ומשיבים: התם [שם], גברא [האיש] בר תשלומין הוא, שחיוב התשלומים חל עליו, ורק שיעבודא [השיעבוד] של הגר הוא דקא פקע [שפקע], שאין לו למי לשלם, ולכן אינו לוקה.

ושואלים: והא איכא [והרי עדיין יש] דין פאה, שיש מצות לא תעשה שלא לכלות את השדה, ומצות עשה הניתקת לה להניח לעני ולגר, דרחמנא אמר [שהתורה אמרה] "לא תכלה פאת שדך" (ויקרא כג, כב), ואחר כך נאמר "לעני ולגר תעזב אתם" (ויקרא כג, כב),

דמשכחת לה [שאתה יכול למצוא] דוגמא לביטול העשה גם בדרך של קיימו ולא קיימו — כשלא נתן פאה, וגם בביטלו ולא ביטלו. דתנן [ששנינו במשנה]: מצות פאה להפריש מן הקמה (התבואה כשהיא צומחת בקרקע) כלומר, להניח חלק שאינו קצור. לא הפריש מן הקמה וקצר הכל — מפריש מן העומרין את חלק הפאה. לא הפריש מן העומרין — מפריש מן הכרי (ערימת החטים) עד שלא מירח לפני שסידרה והחליקה, שאז נעשתה התבואה "דגן", וחלה על התבואה חובת תרומות ומעשרות. אם כבר מירחו — מעשר את הכרי תחילה ואחר כך נותן לו לעני. אבל אם טחן את הדגן — שוב אינו מפריש פאה. ונמצא שיש דרך לבטל את מצות הפרשת הפאה, ומדוע לא הזכיר גם אותה ר' יוחנן?

ומשיבים: הוא סבור כשיטת ר' ישמעאל, שאמר: אף מפריש פאה מן העיסה כלומר, לעולם לא בטלה מצות פאה, ואם לא הפריש קודם פאה מן התבואה או מן הקמח — מפריש אף מעיסת הבצק. ומקשים: ולר' ישמעאל נמי משכחת לה [גם כן אפשר למצוא אותה] דרך של ביטול, דאכל [שהוא אוכל] את העיסה, ואז אינו יכול להפריש עוד!

אלא יש לחזור ממה שאמרנו, ולפרש שר' יוחנן שאמר "זאת (שילוח הקן) ועוד אחרת" — אהא [על זו] על דין פאה אמר, אבל אונס — לא, שאינו יכול לבטל את מצות העשה של החזרתה, גם אם מדירה על דעת רבים. דהיכא אמרינן [משום שהיכן אנו אומרים] שנדר על דעת רבים אין לו הפרה — לצורך דבר הרשות, אבל במקום שצריך להפר לדבר מצוה — אפילו נדר על דעת רבים יש לו הפרה. ואף כאן, אם נודר שלא לשאת את אנוסתו — הרי הוא נודר כנגד המצוה שעליו, ויש לנדר התרה.

ומביאים ראיה לדבר, כי הא דההוא מקרי דרדקי דהוה פשע בינוקי [כמו מעשה זה של מלמד תינוקות אחד שהיה פושע, התרשל בתינוקות] שלא השגיח עליהם כראוי, אדריה [הדיר אותו] רב אחא על דעת רבים, שלא ילמד יותר. ואהדריה [והחזיר אותו] רבינא למרות זאת, משום דלא אשתכח דדייק כוותיה [שלא נמצא אחר שהיה מדייק כמותו] בלימוד. הרי שלצורך מצוה, אפילו נדר שהודר על דעת רבים יש לו הפרה.

א שנינו במשנה בכלל הלוקים: והאוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים. אמר רב יהודה: האי מאן [מי] שאכל ביניתא דבי כרבא [מעין דג הנמצא בתלמי החריש] מלקינן ליה [מלקים אנו אותו] משום "שרץ השרץ על הארץ לא תאכלום" (ויקרא יא, מא). מסופר, ההוא [אדם אחד] שאכל ביניתא דבי כרבא [דג שבין התלמים] ונגדיה [והלקהו] רב יהודה.

אמר אביי: אכל פוטיתא שהוא מין שרץ מים — לוקה ארבעה חיובי מלקות, ששני לאוים כתובים בשרץ המים: "כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת... מבשרם לא תאכלו" (ויקרא י—יא), וכן "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו" (דברים יד, י). ועוד שני לאוים כתובים בשרץ סתם: "אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ולא תטמאו בהם" (ויקרא יא, מג), הרי ארבעה.

אכל נמלה — לוקה חמש פעמים מלקות, שנוסף לשני לאוים האמורים בשקץ סתם, לוקה גם משום "השרץ השרץ על הארץ... לא יאכל" (ויקרא יא, מא), ומשום "...וכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום" (ויקרא יא, מג), ומשום "ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ" (ויקרא יא, מד).

אכל צרעה — לוקה שש פעמים מלקות: חמש — כמו נמלה, ועוד אחד — משום שרץ העוף ("וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו" דברים יד, יט).

אמר רב אחאי: המשהה את נקביו ואיננו יוצא לעשות צרכיו כשהוא צריך לכך — עובר משום "לא תשקצו את נפשותיכם" (ויקרא כ, כה). אמר רב ביבי בר אביי: האי מאן דשתי בקרנא דאומנא [מי ששותה מים מן הקרן של מקיז הדם] שאליה נשפך הדם — קא עבר [הריהו עובר] משום "לא תשקצו".

אמר רבא בר רב הונא: אם ריסק תשעה נמלים והביא עוד אחד חי (שלם) עד שהשלימן כולן לכזית ואכלם — לוקה שש פעמים מלקות: חמש — משום בריה משום הנמלה החיה שאכל, שכאמור לעיל לוקה עליה משום חמישה לאוים, ואחד לוקה — משום שבסך הכל אכל כזית נבילה. רבא אמר בשם ר' יוחנן: אפילו אכל שנים שתי נמלים מרוסקות, והוא האחד החי, לוקה באופן זה. ורב יוסף אמר: אפילו אחד והוא. ומעירים: ולא פליגי [ואין הם חלוקים], אלא הא [זה] — ברברבי [בגדולים] אם הם משלימים לכזית כשהם גדולים, והא [וזה] — בזוטרי [בקטנים], ואין כאן הבדל בהלכה.

ב שנינו במשנה בכלל הלוקים "אכל טבל ומעשר ראשון". אמר רב: אכל טבל של מעשר עני כלומר, אם אכל תבואה שעדיין לא הפרישו ממנה מעשר עני — לוקה אף שהופרשו ממנה תרומה ומעשה ראשון.

ומסבירים: כמאן [כדעת מי] — כי האי [כמו זה] התנא, דתניא [ששנויה ברייתא], אמר ר' יוסי: יכול לא יהא חייב אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר, שלא הפרישו ממנו כל מתנה. אבל אם הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון, או הורם מעשר ראשון ולא מעשר שני, ואפילו לא הורם ממנו מעשר עני, מנין שהוא טבל ושהוא חייב עליו —

תלמוד לומר "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך" (דברים יב, יז), ולהלן [הלאה] הוא אומר "ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו" (דברים כו, יב), מה להלן [הלאה] "ואכלו בשעריך" הוא מעשר עני, אף כאן מדובר כאשר מעורב בתבואה מעשר עני, ואמר רחמנא [ואמרה התורה] "לא תוכל לאכול", שיש בזה איסור לאו.

אמר רב יוסף: דבר זה שנוי כתנאי [כמחלוקת תנאים], שר' אליעזר אומר: אין צריך לקרות את השם על מעשר עני של דמאי שאין צורך להפריש מעשר עני מן הדמאי (מתבואה שרק מחמת ספק אנו מפרישים עליה תרומות ומעשרות) כי מעשר עני הוא רק התחייבות כספית לעניים, ואינם יכולים לתובעו, מחמת הספק. ולדעת ר' אליעזר, אין התבואה נאסרת כשאין מפרישים ממנה מעשר זה. וחכמים אומרים: ל