מכות כב ע"ב

דף כב - ב

ואז אמדו אותו הרופאים ונוכחו לדעת שאין יכול לקבל ארבעים, פטור. דהיינו, אין אומרים שילקה לאחר זמן, כשיבריא, את המלקות הנותרות, כי היות וכבר לקה במקצת, ונתבזה, נחשב לו הדבר כאילו קיבל את חיוב המלקות. אך אם עדיין לא לקה במקצת, ולפני שלקה השתנה האומד, אין הוא נפטר במקצת המלקות מן האומד הראשון, אלא ילקה את כולם לאחר זמן, כשיבריא.

וכן הדין להיפך, אם אמדוהו הרופאים בתחילה שמסוגל לקבל רק שמונה עשרה מלקות, ומשלקה את כל השמונה עשרה מלקות [ויצא מבית דין], חזרו ואמדו אותו הרופאים שיכול הוא לקבל את כל הארבעים מלקות חסר אחת, הרי הוא פטור, כי היות ולקה כבר, נחשב לו הדבר שקיבל את כל חיוב המלקות.

[אבל אם עדיין לא לקה, רשאין הבית דין להוסיף על האומד הראשון, אם אמדוהו שוב שמסוגל לקבל יותר מלקות].

גמרא:

שנינו במשנה, שלוקה ארבעים מלקות חסר אחת.

ודנה הגמרא: מאי טעמא לא לומדים מהפסוק שלוקה ארבעים מלקות שלמות, שהרי כתוב "ארבעים יכנו"!?

ומתרצת: אי היה כתיב "ארבעים במספר", אכן הוה אמינא שלוקה ארבעים במניינא [ארבעים במספר] כדברי הפסוק.

אבל השתא דכתיב להיפך "במספר ארבעים", לומדים מזה שלוקה רק מנין שהוא סוכם את הארבעים. ^[17] אמר רבא: כמה טפשאי [כמה שוטים הם] שאר אינשי [רוב בני אדם] דקיימי [שהם נעמדים מלא קומתם] מקמי [לפני] ספר תורה לכבדו, ולא קיימי [ואינם נעמדים] מקמי גברא רבה [לפני אדם גדול בתורה] לכבדו.

שהרי האדם שלומד תורה חשוב יותר מן התורה עצמה. ^[18]

והראיה: דאילו בספר תורה כתיב מנין של "ארבעים" מלקות, ואתו רבנן [ובאו חכמים], בצרו חדא [הפחיתו מכה אחת ממנין ארבעים, תוך שהם משנים את המשמעות הפשוטה של דברי הכתוב].

שנינו במשנה: רבי יהודה אומר ארבעים מלקות שלימות הוא לוקה:

אמר רבי יצחק: מאי טעמא דרבי יהודה שסובר לוקה ארבעים?

משום דכתיב [זכריה יג, ו] "מה המכות ^[19] האלה בין ידיך [במקום חיבורן, כלומר בין כתיפך, ששם מלקין עוברי עבירה]? ואמר: אשר הכתי בית מאהבי".

ומשמע שיש הלקאה אחת יתירה בין הכתפים מעבר לשלושים ותשע מלקות המתחלקות לסדרות של שלש מלקות [שהן: שתי הלקאות, אחת על כל כתף, והלקאה אחת מלפניו].

ורבנן מדוע לא למדו משם שיש הלקאה אחת נוספת בין הכתפים?

משום שסוברים שהפסוק ההוא, בתינוקות של בית רבן הוא דכתיב, ^[20] ולא במלקות של בית דין.

שנינו במשנה: אין אומדין אלא במכות הראויות וכו' אמדוהו הרופאים בתחילה שמסוגל לקבל ארבעים מלקות חסר אחת. התחיל לוקה מקצת מהמלקות ואחר כך אמדו אותו הרופאים שאין יכול לקבל ארבעים, פטור.

וכן להיפך, אם אמדוהו הרופאים בתחילה שמסוגל לקבל רק שמונה עשרה מלקות, ומשלקה כבר את כל השמונה עשרה מלקות, חזרו ואמדו אותו הרופאים שיכול הוא לקבל את כל מלקות הארבעים, הדין הוא שפטור.

ומדוייק מהמשנה, שדווקא אם לקה חלק מהמלקות, אין, אז נפטר מלקבל את כל הארבעים, כיון שכבר לקה ממקצת מהמלקות, ונתבזה. אבל אם אמדוהו אומד שני קודם שהתחיל ללקות, ולא לקה עדיין, לא נפטר.

ומקשינן: ורמינהו, והרי שנינו בברייתא אחרת סתירה לכך: דתניא, אם אמדוהו הרופאים שמסוגל לקבל את כל מלקות הארבעים, וחזרו ואמדו אותו אפילו קודם שהתחיל לקבל מלקות שאין יכול לקבל את כל מלקות הארבעים, פטור.

וכן להיפך, אם אמדוהו הרופאים שמסוגל לקבל רק שמונה עשרה מלקות, וחזרו ואמדוהו אפילו קודם שהתחיל לקבל מלקות שיכול לקבל את כל מלקות הארבעים, פטור מלקבל את כל הארבעים, כיון שכבר אמדוהו באומד פחות, די שיקבל את הסכום הפחות.

ומוכח מהברייתא, שאין הבדל אם אמדוהו אומד שני קודם שהתחיל ללקות או אחרי שהתחיל ללקות, אלא תמיד הולכים אחר האומד הראשון, ואם אינו יכול לקבלו, פטור. וקשה על כך ממשנתנו, שמדויק ממנה שמחלקת בזה, וסוברת שאם אמדוהו קודם שהתחיל ללקות, אינו נפטר, וחל עליו האומד השני.

ומתרצינן: אמר רב ששת: לא קשיא. אין סתירה בין הברייתא למשנה.

הא, המשנה מדברת באופן דאמדוהו ליומי, שחזרו לאמוד אותו אומד שני באותו יום.

וכיון שלא מסתבר שגופו הכחיש או הבריא בזמן מועט כזה, לכן מתברר שהאומד הראשון היה בטעות.

ולכן אומרת המשנה, שאם אמדו אותו באומד ראשון שמסוגל לקבל כל המלקות, ואחר כך באותו יום אמדו אותו באומד שני שאינו יכול לקבל את כל המלקות, אז הדין, שאם לקה כבר מקצת מהמלקות פוטרין אותו, משום שנתבזה כבר. ^[21] אבל אם לא לקה, הרי הוא נחשב כאילו לא אמדו אותו כלל באומד ראשון, ורק באומד שני. וכיון שאמדו אותו באומד השני, שאינו מסוגל לקבל עכשיו מלקות, ממתינים לו עד שיבריא, ויאמדו אותו אומד חדש ^[22]

וכן להיפך, אם אמדו אותו באומד ראשון שאינו מסוגל לקבל יותר משמונה עשרה מלקות, ובאותו יום חזרו לאמוד אותו שיכול לקבל את כל המלקות, התברר שטעו באומד הראשון, ולכן הדין, שאם לקה כבר את כל השמונה עשרה מלקות שאמדוהו באומד ראשון, ויצא מבית דין, פוטרים אותו, ואין מחזירין אותו לבית דין, שבזיון בית דין הוא להחזירו, אבל אם עדיין לא סיים ללקות, רשאין הבית דין להוסיף על אומד ראשון.

הא הברייתא מדברת באופן דאמדוהו למחר או ליומא אוחרא [שחזרו לאמוד אותו אומד שני למחרת או ליום אחר],

שבכהאי גוונא האומד הראשון נשאר אומד גמור, ואומרים שבזמן שאמדוהו באומד ראשון היה מסוגל לקבל את מנין המלקות שאמדוהו לכך, ועכשיו [למחרת האומד הראשון או לאחר כמה ימים] באומד השני, נשתנה גופו.

ולפיכך אמרו בברייתא, שאם אמדוהו באומד ראשון שמסוגל לקבל את כל המלקות, ואחר כך ביום אחר אמדו אותו שאינו יכול לקבל את כל המלקות, אומרים שהאומד הראשון היה אומד גמור ורק שאחר כך נשתנה גופו והוכחש ואינו מסוגל לקבל את כל המלקות שהיה מסוגל לקבל קודם לכן, ולכן הדין שפטור מלקבל את כל המלקות, ואף על פי שלא לקה בכלל, אין ממתינים עמו עד שיבריא ויהיה מסוגל לקבל את כל המלקות, כיון שנתבזה כבר באותו אומד.

וכן להיפך, אם אמדוהו באומד ראשון שאינו מסוגל לקבל יותר משמונה עשרה מלקות, ואחר כך כשאמדו אותו ביום אחר אומד שני, אמדוהו שמסוגל לקבל את כל המלקות, הדין שאינו לוקה אלא אומד ראשון, כיון שהאומד הראשון היה אומד גמור.

מתניתין:

עבר עבירה שיש בה שני לאוין, כגון שחרש עם שור וחמור כלאים בכרם, שצריך ללקות שתיים, ואמדוהו אומד אחד לשני הלאוין, שמסוגל לקבל בסך הכל, לפחות ארבעים ושתים מלקות, הרי הוא לוקה, ועולות לו המלקות הללו לשני הלאוין, ופטור, מלקבל עוד מלקות על הלאו השני. זאת, אפילו שקיבל מחמת הלאו השני, רק שלש מלקות יתירות על השלושים ותשע מלקות שקיבל על הלאו הראשון.

וכל זה דוקא אם אמדוהו תחילה למלקות עבור שני הלאוין,

ואם לאו, אם לא אמדוהו תחילה אלא רק בשביל לאו אחד, הרי הוא לוקה עבור הלאו הראשון, ומחכים עד שמתרפא, ואז חוזר ולוקה עבור הלאו השני. ^[23]

גמרא:

שנינו במשנה: אמדוהו אומד אחד לשני הלאוין, לוקה ופטור, ועולים לו המלקות לשני הלאוין, אפילו אם אמדוהו שיכול לקבל פחות מהסכום המלא של פעמיים מלקות.

ומקשינן: והתניא בברייתא, אין אומדין אומד אחד לשני לאוין! אין עולה לו אומד אחד עבור שני לאוין, אלא לוקה עבור לאו אחד, ומחכים עד שיתרפא, ורק אז נותנים לו מלקות עבור הלאו השני.

אם כן, יש סתירה בין המשנה לברייתא. שהרי במשנה נאמר שאומד אחד עולה לו לשני הלאוין, ואין צריך להמתין עד שיתרפא, כדי לתת לו מלקות עבור הלאו השני.

ומתרצינן: אמר רב ששת, לא קשיא. אין סתירה בין הברייתא למשנה.

הא, הברייתא מדברת באופן דאמדוהו באומד אחד, שמסוגל לקבל לכל היותר ארבעים וחדא מלקות, שבכהאי גוונא אינו לוקה אלא רק שלושים ותשע מלקות, כיון שאין מלקין אלא מלקות הראויות להשתלש [סדרות של שלש שלש], ומאחר שיש רק שתי מלקות יתירות על השלושים ותשע מלקות, אין מלקין אותו מלקות אלו בכלל, ויוצא, שלא קיבל עבור הלאו השני שום הלקאה [יותר משלושים ותשע המלקות שהם עבור הלאו הראשון], ולכן צריך לחכות עד שיתרפא, כדי שיוכלו להלקותו עבור הלאו השני.

אבל הא, המשנה מדברת באופן דאמדוהו באומד אחד, שמסוגל לקבל ארבעים ותרתי [ארבעים ושתים] מלקות או יותר, שבכהאי גוונא מלקין אותו את כל הארבעים ושתים מלקות, כיון שיש [סדרה של] שלש מלקות יתירות על השלושים ותשע מלקות. ומאחר שמוסיפים עליו מלקות עבור הלאו השני, אף על פי שאין מוסיפין לו אלא שלש מלקות, עולות לו אותן מלקות עבור הלאו השני.

מתניתין:

כיצד מלקין אותו? יש בבית דין עמוד מעץ הנעוץ בקרקע, והוא בגובה של בין שתי אמות לאמה וחצי, ושמש בית הדין לוקח את הנידון שחייב מלקות, ומכופף אותו, ומטה אותו כלפי מטה, עד שמשעינו בגופו על העמוד, ואת שתי ידיו של הנידון תולים כלפי מטה, משני צידי העמוד.

כופה, כופת, את שתי ידיו על העמוד, הילך והילך, משני צידי העמוד.

וחזן הכנסת [שמש הקהל ^[24]] אוחז בבגדיו, בבית הצואר של הבגד של הנידון כדי לגלות את ליבו.

אם נקרעו בשעה שגילה את ליבו, נקרעו.

ואם נפרמו שנפחתו חוטי התפירה, נפרמו.

עד שהוא מגלה את לבו כדי שיהיו המלקות בבשרו. ^[25]

והאבן שהחזן עומד עליה, נתונה מאחריו של הנידון.

וחזן הכנסת עומד עליו, על האבן, ורצועה בידו, עשויה מעור של עגל, שהיתה כפולה באמצעיתה אחת לשנים.

ועוד רצועה היתה בידו, שהיתה גם כן כפולה לשנים.

ויחד, היו שתי רצועות שמקופלות לארבעה רצועות,

ושתי רצועות נוספות, העשויות מעור של חמור היו נתונות ברצועות העגל, האחת היתה נתונה בין כפלי הרצועה האחת של העגל, והשניה בין כפלי הרצועה השניה של העגל.

והיו ראשי שתי הרצועות עודפות על כפלי הרצועות הראשונות, עד שהיו עולות ויורדות בה מלמעלה ומלמטה. ^[26]

וידה, בית היד של הרצועה היה באורך טפח,

ורחבה [ורוחב הרצועה] לכל אורכה היה טפח.

וראשה של הרצועה היתה מגעת על פי כריסו, שצריך, כשיכה בו בכתפיו, שיגיע הקצה העליון של הרצועה כנגד טבורו של נלקה [ובגמרא יתבאר כיצד עשו את הרצועה שתתאים לכל אדם לפי מדותיו].

והיה מכה אותו, בסדרות של שלש מלקות:

שליש מלפניו, כלומר, מכה אחת מכל סידרה [שהיא שליש מכל המכות] היתה על הבטן ^[27], ושתי ידות ושתי מכות מכל סידרה [שהן שני שליש מכל המכות] היו מלאחריו, אחת על כתף זה, ואחת על כתף זה. ^[28]

ואינו מכה אותו לא עומד ולא יושב, אלא מוטה, שנאמר "והפילו השופט" [דברים כה, ב].

והמכה - מכה את הנידון בידו אחת בכל כחו, שמגביה את הרצועה בשתי ידיו ומכה בידו האחת, שכתוב [שם ג] "מכה רבה".

וצריך שתהיה קריאה בשעת המלקות, משום שנאמר "בקורת תהיה", ודורשים מזה בכריתות [יא, א] שבקריאה תהא הכאת המלקות.

והקורא היינו גדול הדיינים, קורא:

"אם לא תשמור לעשות" וגומר, "והפלא ה' את מכותך ואת מכות", וגומר. [שם כח, נח - נט].

וחוזר לתחלת המקרא.

[ויש עוד נוסח אחר, ולפיו מוסיפים עוד את הפסוקים הבאים:]

"ושמרתם את דברי הברית הזאת", וגומר [שם כט, ח].

וחותם "והוא רחום יכפר עון". וגומר [תהלים עח, לח].

וחוזר לתחלת המקרא.

שמצוה להשלים את הפסוקים יחד עם ההכאה. ולכן, אם המכה לא גמר עדיין להלקות, קורא פעם שנית, וממהר לקרוא כדי שיגמור יחד עם המכה. ואם אמדוהו שיכול לקבל רק מעט מלקות, מקצר המקראות.

והדיין השני מונה את המלקות,

והדיין השלישי אומר על כל הכאה והכאה: הכהו! והשמש מכה על פי צוייו.

ואם מת הנידון תחת ידו של השמש המכה,

פטור המלקה ממיתה ומגלות כיון שהוא הכה אותו ברשות בית דין, ובשליחותו.

אבל אם הוסיף לו עוד רצועה אחת [הלקאה אחת] יותר ממה שאמדוהו, כגון שטעה הדיין במנין, ^[29] ומת הנידון מחמת המכה הנוספת, הרי זה גולה על ידו. ^[30] ואם נתקלקל הנידון, שיצאה לו יציאה מנקביו מחמת פחד משהתחילו להלקותו, אפילו אם נתקלקל בהגבהה הראשונה שהגביה השליח בית דין את ידו להכותו קודם שהלקהו, בין שנתקלקל בריעי, בין במים [במי רגלים], הרי הוא פטור ממלקות, שנאמר בפרשת מלקות "ונקלה אחיך לעיניך" [שם כה, ג], והרי נקלה [נתבזה], שנתלכלך.

רבי יהודה חולק על תנא קמא, ואומר:

האיש נפטר ממלקות רק אם נתקלקל בריעי, שהוא בזיון גדול יותר ממי רגלים.

והאשה, אפילו אם נתקלקלה במים, פטורה, מפני שבושתה מרובה.

אמדוהו שלא לקבל אלא שמונה עשר או שנים עשר או איזה סכום הראוי להשתלש ואחר שלקה אותו אומד אמדוהו בחזק וראוי לקבל יותר או לקבל את כל הארבעים פטור ואינו לוקה יתר על האומד:

עבר עבירה שיש בה שני לאוין כגון שחרש בשור וחמור וחפה בחרישתו כלאים בכרם וכן כל שנתחייב שני מלקיות אם למעשה אחד אם לשתי עברות מיוחדות ואמדוהו אומד אחד לשתי המלקיות והוא שאמדוהו לסבול יותר על מלקות ראשונה כגון שאמדוהו לארבעים ושתים או לארבעים וחמש וכיוצא בזה לוקה ופטור על שניהם שכל שאפשר לו לסבול מכות הראויות להשתלש יתר על מלקות אחת אומדין לו שתי מלקיות כאחת ואפי' בשליש המועט שבכלם והוא חשבון שלשה כגון שאמדוהו לארבעים ושתים ואם לאו אלא שאמדוהו מראשונה לבד לוקה כפי מה שאמדו לו עד תשלומו והוא ל"ט ומתרפא וחוזר ולוקה על השניה וכן אתה דן בו אם נתחייב כמה מלקיות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

כשם שאדם חייב לעמוד מפני ספר תורה כך אדם חייב לעמוד מפני לומדיה כל שהוא בקרוב ארבע אמות סמוך להם וכבר התבארו שרשי ענינים אלו במסכת קדושין:

מי שאמדוהו במלקות שלו וקודם שהתחיל ללקות כלל הם חוזרים ואומדים שטעו באומד ראשון הן חסר הן יתר יש צדדים שהולכים אחר אומד ראשון ויש צדדין שחוזרין בהם כיצד אמדוהו שיכול ללקות ביומו מ' וחזרו ואמדו שאינו יכול לסבול אלא שמונה עשר או שאמדוהו תחלה שלא יוכל לסבול אלא שמונה עשר וחזרו למ' אין האומד הראשון כלום שנתבררה טעותם והולכין אחר האומד השני אבל אם לא אמדוהו תחלה ליומו אלא למחרתו או ליום שלישי הולכין להקל והוא שאם אמדוהו לסבול למחרתו או לשלישי שמנה עשרה ובשעת המלקות נכר שיכול לסבול את המ' אין מלקין אותו אלא שמנה עשרה ואם אמדוהו למ' ובשעת המלקות למחרתו או ליום שלישי נכר שאינו יכול לסבול אלא שמנה עשר אין מלקין אותו אלא שמנה עשר שכל שלא נתברר טעותם ביומו אומד גמור היה אלא שלפעמים הטבע מתחזק או מקבל חולשה בזמן ארוך יותר על מה שאין יד האומד שולטת ויש פוסקין דבר זה בדרך אחרת מצד פי' אחר שיש להם במה שאמרו בסוגיא זו הא דאמדוה ליומיה הא דאמדוה למחר וליומא אחרינא ואף גדולי המחברים כתבוה בדרך אחרת ומה שכתבנו היא השטה המיושרת:

המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי והוא שאמר כיצד מלקין אותו כופת שתי ידיו על העמוד אילך ואילך וחזן הכנסת אוחז בבגדיו אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שמגלה את לבו והאבן נתונה מאחריו וחזן הכנסת עומד עליה ורצועה של עגל בידו כפולה אחת לשתים ושתים לארבע ושתי רצועות עולות ויורדות בה אמר הר"ם אלה השתי רצועות של עגל לפי שעשה מעשה הבהמות יענש בעורותיהם כמו שנאמר על דרך משל ידע שור קונהו ידה טפח ורחבה טפח ומגעת פי כריסו ומלקה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מאחריו אין מלקין אותו לא עומד ולא יושב אלא מוטה שנאמר והפילו והמכה מכה בידו אחת ובכל כחו יהיה בבית היד של מלקות נקב שבו יהיו נתלין הרצועות וימשוך בו המלקות כשירצה ויקצור אותו לפי שאין לוקין לאדם אלא ברצועה שהגיעה עד טבורו כמו שנזכר ויגביה הרצועה בשעת ההלקאה בשתי ידיו ויכה בידו אחת לפי שזה שלם יותר בהכאה ויהיה המכה אדם משכיל ממוצע בכחו לא יהיה איש מתעורר ולא משתגע שיכה מכת נקמה באיש ההוא וצריך שיכה שליש המכות על לבו והשליש בכתף אחת והשליש בכתף אחרת והרמז בזה דאמר רחמנא והכהו לפניו כדי רשעתו ולא לאחריו כדי רשעתו והקורא קורא אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת והפלה י"י ה' את מכותיך ואת מכות זרעך וחוזר לתחלת המקרא אם מת תחת ידו פטור הוסיף לו רצועה ומת האי זה גולה על ידו נתקלקל בין ברעי בין במים פוטרין אותו ר' יהודה אומר האיש ברעי והאשה במים גדול הדיינין קורא אלו הפסוקים הנזכרים בשעה שמלקין את הלוקה והסמוך לו במעלה ימנה לו המכות והשלישי יצוה המכה להכות ויאמר לו הכה כל זמן שיכה ואם היה מספר ההכאות מספר הרבה יתעכב בקריאת שני הפסוקים האלה ואם היו מספר מועט ימהר ויכוין כל מה שאפשר שישלים הקריאה כשתשלם ההכאה וחוזר לראש ופי' נתקלקל שיוציא הרעי בשעת ההכאה וכבר נשלם בזיונו ורחמנא אמר ונקלה אחיך לעיניך כיון שנתבזה נסתלק ממנו ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי כיצד מלקין אותו כופת שתי ידיו על העמוד ר"ל עמוד שהיה נעוץ בקרקע וגבוה מן הקרקע כשיעור אמה וחצי או שתי אמות והלוקה עומד כפוף ומוטה על אותו עמוד כאדם הנסמך על הדף ותולה ידיו למטה וכופתין אותן בצדי העמוד וחזן הכנסת ר"ל השמש אוחז בבגדיו אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו ר"ל שאין לו לדקדק בכך והקריעה והפרימה שניהם ענין אחד הם וחכמי הצרפתים מפרשים שהקריעה במקום תפירה והפרימה במקום חתיכת הבגד עצמה ואחיזת בגדיו הוא שמתחיל להפשיטו עד כמה שיגביה בגדיו כלפי ראשו ככל מה שיוכל ולפחות עד שיגלה את לבו שאין ההכאה על הבגד שנאמר והכהו הוא ולא כסותו והאבן נתונה מאחריו של לוקה שהחזן עומד עליה ומשלחף עצמו משם לצד רוחב הלוקה ומכה דרך רוחב גבו של לוקה ורצועה של עור עגל בידו כפולה אחת לשתים ושתים לארבע ר"ל שני כפלים שהם רצועה אחת המתפרנסת לארבעה רצועות ושתי רצועות פשוטות בלא שום כפל עולות ויורדות ברצועה זו הכפולה אחת בכל כפל וכפל ורצועות אחרונות יתבאר בגמרא שהיו של חמור כלומר יבא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר ובהם היה מכה והראשונות של עגל ולא לסבה זו אע"פ שכתוב בו גם כן ידע שור קונהו וכו' שהרי לא היה מכה בהן אלא לדרשת סמוכין דרך רמז שנאמר ארבעים יכנו וסמיך ליה לא תחסום שור בדישו כך התבאר בגמ' וזה שנאמר עולות ויורדות בה הוא שהיה בחבורן עם שאר הרצועות עניבות שלפעמים היה מתירן עד שהיו ארוכות ולפעמים קולטן עד שהיו קצרות לפי רחב גבו של לוקה:

ויש חולקין בזה לענין פי' שהרי בגמ' נתחדש לנו כן במה שאמרו אבקאתא אית לה כי בעי מקלט כי בעי מרפה ופי' בעולות ויורדות לומר שבהן היה מכה וכשמגביה ידיו ומשפילן כדי להכות הן עולות ויורדות עם ההכאה וי"מ עולות ויורדות על התפירה שכשתופרן ומחברן עם שאר הרצועות תוחב ראש הרצועות דרך מטה וחוזר ותוחבה בנקב אחר למעלה הימנה וכן תמיד ונראה כמעלה ומוריד:

ידה טפח ר"ל בית יד שלה הנאחז ביד המלקה ורוחב הרצועה טפח ומגעת לפי כריסו כלומר שלא נתן שיעור לאורך הרצועות אלא לפי הגעתן לכריסו והוא שאמרו עליה בגמרא כל חד וחד לפום גביה משערינן ליה על הדרך שביארנו תחלה בעולות ויורדות וזה הוא שהמכה היה מכה מצד רוחב גבו של לוקה כמו שביארנו ומשער הכאותיו שליש מלפניו על הבטן ושתי ידות מאחריו על כפתיו שליש בכתף זה ושליש בכתף זה והיו בגדיו מוגבהים כל כך עד שהיו קצות כתפיו שכנגד הלב מגולות ואין מלקין אותו לא עומד ולא יושב אלא מוטה שנאמר והפילו השופט והכהו לפניו שיהו עיניו של שופט בו תמיד והמכה מכה בידו אחת ובכל כחו:

והקורא קורא וכו' ופי' בגמ' שעל גדול שבדיינין הוא אומר ר"ל שגדול שבדיינין קורא כל זמן שהוא לוקה אם לא תשמור לעשות וכו' והפלה יי' את מכותך וכו' והשיב בך כל מדוי מצרים וחוזר לתחלת המקרא וכו' פרשו בגמרא שמצוה לצמצם שישלמו הפסוקים עם ההכאה ואם גמר הפסוקים ולא נשלמה ההכאה חוזר לתחלת המקרא עד שישלמו ההכאות ואם אמדוהו למכה מועטת מקצר המקראות וכן פי' בגמ' שהשני לדיינין מונה והשלישי אומר לחזן הכה וכל שהוא מכה על פיו הוא מכה ואם מת זה הלוקה תחת ידו של מכה הרי זה פטור מן הגלות הואיל וברשות הוא מכה אבל אם הוסיף רצועה אחת על האומד ומה בה הרי הוא גולה על ידו ואם לא מת מ"מ עבר המכה על לא תעשה שהרי נאמר לא יוסיף:

נתקלקל וכו' כלומר שאמדוהו לפי ראות עיניהם וכשהתחיל ללקות נתקלקל מכח ההכאה בין ברעי בין במים ר"ל במי רגלים פטור ואין מכין אותו עוד שהרי כתוב ונקלה אחיך וכו' וכבר נקלה ר' יהודה אומר שאין פוטרין את האיש אלא ברעי אבל האשה פטורה אף במים ומ"מ אין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא ואף האיש פטור במים לבד:

גמ' מ"ט אי כתיב ארבעים במספר כו' למחר וליומא אוחרא כצ"ל:

בפירש"י בד"ה ורמינהו כו' אומד ראשון וקשיא בין מרישא כו' ובד"ה וברייתא כו' או ליומא אוחרא כו' כצ"ל:

מה המכות האלה בין ידיך וגו'. מפירוש הרע"ב היכן הוא לוקה את היתירה שאינה ראויה להשתלש דל"ט ראויות להשתלש שליש מלפניו ושני שלישים כו' וזו של מ' היכן הוא לוקה אותה בין כתיפיו עכ"ל פירוש בין כתפיו היינו בין ידיך והא דנקט מכות האלה בלשון רבים אע"ג שזו היתירה אינה אלא מכה אחת יש לומר דמיירי בנתחייב ב' מלקיות או יותר והוכה בכל פעם אותה היתירה בין כתפיו וז"ש ששאלו הנלקה מה המכות האלה בין כתיפיו אם באו ע"י מלקיות רבים איך היה יכול לסבול מכות ומלקיות כ"כ ואמר אשר הכיתי בית מאהבי שהכוונה בדרך אהבה שלא נתכוונו להכותי מכת מות רק להדריכני בדרך ישרה ורבנן דאמרי ההוא בתנוקות של כו' ניחא טפי מכות בלשון רבים אבל השאלה מה המכות האלה רצה לומר אשר הרושם מהמכות רק בין ידיך דהיינו בין כתיפיו שאינו במקום סכנה ויאמר אשר הכיתי בית מאהבי שלא הכוני במקומות שיש בו סכנה כמו בראש ונגד אברים הפנימים רק בין כתפיים ולא נתכוונו רק לתוכחת מוסר ואשר יאהב יוכיח וק"ל:

וחותם והוא רחום יכפר עון וגו' וחוזר וכו' מדברי הרמב"ם הלכות סנהדרין פרק ט"ז וסמ"ג עשין ק"ה נראה דל"ג כל זה אלא שמתכוין לגמור ב' הפסוקים דהיינו אם לא תשמור וגו' והפלא ה' את וגו' עם המלקיות ואם לא גמר חוזר לתחלת המקרא דהיינו אם לא תשמור וגו' ולא הזכירו כלל קרא דושמרתם את דברי וגו' וקרא דוהוא רחום וגו' ונראה לפי גירסת תלמוד שלנו לומר שכוונו בקריאת אלו פסוקים לפי מנין תיבות שלהם דבפסוק והפלא ה' את וגו' יש בו י"ג תיבות נגד מכות השילוש שלפניו אך בקרא קמא אם לא תשמור לעשות וגו' אין בו רק כ"א תיבות וחסר ה' תיבות מב' ידות שמלאחריו ואמר למלאות החמש תיבות אלו לחזור לתחלת המקרא ושמרתם וגו' ר"ל בה' תיבות שבתחלת מקרא זה שהביא ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו' ויהיה כל התיבות ל"ט וכלפי שהתחיל לקרות בנלקה אם לא תשמור לעשות וגו' ועי"ז והפלא ה' את מכותך וגו' יש לסיים בו בדבר טוב ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו' וגם בפסוק הזה יש בו י"ג תיבות ואמר וחותם והוא רחום וגו' דגם בו יש י"ג תיבות ואפשר לפרש עוד בזה דפסוק ראשון אם לא תשמור וגו' אינו רק על ענין מה המכות באו אבל אלו שלשה פסוקים דהיינו והפלא ה' וגו' ושמרתם את דברי וגו' והוא רחום וגו' שכ"א מהם יש בו י"ג תיבות וכולם יהיו ל"ט תיבות והם נגד מכות המשתלשים לי"ג וכולם ל"ט ודו"ק:

גמ' שם המכות האלה בין ידיך כו'. נ"ב פי' אלמא שדרך המכות להיות בין ידיך והיינו בין הכתפיים והיינו אותה מכה של ארבעים לר' יהודה ודו"ק:

ועוד יש לפרש מאחר דאשכחן שדרך להכות בית מאהבי' א"כ אין לפחות מארבעים שלימות וזו היא לטובתו ודו"ק:

שם שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש שליש על כתף ימין ושליש על כתף שמאל וכן להדיא בהרמב"ם:

רש"י [בד"ה] כפולה אחת לשתים ועוד רצועה כו'. נ"ב נראה לי לפרש שהרצועה ראשונה של עגל שהיא כפולה חוזר ומכפל בכל רצועה אחת שהיא כפולה והיינו ב' שהן ד' ואולי כן דעת המחבר ומה שאמר ועוד רצועה אחרת היינו אותה שהיא של חמור שתוחב באותה של עגל נמי כפולה לשנים ודו"ק:

בא"ד הרצועה ושל חמור לקיים בהן כו' ולא נהירא לשון אחר כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה הוסיף לו רצועה עד האומד הס"ד:

רש"י ד"ה ואמדו. וחזרו ואמדו שאין יכול לקבל כולם כו'. אולי צ"ל כלום כלשונו לקמן בגמרא בד"ה וברייתא ועי' בסמוך:

רש"י ד"ה הא דאמדוהו ליומי'. הילכך כי אמדו תחלה למ' וחזרו ואמדו בו ביום שא"י לקבל כו'. נ"ל דר"ל שאין יכול לקבל כלום וכמ"ש לקמן בדבור הסמוך דאלת"ה מה זה שמסיים ועכשיו הוא דמעיינו כו' וממתינין לו עד שיבריא ל"ל לאמתוני יכוהו כפי האומד דעכשיו וזה דוחק לומר דאין אומדין אלא למי שטבעו חלש אבל למי שנחלש מחמת חולי ימתינו עד שיבריא בכדי שיולקה כל המ' וגם אין לומר דלהכי אין אומדין עתה ללקות כפי האומד כיון שכבר אמדוהו לקבל כל המ' שאין רשאין לגרוע את האומד כמש"כ במשנה דכיון שהאומד הראשון היה בטעות ה"ה כמו שאינו:

במשנה הוסיף לו עוד רצועה א' ומת ה"ז גולה ע"י. וכ' הרע"ב כגון דטעה במנינא והוא מהגמרא דבפרק המניח (ל"ב ב') דאי לאו הכי הוי שוגג קרוב למזיד ע"ש. ומהתוי"ט נראה דאשתמיטתיה הגמרא הלזו:

כַּמָּה טִפְּשָׁאֵי שְׁאָר אִינְשֵׁי, דְּקַיְמֵי קַמֵּי סֵפֶר תּוֹרָה, וְלָא קַיְמֵי מִקַּמֵּי גַּבְרָא רַבָּה. קשא צריך לקרותם רשיעי ולא טִפְּשָׁאֵי כיון דמבטלים מצות עשה מן התורה! ונראה לי בס"ד דאיירי באותם שעושים הידור לתלמיד חכם ולא עושים קימה ולכן אמר 'דְּלָא קַיְמֵי קַּמֵּי גַּבְרָא רַבָּה'.
ובזה ניחא לתרץ עוד דקדוק אחר דאמר 'שְׁאָר אִינְשֵׁי' שלא אמר 'כַּמָּה טִפְּשָׁאֵי אִינְשֵׁי' ומאי 'שְׁאָר' דזה ליכא למימר על כלהו אינשי דאותם אינשי שהם תלמידי חכמים אין צריכין לעשות קימה אלא סגי להו בהידור וכנזכר בשולחן ערוך (יורה דעה רמד, ח) ולזה אמר 'שְׁאָר אִינְשֵׁי' כלומר אנחנו וכיוצא בנו אם נעשה הידור ולא קימה לית לן בה דסגי לן בהידור אך שאר אינשי דאינם תלמידי חכמים דעושין רק הידור ואין עושין קימה טפשאי נינהו.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? דִּכְתִיב: "מָה הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה בֵּין יָדֶיךָ? וְאָמַר: אֲשֶׁר הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי" (זכריה יג, ו). כתבו בשם הריטב"א דהקשה למה אמר מכות לשון רבים והלא מכה אחת היא בין כתפיו? ותירץ דעל הרבה מלקיות קאמר וכן כתב מהרש"א ז"ל ונראה דוחק.
ונראה לי בס"ד כי מפורש בהרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק טז) וזה לשונו: ומלקהו שליש מלפניו בין דדיו ושני שלישים מאחוריו שליש על כתף זה ושליש על כתף זה עיין שם. וכן כתב רבינו עובדיה ז"ל ושליש מלפניו ושתי ידות אחת על כתף זו ואחת על כתף זו, וזו של ארבעים לוקה אותה בין כתפיו עיין שם. ולפי סברת רבי יהודה לכך אומרים 'מַּכּוֹת הָאֵלֶּה' לשון רבים 'בֵּין יָדֶיךָ' כי אותה שלפניו היא בין ידיו ואותה שלאחריו היא כנגדה ממש וגם זו נקראת 'בין ידיו' מפני שהיא כנגד אותה שלפניו והם רואים הרושם שלהם ולכן שואלין אותו עליהם.
והנה לרבי יהודה דמפרש לקרא במלקות נראה דהיינו טעמא דאמר 'בֵּית מְאַהֲבָי' משום דמספר המלקות הוא משולש שלש פעמים מספר אהבה [13×3=39] לרמוז שצריך לקבלו מאהבה ולכן קורא למקום שנלקה בו 'בֵּית מְאַהֲבָי' אבל לרבנן דמפרשי ליה בתינוקות של בית רבן קרי ליה 'בֵּית מְאַהֲבָי' על דרך מה שאמרו בערכין (ערכין טז:) אמר רבי יוחנן בן נורי מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבה על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל וכל שכן שהוספתי בו אהבה לקיים מה שנאמר אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ (משלי ט, ח).

אמר רבא כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס"ת וכו'. וכתב הרב ישרש יעקב ז"ל וא"ל דפ"ק דקדושין אמרינן מהו לעמוד מקמי ס"ת מפני לומדיה עומדין מפניה לא כ"ש ולפ"ז איך קראם טפשים והר"ן כתב בשם התוספות דס"ת עדיף וקראם טפשים דמאחר דאין לנו ילפותא למיקם מקמי ס"ת רק מק"ו מלומדיה א"כ מאין חיוב לקום מפניה מש"ה קראם טפשים וליתא דבש"ס סיימו דאלו בתורה כתיב ולדברי הר"ן הטפשות מחמת הקימה מס"ת ולא מפני שכתוב בתורה מ' יכנו עכ"ל. ועמו הסליחה שכתב על הר"ן והתוספות בלשון זה וליתא וכו'. וקושיתו לק"מ דהתמיה הוא דבתורה כתיב מ' יכנו כדמפרש הש"ס. אך תואר טפשים הטעם כמ"ש הר"ן ז"ל דאין בהם תבונה לומר מהיכן לומדים לקום לפני ס"ת הלא הוא מק"ו וכו' וזה פשוט: