כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן.—כתב בסוף ס' שו"ת רלב"ח בשם ר' יוסף גיקאטילייאה שכתב בערך כרת: "דוקא מעונש הכרת נפטרו, אבל עדיין צריכים שיבואו עליהם יסורין למירוק עונותיהם, והביא ראיה מההיא דארבעה חלוקי כפרה (יומא פו ב)^*ועי' שם, כי אין ראייתו מובנת לי., ודוקא בשעיר עזאזל היו מתכפרים בכל וכל לא במלקות. זו היא דעתו, ואין לחלוק עליו כי הוא רב גדול".

אין חוסמין. אין מגערין בה שלא תאמר אי אפשי בו: את המועדות. חולו של מועד: חג המצות תשמור. מפרש בחגיגה (דף יח.) אם בראשון ובשביעי הרי כבר אמור הא לא בא להזהיר אלא על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה: אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. היינו מעיד עדות שקר: אבקתא. כמו מיבק אביק: במספר. שתי רשעיות מאחריו: אפילו יתירי כח ואפילו חסירי מדע. דאין להקפיד בכך: אי אמרת בשלמא דאפילו חסירי מדע. יכולין להעמיד בהן היינו דאיצטריך כו' למזרז: מכה מועטת. כגון שאמדוהו לפחות מכה בסידור אחד: אין לי אלא מכה רבה כו'. רישא דברייתא הכי איתא בסיפרי אין לי אלא בזמן שמוסיפין על מנין ארבעים על כל אומד ואומד שאמדוהו בית דין מנין ת''ל לא יוסיף מכל מקום מכה רבה אין לי אלא מכה רבה כו'. אין לי דחייב על לא יוסיף אלא בזמן שהכהו מכות הרבה על האומד מכות מועטות אפילו שתי מכות או אחת מנין דאסור להוסיף ת''ל לא יוסיף לא יוסיף להכותו על אלה על מנין האומד: שהוא מכה רבה. שניתן להכותו. בעל כורחו כן נראה לרבי ובלשון אחר קיבל רבי: ה''ג ת''ר אחד האיש ואחד האשה בריעי ולא במים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר האיש בריעי והאשה במים וחכמים אומרים אחד האיש ואחד האשה בין בריעי בין במים והתניא רבי יהודה אומר אחד האיש ואחד האשה בריעי אמר רבי יצחק הא דקאמר רבי יהודה אחד האיש ואחד האשה בריעי הכי קאמר שניהן שוין בריעי דמשנתקלקל בריעי פטורין אבל במים איכא פלוגתא: קלה. נתקלקל בריעי ולישנא דקרא נקט ונקלה לשון זלזול: בין בראשונה בין בשניה. בין קודם שהכהו כלל בין לאחר שהכהו והיינו ראשונה הגבהה ראשונה שמגביה ידו להכות אם נתקלקל באותה הגבהה מחמת פחד או שנתקלקל בהגבהה שניה דהיינו לאחר שהכהו: פוטרין אותו. דנקלה קרינא ביה דהא קלה: נפסקה הרצועה. אם בהגבהה שניה נפסקה פוטרין אותו דהא נקלה באותה הכאה שהכהו ואם קודם שהכהו נפסקה כשהרים ידו להכות אין זו קלה: לכשילקה קלה. פירושו לכשילקה יקלה שאמדוהו שאם ילקוהו מיד יתקלקל בריעי פוטרים דפן יוסיף ונקלה כתיב דאין נותנין לו מכה שיקלה עליה מיד כך שמעתי אבל אמדוהו שלא יתקלקל עד לאחר המלקות מלקין אותו: קלה תחלה. קודם שקיבל שום הכאה מלקין אותו אחרי כן: מתני' על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו. דמדה טובה מרובה ממדת פורענות אחד מחמש מאות דבמדת פורענות כתיב (שמות כ) פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים ובמדה טובה כתיב (שם) עושה חסד לאלפים ומתרגמינן לאלפין דרי ארבעה דורות כנגד אלפים דורות היינו אחד מחמש מאות מיעוט לאלפים אינו פחות משני אלפים וכל שכן אם כפשוטו דמשמע אלפים עד סוף כל הדורות: דכתיב. אחר כל העריות ונכרתו הנפשות העושות הרי חייב כרת על הנכשל בהן ונתן חיים למונע ובדל מהם דכתיב קודם העריות ושמרתם את חוקותי ואת משפטי וגו'

רבי יהודה אומר (בעינן יתירי כח ו) חסירי מדע. נ''ל דפליג אתנא קמא דאמר אין מעמידין כלל חסירי מדע דאין מדקדקין בדבר דבהא טעמא דגמרא אין נכון לכאורה לומר דלרבי יהודה מעמידין דוקא חסירי מדע: שניהם שוין. ומיהו אשה אף במים: קלה. כל הנתקלקל בריעי איש ואשה משהגביה הרצועה להלקותו בראשונה או בשניה פוטרין אותו ואין מכין אותו כלל אבל נפסקה דוקא כי נפסקה בשניה שלקה אחת ולא שנפסקה בראשון קודם שלקה כלל: