ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] בתר [אחר] הלמד אזלינן [אנו הולכים], שאם הדבר שנלמד בהיקש הוא חולין — אפשר ללמוד מדבר שהוא קדשים, למרות שהוא עצמו נלמד בהיקש. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] בתר [אחר] מלמד אזלינן [אנו הולכים], ואם המלמד הוא דבר שבקדשים אין למדים ממנו, מאחר שהוא עצמו נלמד בהיקש, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? והרי כאן המלמד הוא קדשים, ובקדשים אין למדים למד מלמד!

ומשיבים: לשיטה זו אין כאן כלל "למד מלמד", שכן דם ובשר חדא מילתא היא [דבר אחד הוא], ואין כלל היקש מדם לבשר. וכיון שדם ובשר נחשבים כדבר אחד, הרי יש פה רק היקש אחד — שלמדים מדמו ובשרו של בכור לדין מעשר.

א שנינו במשנה שהאוכל קדשי קדשים וכו' ומעשר שני חוץ לחומה — לוקה. ומקשים: הלא כבר תנינא חדא זימנא [שנינו זאת פעם אחת] במשנה הראשונה בפרק זה, בכלל הלוקים: האוכל מעשר שני והקדש שלא נפדו, ומדוע חזר ושנה דין מעשר שני? אמר ר' יוסי בר חנינא: יש הבדל במקרים בהם עוסקות שתי המשניות, שכן סיפא [סופה] של המשנה, המקרה שמדובר בו במשנה שלנו, עוסק במעשר שני טהור וגברא [ואדם] טהור, דקא אכיל [שאוכל] אותם חוץ לחומה של ירושלים. רישא [בתחילה] במשנה הראשונה, מדובר במעשר שני טמא וגברא [ואיש] טמא, וקא אכיל ליה [והוא אוכל אותו] בירושלים.

ושואלים: ומנלן דמחייב עליה [ומנין לנו שמתחייב עליו מלקות] משום טומאה? דתניא [ששנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: נאמר בוידוי המעשר "לא בערתי ממנו בטמא" (דברים כו, יד), והלשון הכללית הזו באה ללמד: בין שאני (האדם) טמא והוא (המעשר) טהור, בין שאני טהור והוא טמא. ומוסיף התנא: והיכן מוזהר על אכילה איני יודע. שאף שמן הכתוב ברור שאסור לאכול מעשר בטומאה, לא מצאנו מפורש היכן נאמר האיסור הזה.

ועוד לפני שמביא התנא ראיה לכך, תוהים: הלא לענין אכילת המעשר בטומאת הגוף (כשהאדם טמא) בהדיא כתיב [במפורש נאמר] "נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים" (ויקרא כב, ו), וכפי שדייקו חכמים, מדובר שם גם על מעשר שני — ומכאן שהוא אסור באכילה לאדם טמא! אלא כשאמר התנא "היכן מוזהר על האכילה איני יודע", שאלתו היתה: טומאת עצמו כשהמעשר עצמו טמא מנין לנו שאסור גם הטהור לאכול אותו?

והתשובה לכך היא: דכתיב [שנאמר] לענין מעשר שני "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך..." (דברים יב, יז), ולהלן בדין בכור שנפל בו מום הוא אומר "בשעריך תאכלנו הטמא והטהור" (דברים טו, כב),

ותניא דבי [ושנויה ברייתא על כך מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: אפילו טמא וטהור אוכלין בו בבשרו של הבכור בקערה אחת ואין חוששין, שאין איסור לא לאוכלו בטומאת הגוף ולא לאוכלו כשהוא טמא. וקאמר רחמנא [ואמרה תורה]: היאך [אותו] טמא דשרי [שהותר] לך לאכול גבי [יחד] עם טהור התם [שם] "בשעריך", הכא לא תיכול [כאן, במעשר לא תאכל] באותו אופן, שאינך רשאי לאכול מעשר בטומאה בירושלים, כמו שאתה אוכל בכור בעל מום בשעריך.

ב העמדנו את דין מעשר שני שלא נפדה, שהובא במשנה הראשונה בפרק זה, במעשר טמא, ומשמע מן הדברים שניתן לפדות אותו, ושואלים: ומנא לן [ומנין לנו] שבר [בן] פדייה הוא, שאפשר לפדות את המעשר שנטמא?

שאמר ר' אלעזר: מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים? תלמוד לומר "כי לא תוכל שאתו כי ירחק ממך המקום... ונתתה בכסף..." (דברים יד, כד— כה), ואין "שאת" אלא אכילה, שנאמר "וישא משאת מאת פניו" (בראשית מג, לד) כלומר, מתנות של דברים הנאכלים. ולכן "לא תוכל שאתו" משמעו כמו "לא תוכל לאכלו", ומדוע — מפני שנטמא, ואמרה תורה שפודים אותו, גם אם המקום אינו רחוק אלא בירושלים.

ואגב זה מביאים דרשה אחרת שאמר רב ביבי אמר רב אסי: מנין למעשר שני טהור שפודין אותו אפילו בפסיעה אחת חוץ לחומה, ולאו דוקא כשהיה זה במרחק גדול ("כי ירחק ממך הדרך")? שנאמר "כי לא תוכל שאתו", שאם יש סיבה שאי אפשר לשאתו ולהכניסו — פודים אותו, בין שהיה במקום קרוב או רחוק. ומקשים: האי מבעי ליה [הרי פסוק זה נצרך לו] למה שלמד ממנו ר' אליעזר (אלעזר) למעשר שני שנטמא, שפודים אותו בירושלים!

ומשיבים: אם כן, שנאמר הדבר רק לשם הלימוד שלמד ר' אלעזר, לימא קרא [שיאמר הכתוב] במפורש "לא תוכל לאוכלו", מאי [מה] שינוי הלשון "שאתו"? ושואלים: אם כן, ואימא [ואמור] שכל מקרא זה כולו להכי [לכך] הוא דאתא [שבא], לענין פדיונו אף במקום קרוב! ומשיבים: אם כן, לימא קרא [שיאמר הכתוב] "לא תוכל ליטלו", מאי [מה] מלמדת לשון "שאתו"? שמע מינה תרתי [למד ממנה שתים], שתי הלכות אלה.

ובענין זה מסופר, יתיב [ישב] רב חנינא ורב הושעיא איתו, וקא מבעיא להו [ונשאלה להם שאלה]: אפיתחא [על הפתח] של ירושלים, מה דינו? האם ניתן לפדות מעשר שני? ומסבירים את שאלתם: פשיטא [פשוט] היה להם שאם הוא בחוץ ומשאו (ובתוכו המעשר) בפנים — קלטוהו מחיצות את המעשר, ודינו כנכנס. ואולם השאלה היא אם היה הוא בפנים ומשאו בחוץ, מהו? וצדדי השאלה: האם משום שהמעשר עצמו עדיין לא נכנס לירושלים יכול הוא לפדותו. או שמא אף כי המעשר עדיין מחוץ לירושלים, כיון שהאיש הנושאו כבר נכנס — נחשב כאילו גם המעשר נכנס?

תנא להו ההוא סבא [שנה להם זקן אחד] בדבי [בברייתות של בית מדרשו] של ר' שמעון בן יוחי בתשובה לשאלתם: לשון הכתוב בענין זה "כי ירחק ממך המקום" (דברים יד, כד), "ממך", כוונתה — ממילואך, האדם וכל הצמוד והנקשר אליו, ובכלל זה משא שעליו. ולכן, אם חלק ממילואו — בין הוא ובין משאו נמצא בפנים, הרי זה נחשב כאילו היה כולו בפנים, ולכן לא ניתן לפדות את המעשר.

ועוד בענין דומה בעי [שאל] רב פפא: אם נקיט ליה בקניא [מחזיק אותו את המעשר בקנה] והוא תלוי מאחריו, מאי [מה] דינו לענין זה? וצדדי השאלה: כיון שהקנה ארוך והמעשר אינו מונח ממש על גופו — אינו נחשב כמילואו, או מאחר שהוא בכל זאת נושאו הריהו כחלק מגופו? לשאלה זו לא נמצא פתרון, והשאירו אותה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ג אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: מעשר שני מאימתי חייבין עליו אם אוכלים אותו מחוץ לחומה — משראה פני החומה ונכנס כבר לירושלים. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? שאמר קרא [הכתוב] בענין מעשר שני "לפני ה' אלהיך תאכלנו" (שנה בשנה) (שם יב, יח), וכתיב [ונאמר] קודם לכן (כי) "לא תוכל לאכל בשעריך" (שם יז), ויש להבין כי כל היכא דקרינן ביה [בכל מקום שאנו קוראים בו] "לפני ה' אלהיך תאכלנו" — קרינן ביה [קוראים אנו בו] את האיסור "לא תוכל לאכול בשעריך", שיש איסור לאו באכילתו בחוץ. וכל היכא דלא קרינן ביה [וכל מקום שאין אנו קוראים בו] "לפני ה' אלהיך תאכלנו" שהוא עדיין בחוץ — לא קרינן ביה [אין אנו קוראים בו] "לא תוכל לאכול בשעריך".

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו, ר' יוסי אומר: כהן שעלתה בידו תאנה של טבל שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות, והוא רוצה להפריש ממנה תרומה ומעשר כדי שיוכל לאוכלה, אמר: תאנה זו, תרומתה (התרומה שצריך להפריש ממנה) אני קובע אותה בעוקצה (בחלק המחבר את התאנה לאילן), מעשר ראשון יהא בצפונה, ומעשר שני לדרומה. ומדובר כשאותה שנה היא שנת מעשר שני שצריך להפריש בה מעשר שני (בשנה הראשונה, השניה, הרביעית או החמישית של מחזור שנות השמיטה), והוא בירושלים כשאמר לשון זו. או שהיתה זו שנת מעשר עני (בשנה השלישית או השישית למחזור השמיטה), ואמר שמעשר עני לדרומה והוא בגבולין (מחוץ לירושלים), אם אכלה — ל