|
טקסט הדף מנוקד
מַעֲלִים הָיוּ שָׂכָר לַלְוִיִּם דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר לֹא הָיוּ מַעֲלִים לָהֶן שָׂכָר וְחוֹזֵר לִשְׂרָרָה שֶׁהָיָה בָּהּ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא הָיָה חוֹזֵר לִשְׂרָרָה שֶׁהָיָה בָּהּ
גְּמָ' אָמַר רַב כָּהֲנָא מַחֲלוֹקֶת בְּשֵׁשׁ דְּמָר סָבַר לָכֶם לִקְלִיטָה וּמָר סָבַר לָכֶם לְכׇל צׇרְכֵיכֶם אֲבָל בְּאַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם דִּבְרֵי הַכֹּל הָיוּ מַעֲלִין לָהֶם שָׂכָר אֲמַר לֵיהּ רָבָא הָא וַדַּאי לָכֶם לְכׇל צׇרְכֵיכֶם מַשְׁמַע אֶלָּא אָמַר רָבָא מַחֲלוֹקֶת בְּאַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם דְּמָר סָבַר וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ כִּי הָנָךְ לִקְלִיטָה וּמָר סָבַר וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ כִּי הָנָךְ מָה הָנָךְ לְכׇל צׇרְכֵיכֶם אַף הָנֵי נָמֵי לְכׇל צׇרְכֵיכֶם אֲבָל בְּשֵׁשׁ דִּבְרֵי הַכֹּל לֹא הָיוּ מַעֲלִים לָהֶן שָׂכָר חוֹזֵר לִשְׂרָרָה שֶׁהָיָה בָּהּ כּוּ' תָּנוּ רַבָּנַן וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבוֹתָיו יָשׁוּב לְמִשְׁפַּחְתּוֹ הוּא שָׁב וְאֵינוֹ שָׁב לְמַה שֶּׁהֶחְזִיקוּ אֲבוֹתָיו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַף הוּא שָׁב לְמַה שֶּׁהֶחְזִיקוּ אֲבוֹתָיו אֶל אֲחֻזַּת אֲבוֹתָיו כַּאֲבוֹתָיו וְכֵן בַּגּוֹלָה כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר יָשׁוּב לְרַבּוֹת אֶת הָרוֹצֵחַ מַאי וְכֵן בַּגּוֹלָה כִּדְתַנְיָא יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ לְאֶרֶץ אֲחוּזָּתוֹ הוּא שָׁב וְאֵינוֹ שָׁב לְמַה שֶּׁהֶחְזִיקוּ אֲבוֹתָיו דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַף הוּא שָׁב לְמַה שֶּׁהֶחְזִיקוּ אֲבוֹתָיו גָּמַר שִׁיבָה שִׁיבָה מֵהָתָם הֲדַרַן עֲלָךְ אֵלּוּ הֵן הַגּוֹלִין מַתְנִי' אֵלּוּ הֵן הַלּוֹקִין הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ וְעַל אֲחוֹת אָבִיו וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו וְעַל הַנִּדָּה אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁנֵי שֵׁמוֹת גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא מִשּׁוּם אַחַת בִּלְבַד הַטָּמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ וְהַבָּא אֶל הַמִּקְדָּשׁ טָמֵא וְאוֹכֵל חֵלֶב וָדָם וְנוֹתָר וּפִגּוּל וְטָמֵא וְהַשּׁוֹחֵט וּמַעֲלֶה בַּחוּץ וְהָאוֹכֵל חָמֵץ בְּפֶסַח וְהָאוֹכֵל וְהָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְהַמְפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטוֹרֶת וְהַסָּךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְהָאוֹכֵל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ כַּמָּה יֹאכַל מִן הַטֶּבֶל וִיהֵא חַיָּיב רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כׇּל שֶׁהוּא וַחֲכָמִים אוֹמְרִים כְּזַיִת אָמַר לָהֶן רַבִּי שִׁמְעוֹן אִי אַתֶּם מוֹדִים לִי בְּאוֹכֵל נְמָלָה כׇּל שֶׁהוּא שֶׁהוּא חַיָּיב אָמְרוּ לוֹ מִפְּנֵי שֶׁהִיא כִּבְרִיָּיתָהּ אָמַר לָהֶן אַף חִטָּה אַחַת כִּבְרִיָּיתָהּ גְּמָ' חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת קָא תָנֵי חַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין לָא קָתָנֵי מַתְנִיתִין מַנִּי רַבִּי עֲקִיבָא הִיא דְּתַנְיָא אֶחָד חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת וְאֶחָד חַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין רש"י
מעלים היו. הערים שכר ללוים שרוצחים שוכרים מהם את בתי הדירה: חוזר לשררה שהיה בה. אם היה נשיא או ראש בית אב חוזר לגדולתו כשישוב לעירו במיתת כה''ג: גמ' מחלוקת בשש. ערי מקלט: לכם. לרוצחים נאמר והיו לכם הערים למקלט: ושב אל משפחתו. בעבד עברי כתיב כשיוצא חפשי בשש או ביובל: למה שהוחזקו אבותיו. לשררה: אל אחוזת אבותיו כאבותיו. סיפא דמילתיה דרבי מאיר היא ומביא ראיה לדבריו מסוף המקרא שחוזר לגדולתו שנאמר ואל אחוזת אבותיו אל כל חזקת אבותיו: וכן בגולה. כמחלוקת בעבד עברי כך מחלוקת ברוצח שגלה וחזר במיתת הכהן ומהכא יליף דכשהוא אומר כאן ישוב קרא יתירא דמצי למכתב ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ולשתוק: לרבות את הרוצח. דמופנה לדון הימנו גזירה שוה נאמר כאן ישוב ונאמר ברוצח ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו כדמפרש ואזיל מאי וכן בגולה ומסקנא גמר שיבה שיבה מהתם: מתני' אלו הן הלוקין. אלו לאו דוקא דתנא ושייר לוקין טובא אלא תנא חייבי כריתות לאשמועינן דיש מלקות בחייבי כריתות ותנא אלמנה וגרושה לאשמועינן אלמנה וגרושה חייב עליה משום שתי שמות וכו' ותנא טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו דלא מפרש לאו דידהו בהדיא וכן הקדש שלא נפדה ואיידי דתנא הקדש תנא מעשר שני בהדיא דתרוייהו מלקות דידהו משום מחוסרי פדייה וכן ברובן יש דבר חדש: נתינה. מן הגבעונין היא ומלקות משום לא תתחתן בם (דברים ז): אלמנה וגרושה. שנתאלמנה מאיש אחד ונתגרשה מאיש אחר חייב עליה שתי מלקות משום שתי שמות משום שתי אזהרות ששתיהן מפורשות במקרא ואזהרה אתרוייהו קיימא: גרושה וחלוצה. גרושה והיא חלוצה אינו חייב עליה אלא משום גרושה שהחלוצה אינה כתובה אלא מרבויא מייתינן לה דתניא בקדושין (דף עח.) גרושה אין לי אלא גרושה חלוצה מנין ת''ל ואשה: טמא שאכל את הקודש. אזהרתו מפרש בגמרא: נותר. כתיב ביה (שמות כט) ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא ואזהרת פגול נמי מהכא מדכתיב כי קדש הוא כלומר מפני שהוא קודש שנפסל למדנו מכאן כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו והכי אמרינן לקמן ואזהרת טמא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל (ויקרא ז): והשוחט. קדשים בחוץ או המעלה קדשים בחוץ אזהרת מעלה השמר לך פן תעלה וגו' (דברים יב) אזהרת שוחט ילפינן בזבחים בפרק השוחט והמעלה (דף קו.) איכא דיליף מלא יזבחו עוד וגו' ואיכא דיליף לה מגזירה שוה דהבאה הבאה שוחט ממעלה: האוכל ביום הכפורים. ויליף אזהרתיה בפרק בתרא דיומא (דף פא.): המפטם את השמן. העושה שמן בדוגמת שמן המשחה ואזהרתיה ובמתכונתו לא תעשו כמוהו (שמות ל) וכן בקטורת ובמתכונתה לא תעשו לכם (שם): והסך בשמן המשחה. מאותו שעשה משה במדבר דכתיב על בשר אדם לא ייסך (שם): אכל טבל. אזהרתיה מולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו בעתידין לתרום הכתוב מדבר והכי מפרש לה בסנהדרין באלו הן הנשרפין (דף פג.): ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. אף הוא טבל: ומעשר שני שלא נפדה. והוא אוכלו חוץ לירושלים וכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' (דברים יב): הקדש שלא נפדה. אזהרתו אינו מפורשת כל כך ונראה בעיני דמהכא אתא דתניא (סנהדרין שם) הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה ואמרי'. מאי טעמיה דרבי אתיא חטא חטא מתרומה ורבנן מיעט רחמנא ומתו בו ולא במעילה ממיתה הוא דמעטיה וגזירה שוה כדקיימא קיימא וילפינן אזהרה דמעילה מאזהרה דתרומה דכתיב בה וכל זר לא יאכל קדש ורוב הלכות מעילה היא למדה מתרומה בתורת כהנים בגזירה שוה זו: באוכל נמלה גרסינן שהוא חייב. משום שרץ השורץ על הארץ: גמ' חייבי כריתות קתני. כל חייבי כריתות שאין בהן מיתת ב''ד הוזכרו במשנתנו לענין מלקות ואחד מכל חייבי מיתות בית דין לא הוזכר בה ללקות אם התרו בו למלקות:
תוספות
מעלים היו שכר ללוים. פי' רוצחים הבאים ודרים שם צריכין להעלות מס וארנונא ללוים דלא תימא גזירת המלך על הלוים לעכב אותם בעירן: לכם לכל צרכיכם. דאין צריכים להעלות שום דבר ללוים: גמר שיבה שיבה. נראה דהיינו דוקא לרבי מאיר דאצטריך לג''ש אבל לרבי יהודה הא איכא קרא בהדיא גבי רוצח וא''כ הא דקתני לעיל וכן בגולה כו' ממילתא דר' מאיר הוא: מתני' ואלו הן הלוקין הבא על אחותו כו'. תנא ושייר טמא ששימש זר שאכל תרומה ובעל מום ששימש אונן מקריב מזיח חושן מכבה גחלת על גבי מערכה אלא לא חשיב לאוי גרידי אלא באותן שיש בהן חידוש והא דקא חשיב כריתות דאין בהן מיתת ב''ד לאשמועינן דאע''ג דאיכא כרת לוקין ואין צריך למצוא בהם חידוש בהנך כריתות דקתני ובקונטרס דחק למצוא בהם חידוש אלמנה לכהן גדול נקט משום דבעי למיתני אלמנה וגרושה חייב משום שתי שמות: גרושה וחלוצה אינו חייב אלא אחת. פי' הקונט' משום גרושה דחלוצה מייתי לה ואשה גרושה משמע לפירושו דבחלוצה לחודא איכא מלקות דאורייתא וזה אינו דהא אמרינן בפ' עשרה יוחסין (קדושין דף עח.) (אחות) חלוצה דרבנן והא דלעיל תנא וחלוצה אגב גרושה תניא אי נמי מכת מרדות דרבנן ובהא כיון דהיא גם גרושה לוקה בה מלקות דגרושה שהיא דאורייתא ולא לקי מכת מרדות דרבנן:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|