דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יב - ב

רבי יהודה אומר לענין אכילת מעשר שני -

במערה, שהיא בתחום ירושלים ופתחה לחוץ העיר, או מערה מחוץ לירושלים ופתחה בתוך העיר - הלך אחר פתחה, ודין כל חלל המערה תלוי במקום הפתח, ולא במקום המערה.

באילן העומד בגבול העיר - הלך אחר נופו.

וכיון שהוכחנו שזו היא דעת רבי יהודה, הרי מתורצת גם הקושיא הראשונה של הגמרא. כיון שמשנתנו היא אליבא דרבי יהודה, והמשנה במסכת מעשר שני האומרת שכל חלק באילן נדון כמקומו היא אליבא דרבנן, שחולקים על רבי יהודה. ואם כן, שוב אין צורך לחילוק הקודם שמעשר שני תלוי בחומה, ואילו דין ערי מקלט תלוי בדירה, אלא דין האילן הן בערי מקלט והן במעשר שני הוא שוה, ושניהם שנויים במחלוקת שבין רבי יהודה ורבנן.

ומקשינן: מה הראיה ממה שאמר רבי יהודה לגבי דין אכילת מעשר שני בירושלים "באילן הולך אחר נופו", שכך היא שיטתו בכל אילן העומד על הגבול? וכיצד מוכח שהמשנה במסכת מעשרות, האומרת שהולכים אחר הנוף בין במעשר שני ובין בערי מקלט, היא על דעת רבי יהודה?

והרי מתבר שיש לחלק ולומר, אימור דשמעת ליה לרבי יהודה גבי מעשר שני שהולכים אחר הנוף, היינו דוקא לענין שנלך בו בכל צד לחומרא [172] -

שאם עיקרו בחוץ ונופו בפנים, יש חומרא בכך שהולכים אחר הנוף ונחשב הדבר כעומד כולו בירושלים לענין שלא יהיה ראוי לפדיון. דכי היכי דבנופו לא מצי פריק, אינו יכול לפדות את המעשר שני שם, לפי שאין מעשר שני נפדה אחר שנקלט בתוך מחיצות ירושלים -

בעיקרו, נמי לא מצי פריק. כי לענין זה הוא נחשב כעומד בפנים [אבל לא לענין שיהיה נאכל המעשר שני אפילו בעיקרו של האילן שמחוץ לחומה.

וכן באופן הפוך יש חומרא, בכך שהולכים אחר הנוף:

שאם עקרו בפנים ונופו מבחוץ, מחמירים על עיקרו לענין אכילה, דכי היכי דבנופו לא מצי אכיל בלא פדייה, כיון שהוא חוץ לירושלים, בעיקרו נמי לא מצי אכיל בלא פדייה, שהרי הוא כנמצא חוץ לירושלים.

וכיון שלפדותו שם הוא אינו יכול, כי הוא בירושלים, וגם לאכלו שם בלא פדיה הוא אינו יכול, כיון שהרי הוא כאילו היה חוץ לירושלים, הרי אין לו אפשרות לאכול אלא אם כן פדאו קודם שנכנס לירושלים, או שיכניסנו לירושלים. [173]

ואם כן, יש לומר שרק לענין מעשר שני הלך רבי יהודה באילן אחר נופו - לחומרא בכל צד.

אלא, גבי ערי מקלט, שגם דיניהם אמורים במשנה במסכת מעשרות שהולכים אחר הנוף, מנא לן שזו היא דעת רבי יהודה? והרי לא יתכן להחמיר בעיר מקלט בכל אופן, היות ואם עיקרו בפנים ונופו בחוץ לא יתכן אלא להקל בו.

כי בשלמא אם עיקרו בחוץ ונופו בפנים, אפשר להחמיר, ולומר, כי היכי דבנופו לא מצי קטיל ליה גואל הדם לרוצח, כיון שהוא קלוט בעיר מקלט, בעיקרו נמי לא מצי גואל הדם קטיל ליה.

אלא באופן שעיקרו בפנים ונופו בחוץ, והוא נמצא בעיקר, לא יתכן לומר אלא לקולא, כי היכי דבנופו המצוי בחוץ מצי קטיל ליה, בעיקרו המצוי בפנים נמי מצי קטיל ליה.

וזו מנין לך!? הרי כיון שהוא נמצא בעיקרו - הא גואי קאי, הרי הוא מצוי בתוך עיר המקלט, ואיך נתיר להורגו בתוך עיר מקלטו?

ואם כן, אין לנו מקור ויסוד לתירוץ על סתירת המשניות, שנחלקו בכך רבי יהודה ורבנן. שהרי רבי יהודה לא אמר דינו לקולא!

אמר רבא, לעולם החילוק שאמר רב כהנא, לתרץ את סתירת המשניות, שנחלקו בהן רבי יהודה ורבנן, נכון הוא.

ומה שמקשינן, שלא מצינו בדברי רבי יהודה שהולכים אחר הנוף, אלא רק לחומרא, גם זה נכון.

ובמעשר מצאנו שבכל צד יש חומרא, כמבואר לעיל.

ובעיר מקלט יש גם צד חומרא כשנופו בפנים, שאסור להרוג את הרוצח היושב על עיקרו בחוץ.

אך גם באופן שנופו בחוץ, שאמר רבי יהודה שהולכים אחר הנוף, אין כוונתו להקל לגמרי ולומר שמותר להרוג את הרוצח אם הוא יושב על הגזע שבתוך העיר.

שהרי אם נמצא הרוצח בפנים, כשהוא יושב בעיקרו של האילן - דכולי עלמא לא פליגי דלא מצי גואל הדם קטיל ליה, שהרי הוא קלוט בתוך העיר, ואין מטילין העיקר אחר הנוף לקולא, כמו שנתבאר.

ומאידך, אם קאי נמצא הרוצח בנופו, שמחוץ לעיר, ויכול גואל הדם להורגו בחיצים ובצרורות ממקום עמדו חוץ לעיר [174] - דכולי עלמא לא פליגי דמצי גואל הדם קטיל ליה, שאין מי שסובר שהנוף הולך אחר העיקר להצילו.

כי פליגי רבי יהודה ורבנן, האם הולכים אחר הנוף בחוץ, היינו לענין שנתיר לו לגואל הדם למהוי, להשתמש בעיקרו של העץ המצוי בפנים, כדרגא לנופו, כדי לטפס עליו.

האם מותר לגואל הדם לעלות על הגזע העומד בתוך העיר, ולהשתמש בו בתורת סולם, כדי להרוג את הרוצח היושב בנוף שמחוץ העיר.

מר, רבי יהודה סבר, הוי עיקרו דרגא לנופו. שהולכים אחר הנוף לקולא, להתיר להרוג את הרוצח. שהרי אין אנו מקילים כל כך לומר שזה נחשב שהעיקר הולך אחר הנוף, אלא כל אחד עומד בפני עצמו, וגואל הדם רק מסתייע בעיקר כדי להרוג את הרוצח שבנוף, שאינו בעיר מקלט.

ומר, רבנן סברי, לא הוי עיקרו דרגא לנופו. ואינו רשאי להשתמש בעיקר האילן העומד בפנים. רבי אשי אמר גם הוא, שמשנתנו והמשנה במסכת מעשרות הם לשיטת רבי יהודה שהולכים אחר הנוף לחומרא.

ולא יקשה מאי "אחר הנוף" שאמר רבי יהודה אף בערי מקלט, ששייך בהם קולא, כשנופו בחוץ.

כי כוונתו לומר שהולכים אף בתר הנוף. והיינו, באופן שעיקרו בחוץ ונופו בפנים, הולכים אחר הנוף לחומרא, שלא יהרגנו אף שיושב חוץ לעיר.

אבל אם נופו בחוץ ועיקרו בפנים, הולכים באמת אחר העיקר, ואינו יכול להרגו אף בנופו שבחוץ, כי לעולם הולכים לחומרא, בין אחר הנוף ובין אחר העיקר.

וחידוש הוא, שאפילו נאמר בכל דיני התורה שהולכים אחר העיקר, ולכן כשעיקרו בפנים ונופו בחוץ אין יכול להרגו מפני שעיקרו בפנים, בכל זאת, צריך רבי יהודה לחדש, שבערי מקלט יש אופן שהולכים אף אחר הנוף, לחומרא - באופן שרק הנוף בפנים, שאז אסור להרוג את הרוצח, אפילו אם יושב על העיקר, בחוץ! [175]

מתניתין:

א. רוצח שגלה לעיר מקלט, וחזר והרג בשגגה באותה העיר - גולה בתוך העיר משכונה לשכונה. שהרי אינו יכול לצאת מהעיר, מפני חיוב הגלות על הרציחה הראשונה.

ב. ובן לוי שהוא מיושבי העיר, והרג בשוגג, גולה מעיר שגר בה, לעיר מקלט אחרת, כיון שאינו חייב גלות אלא על רציחה זו. [176]

גמרא:

תנו רבנן: כתיב "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה". הבטיח הקב"ה למשה - "ושמתי לך" - בחייך! שיזכה להבדיל בחייו את שלשת ערי המקלט שבעבר הירדן, ולקיים מצוה זו.

"מקום", משמע שנסוב על "לך" - במקומך! שיהיה מקומו של משה עיר מקלט. והיינו שמחנה לויה במדבר, וכמו כן ערי הלויים בארץ, יהיו ערי מקלט, וכן ערי המקלט יהיו ערים ללויים.

"אשר ינוס שמה" - מלמד שהיו ישראל מגלין את הרוצחים בשגגה במדבר.

ולהיכן היו מגלין במדבר? והרי לא היו ערי מקלט במדבר!

אלא היו גולין למחנה לויה. [177] מכאן אמרו, היות ובפסוק הזה יש עוד משמעות ב"ושמתי לך מקום", שגם ללוי יש מקום לגלות -

בן לוי הגר באחת מערי המקלט, שהרג את הנפש בשגגה - גולה מפלך לפלך, כלומר, לעיר אחרת.

ואם גלה לפלכו - פלכו קולטו [ועיין הערות היכן הרג, וכיצד נקלט, שנחלקו בזה הראשונים]. [178]

אמר רב אחא בריה דרב איקא: מאי קרא שיכול לגלות בתוך עירו משכונה לשכונה? דדרשינן מיתור הכתוב "כי בעיר מקלטו ישב". שיכול היה הכתוב לומר "כי שם ישב", אלא שבא ללמדנו, שנקלט גם בעיר שקלטתו כבר, כיוצא בו [לפי הב"ח, שגרס תיבות אלו כאן ולא בתחילת המשנה הבאה. ועיין תוס' יו"ט]. [179]

מתניתין:

רוצח שגלה לעיר מקלטו, ורצו אנשי העיר לכבדו, יאמר להם "רוצח אני!" [180].

ואם אמרו לו, אף על פי כן רוצים אנו לכבדך, יקבל מהן את הכבוד שמעניקים לו.

שנאמר "וזה דבר הרוצח". מלמד הכתוב שהרוצח צריך לדבר ולגלות את דבר היותו רוצח, כדי שלא יכבדוהו בטעות.

הערות

[172] בעל המאור ביאר שבמעשר הולכים אחר הנוף לחומרא מדרבנן, שעשו העיקר כנוף, ואסרו לאכול בעיקר אף שמדאורייתא מותר. והרמב"ן כתב שהגמרא הוכרחה לכך אף בערי מקלט ממה שנקט רבי יהודה במשנה מעשר וערי מקלט יחד, וכיון שבמעשר הולכים רק לחומרא, והיינו משום שלא נאמר בו קרא, משמע שהחומרא בשניהם מדרבנן שעשו העיקר כנוף אך לפי התירוץ הראשון בערי מקלט הולכים אחר הנוף אף לקולא ומדאורייתא, שהרי בעיקרו לא מיתדר ליה. ובריטב"א נקט שקושית הגמרא על מה שאמר רבי יהודה בברייתא לענין מעשר בלבד שהולכים אחר הנוף, ומקשינן לרב כהנא מנא ליה שהוא הדין לערי מקלט, ושמא במעשר הולכים לחומרא מספק מי עדיף הנוף או העיקר ובכל צד יש חומרא, מה שאין כן בערי מקלט.

[173] רש"י פירש שאינו יכול לאכלו בעיקרו אלא אם כן פדאו בחוץ מקודם שנכנס, והריטב"א הוסיף שעכשיו אינו יכול לפדותו אפילו בנופו כיון שכבר היה בפנים, ובתוס' יו"ט במעשרות [פ"ג מ"י] ביאר דברי רש"י שכוונתו קודם שנכנס לנוף, שאי אפשר לפדות בו שהולכים לחומרא אחר העיקר ואין פדיון בתוך ירושלים ולכן אינו יכול לפדותו ולאכלו בעיקרו, שהרי שמא הולך אחר הנוף ואסור לאכול בחוץ, ואם אינו הולך אחר הנוף, אין פודין בירושלים, [וצ"ע שאם כן נמצא שהולך הנוף אחר העיקר לחומרא, וברש"י להלן משמע כמו שכתבו תוס' להדיא [בד"ה גבי] שאין הנוף הולך אחר העיקר]. והגרעק"א בתוספותיו, תמה למה הצריך רש"י לפדותו קודם שנכנס והרי יכול לפדותו בעיקרו כדי לאכלו ממה נפשך, שאם הוא בפנים מותר לאכלו בלא פדיה, ואם הוא בחוץ הרי יכול לפדותו, ואיך נקט רש"י שתי חומרות סותרות. אמנם לפי בעל המאור ורמב"ן שאין הולכים לחומרא מחמת הספק, אלא שרבנן החמירו, אם כן לא שייך לפדות ממה נפשך, שכן החמירו בכל דין בנפרד. וכל קושייתו על דרך הריטב"א שמספק אזלינן לחומרא.

[174] ברש"י מבואר שכל ההיתר לעמוד מחוץ לתחום ולהרגו בחיצים, אך מתוך העיר אסור אף לרבי יהודה שיכול לעשות עיקרו דרגא לנופו. והריטב"א כתב שרק בחיצים וצרורות יכול להרגו, ולא בחפץ המחבר בינו לרוצח, שמא יגרר להרגו גם בפנים, וכן לרבי יהודה שהתיר לעלות דרך עיקרו, אינו יכול להרגו אלא בחיצים וצרורות, [ועיין בדבריו שביאר שאין אומרים שהנוף הולך אחר העיקר בפנים לחומרא, שאין זה קולא כשאינו נגרר אחר העיקר אלא דינא הוא, וכמו שכתבו תוס' לענין מעשר, ולפיכך ביארנו דבריו, בהערה הקודמת, שאחר שנכנס אין פודין בנופו כיון שכבר נקלט, ולא כמו שביארו אחרים שכוונתו לחלוק על תוס', ולומר שאין פודין בנופו שהולך אחר עיקרו שבפנים, ואולי יש לחלק בין מעשר לעיר מקלט, ועי' בהערה הבאה שבשיטת רב אשי מצינו כן לפי רש"י, ואולי בכך תתיישב קושייתנו לעיל על התוס' יום טוב, וצ"ע].

[175] תמצית השיטות בביאור שיטת רב אשי: לרש"י, מעיקר הדין הולכים אחר העיקר, ואם הרוצח נמצא בנוף שבחוץ, אסור להרגו, ומה ששנינו "הכל הולך אחר הנוף", הכוונה לחומרא, שאף כשהנוף בפנים והרוצח בעיקרו בחוץ אסור להרגו והמשנה כרבי יהודה. והרמב"ן הבין שכוונת רש"י רק בערי מקלט שבהם לעולם לחומרא, אך במעשר הולכים רק אחר הנוף לחומרא, ואילו הנוף אינו נמשך אחר העיקר לעולם. והביא שיטת אחרים, שלרב אשי גם לענין מעשר הולכים לכל צד לחומרא, והנוף נמשך אחר עיקרו. וכן כתב בעל המאור. לתוס' הנוף לעולם אינו נמשך אחר העיקר אף בערי מקלט, והכי קאמר, שהעיקר הולך אחר מקום עצמו, ולחומרא הולך אף אחר הנוף, וכן שיטתה רמב"ן. להר"ש במעשרות, רב אשי מדבר רק במעשר שני, ומיישב הסתירה ממעשר למעשר, כמו התירוץ הראשון, שהולכים בכל חלק כמקומו, ו"בירושלים הלך אחר הנוף" הכוונה, שאף בנוף דינו כמקומו שלפנים מהחומה כלפנים ובחוץ כלחוץ לפדיה ולאכילה. הרמב"ם [פ"ח הי"א] כתב אילן שעומד בתוך התחום ונופו נוטה לחוץ, משיגיע תחת הנוף נקלט, היה עומד חוץ לתחום ונופו נוטה לתוך התחום, כשהגיע לעיקרו נקלט, והבין הכסף משנה שדעתו כרש"י בשיטת רב אשי, ותמה, שהרי רב אשי בא ליישב שיטת רבי יהודה, אך קיימא לן כרבנן, ולדעתם בערי מקלט הולכים רק אחר הנוף שבדירה תלה רחמנא, ולמה פסק כרבי יהודה, וסיים, ושמא פסק להקל בדיני נפשות. ותמה הגרעק"א שהרי לרש"י המשנה כרבי יהודה, ואדרבא, לרבנן אין הולכים כלל אחר הנוף. ועיין באבן האזל, ובמנחת חנוך דייק לשון הרמב"ם כסברת הכסף משנה שבעיקרו בחוץ כתב שההורגו שם נהרג עליו, ואילו בנופו בחוץ לא הזכיר כן, כיון שלרבנן שהולכים אחר הנוף אינו נקלט, ורק משום קולא בדיני נפשות אסרו להרגו. ועיין בדרך אמונה (ה"ב ממעשר שני הט"ו) ובביאור ההלכה שם.

[176] עיין בהערות על תוס' לגבי בן לוי שגלה לשכונה אחרת, אם אסור לו לצאת ממנה לכל שאר השכונות או רק להכנס לשכונה שממנה גלה, והוא הדין לרוצח שהרג בעירו וגלה לשכונה אחרת בה. והאחרונים דנו א. אם שכונה קולטת שלא לדעת. ב. והאם כשמת הרוצח צריך להוליך עצמותיו אליה, ולקוברו בתוכה. ג. ומה דינו במיתת כהן גדול האם חוזר לביתו, או שהתכפרה לו רק הרציחה השניה וחוזר לשכונתו הראשונה, ד. ומה דינו כשרצח פעם נוספת בשכונתו השניה אם יש לו תקנה. ה. ואם תגאלנו שכוונתו הראשונה מהרוצח האחרון. ו. והאם כשעבר ויצא משכונתו השניה הותר דמו לגואל הדם האחרון, [ולראשון ודאי אסור להורגו, שלגבי הרציחה הראשונה כל העיר קולטתו, ולגבי השניה יש לעיין אם כל העיר היא התחום השכונה השניה]. ובספר משאת המלך כתב שבגלות יש שני ענינים, לגלות ממקומו, ולשבת בעיר מקלטו, ומסתבר שאם אסור לו לצאת לכל השכונות, הרי זה משום חיובו לשבת בשכונה שגלה עליה, ואם כן נהרג על יציאתו ממנה. אך אם אין איסורו אלא להכנס לשכונתו הראשונה, הרי שחיובו רק לגלות ממקומו, ואינו נהרג על מה שיצא משכונתו. והנה רש"י פירש שאינו גולה לעיר אחרת כי אינו יכול לצאת מעירו מפני רציחה ראשונה, וביאר המנחת חינוך שרוצה לצאת לעיר אחרת שבה יוכל ללכת בכל העיר ולא רק בשכונה שגולה אליה, וכדעת תוס'. אולם בתוס' רי"ד כתב שהכוונה שאין מטריחין אותו לגלות לעיר אחרת, אלא דיו שיגלה לשכונה אחרת.

[177] במשך חכמה [במדבר כ' כ"ט] הוכיח ממה שנאמר במיתת אהרן, ויבכו אותו כל בית ישראל, שאף שהיה מחנה לויה מוכן לקלוט, לא נהרג אף אדם במדבר בשגגה, שאם לא כן לא היה הרוצח מצטער במיתת אהרן, שהותר לו לשוב לביתו, ומכאן שעל אהרן לא היתה כל תביעה, כי בקש שלא יארע תקלה בישראל וכדלעיל. ובזבחים [קיז.] אמרו שבשילה בטלה מחנה לויה מלקלוט, ופרש"י שסיימו לחלק את הארץ, והיינו שהיו ג' ערי מקלט, ואם כן מצינו רוצחים שיצאו מעירם לגלות בעיר אחרת.

[178] כתב הרמב"ם [פ"ז ה"ה] בן לוי שהרג במדינתו, גולה למדינה אחרת מערי הלויים, לפי שכלן קולטות. ואם הרג חוץ מערי הלויים וברח לעירו הרי זה קולטו. אך דעת תוס' בזבחים [קיז.] שבן לוי שהרג בעירו רק לכתחילה גולה מעיר לעיר, ובדיעבד יכול לגלות בעירו לשכונה אחרת. ובתירוצם השני כתבו שאף לכתחילה יכול לגלות לשכונה אחרת. ואת ביאור הרמב"ם שגולה לעירו כשהרג חוצה לה, לא הזכירו כלל. ומשמע שסברו שגלות היא שיגלה הרוצח ממקום מגוריו. והרמב"ם סבר שעליו לגלות ממקום ההריגה ולכן יכול לגלות למקום מגוריו בעיר מקלט, ולכאורה הוא הדין לרוצח שגלה ורצח שוב חוץ לעיר מקלט, שיכול לקיים שתי גלויותיו בעיר מקלטו הראשונה, [ועיין בערוך לנר]. ובמנחת חנוך כתב, שלהרמב"ם בן לוי שהרג בעירו לא מועילה לו גלות משכונה לשכונה, ולפי המבואר בטעמו, נמצא שמקום מגוריו נקבע לפי שכונתו, ולכן לפי תוס' יכול לגלות משכונה לשכונה, אך לגבי מקום ההריגה על העיר נחשבת במקום אחד, ולכן לפי הרמב"ם גולה לעיר אחרת, והריטב"א כתב שבן לוי גלה לעירו והרג בה גולה משכונה לשכונה, כישראל שהרג פעם שניה, וצריך לומר שאחר שגלה אין יוצא מעירו לקיים גלות ממקום הריגה ודי לו בגלות ממקום מגוריו.

[179] עיין בהגהות הב"ח ומהרש"ל, ובתוס' יו"ט. והריטב"א ביאר שמשנה זו היא כהמשך למשנה לעיל, שגולה מעיר לעיר בין ערי הלוים כדי שיהא נכנע כשאינו בביתו, ולכן שני כיוצא בו מעניני ההכנעה. ומהרש"א ביאר ששנו כך אגב מתניתין דשביעית [פ"י מ"ח] ששם שנו שהמחזיר חוב בשביעית יאמר לו המלוה משמט אני, ואם אמר הלוה אף על פי כן, יקבל ממנו, וכיוצא בו רוצח וכו'.

[180] בירושלמי כאן, למד ממשנתינו, שאדם שיודע מסכת אחת, והגיע למקום שכבדוהו כי סבורים שיודע שתי מסכתות, עליו לומר שיודע רק מסכת אחת, ומשמע שרק כאופן שנהנה מטעותם, אך אם יודעים את דרגתו ומכבדים אותו בדרגה גבוהה יותר, אינו צריך לומר שלא יכבדוהו. וממה שלמדו הלכה זו מרוצח. משמע שאין זה דין ברוצח שיאמר להם שלא יכבדוהו, אלא רק להעמידם על טעותם, אך אם ידוע לאנשי העיר שהוא רוצח ובכל זאת מכבדים אותו, אינו צריך לדחותם בתחילה, שהרי אינו נהנה מטעותם.

ר' יהודה אומר: במערה — הולך אחר פתחה, שאם פתחה בתוך העיר — הרי כל המערה נחשבת כבתוך העיר, ומותר לאכול בה מעשר. באילן — הולך אחר נופו. והיא שיטת הברייתא האומרת שבירושלים וגם בערי מקלט הולכים אחר הנוף.

ודוחים: ומנין שכך יסבור ר' יהודה לענין ערי מקלט? אימור [אמור] ששמעת ליה [אותו] את ר' יהודה במפורש גבי [אצל] מעשר שהוא הולך אחר הנוף לחומרא, שאם עיקרו של העץ בחוץ ונופו בפנים בתוך ירושלים, כי היכי [כמו] שבנופו לא מצי פריק [אינו יכול לפדות] את פירות המעשר, אלא חייב לאוכלם בירושלים — בעיקרו (בגזעו) נמי [גם כן] לא מצי פריק [אינו יכול לפדות], לפי שגזעו נמשך אחר נופו. אבל אם היה עיקרו מבפנים ונופו מבחוץ היה מחמיר גם בצד אחר, כי היכי [כמו] שבנופו לא מצי אכיל [אינו יכול לאכול] את הפירות מחוץ לירושלים בלא פדייה — בעיקרו נמי [גם כן] לא מצי אכיל [אינו יכול לאכול] בלא פדייה, ואם כן הולך הוא אחר הנוף רק להחמיר.

אלא גבי [אצל] ערי מקלט, בשלמא [נניח] אם עיקרו בחוץ ונופו בפנים, אפשר לומר: כי היכי [כמו] שבנופו לא מצי קטיל ליה [אינו יכול, רשאי, להרוג אותו], כך בעיקרו נמי [גם כן] לא מצי קטיל ליה [אינו יכול להרוג אותו]. אלא אם היה עיקרו בפנים ונופו בחוץ, האם תאמר כי היכי [כמו] שבנופו הוא מצי קטיל ליה [יכול להרוג אותו], בעיקרו נמי מצי קטיל ליה [גם כן יכול להרוג אותו]?! ואיך אפשר לומר זאת? הא גואי קאי [הרי הוא עומד בפנים] בתוך עיר מקלט, ובוודאי אינו יכול להורגו שם, ואם כן כיצד ניתן לומר שהולכים אחר הנוף!

אמר רבא, אפשר להסביר כך: אם היה גזעו של העץ בפנים ונופו נוטה לחוץ, והרוצח בשגגה עומד בעיקרו — דכולי עלמא לא פליגי דלא מצי קטיל [הכל אינם חלוקים שאינו יכול להרוג אותו], ולא על כך אמר ר' יהודה שהעיקר הולך אחר הנוף. ומן הצד האחר, אם קאי [עומד] הרוצח בנופו של העץ, ויכול גואל הדם להורגו בחצים ובצרורות — דכולי עלמא לא פליגי דמצי קטיל ליה [הכל אינם חלוקים שיכול להרוג אותו], וגם לדעת חכמים, שהרי נופו מחוץ לעיר.

כי פליגי [כאשר חלוקים] ר' יהודה וחכמים — הרי זה בשאלה לענין מהוי [שייעשה] עיקרו דרגא [מדרגה] לנופו לעלות להורגו שם. מר סבר [חכם זה, ר' יהודה, סבור]: הוי [נעשה] עיקרו דרגא [מדרגה] לנופו ויכול להגיע לגזעו של העץ בפנים, ומשם לעלות לנופו שבחוץ ולהרוג את הרוצח, והוא מה שאמר שהולכים אחר הנוף. ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: לא הוי [נעשה] עיקרו דרגא [מדרגה] לנופו.

רב אשי אמר: מאי [מה פירוש] "אחר הנוף" בדברי ר' יהודה — אין הכוונה רק אחר הנוף ולא אחר הגזע, אלא שבנוסף למקום הגזע הולכים אף אחר הנוף, במקום שיש בדבר להחמיר, ולכן עץ שעיקרו בפנים ונופו בחוץ, ייחשב לענין עיר המקלט כאילו היה נופו בפנים.

א משנה רוצח שגלה לעיר המקלט והרג אדם בשגגה באותה העיר — גולה בה עצמה משכונה לשכונה, ובן לוי שמושבו בעיר מקלט והרג — גולה מעיר זו לעיר מקלט אחרת.

ב גמרא ובדין האמור במשנה, בבן לוי הגולה, מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "ואשר לא צדה... ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות כא, יג), "ושמתי לך" — כוונתו בחייך, שאף בחייו של משה רבינו כבר היה מקום שנועד לרוצחים בשגגה מעין עיר מקלט. "מקום" — כוונתו ממקומך, שמקומו של משה, מחנה הלויים, היה מקום המקלט במדבר, "אשר ינוס שמה". מלמד שהיו ישראל מגלין את הרוצח בשגגה גם במדבר, קודם שנכנסו לארץ. להיכן היו מגלין אותו כשהיו במדבר — למחנה לויה, ששימש כעיר מקלט.

מכאן אמרו: בן לוי שהרג — גולה מפלך לפלך (ממחוז אחד לשני) לעיר לויים אחרת, ואולם אם גלה לפלכו לעירו שלו — פלכו קולטו. אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: מאי קרא [מה המקרא] המלמד דבר זה, שרוצח המצוי בעיר מקלט מוצא מקלט באותה עיר עצמה — שנאמר "כי בעיר מקלטו ישב" (במדבר לה, כח) כוונתו: עיר שקלטתו כבר הריהי נעשית לו עיר מקלט גם להבא.

ג משנה כיוצא בו, רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו מפני שהיה אדם גדול, יאמר להם "רוצח אני", אמרו לו בני העיר: "אף על פי כן" כלומר, יודעים אנו, ובכל זאת רוצים אנו לכבדך — יקבל מהן את הכבוד, שנאמר "וזה דבר הרוצח" (דברים יט, יב) שצריך לדבר ולהגיד להם שרוצח הוא, ואולם די בכך.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Yehuda says: With regard to a cave, follow its entrance; if the entrance is inside the city, the status of the entire cave is that of part of the city, and one may partake of tithes in it. With regard to a tree, follow its boughs. The baraita that states that with regard to second tithe in Jerusalem and cities of refuge one follows the boughs is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

The Gemara rejects that explanation. Say that you heard Rabbi Yehuda express this opinion with regard to second-tithe produce in a situation where his ruling is a stringency, as in the case where the trunk of a tree is outside Jerusalem and its boughs are inside Jerusalem, just as among its boughs, one may not redeem second-tithe produce, and he must partake of it in Jerusalem, so too at its trunk he may not redeem second-tithe produce, even though it stands outside of Jerusalem. So too in a case where the trunk of a tree is inside and its boughs outside, there is a stringency: Just as among its boughs, one may not partake of second-tithe produce without redemption, so too at its trunk he may not partake of second-tithe produce without redemption, even though it stands inside Jerusalem.

But with regard to cities of refuge, it may be otherwise: Granted, if its trunk is outside the boundary and its boughs are inside, just as among its boughs, the blood redeemer may not kill the unintentional murderer, so too at its trunk, he may not kill him. But if its trunk was inside and its boughs outside, would one say that just as among its boughs, the blood redeemer may kill him, at its trunk, he may also kill him? Isn’t the unintentional murderer standing inside the city of refuge? How could one say that it is permitted for the blood redeemer to kill him inside the city?

Rava said that it can be explained as follows: In the case where its trunk is inside the boundary and its boughs outside, and the unintentional murderer was standing at its trunk, everyone agrees that the blood redeemer may not kill him, and when Rabbi Yehuda said that the trunk follows the boughs, he did not intend to include that case. If the murderer is standing among the boughs of the tree, and the blood redeemer is able to kill him with arrows and pebbles, everyone, including the Rabbis, agrees that the blood redeemer may kill him, as the boughs are outside the city.

When they disagree is with regard to whether its trunk can become a step for its boughs, enabling the blood redeemer to gain access to the unintentional murderer there. One Sage, Rabbi Yehuda, holds: Its trunk can become a step for its boughs; the blood redeemer may gain access to the boughs extending outside the boundary and kill the unintentional murderer by climbing the trunk inside the city. It was in that context that Rabbi Yehuda says that the trunk follows the boughs. And one Sage, the Rabbis, holds: Its trunk cannot become a step for its boughs.

Rav Ashi said: What is the meaning of Rabbi Yehuda’s statement: Follow its boughs? It does not mean that the location of the boughs is the only determining factor; rather, it means that in addition to the trunk, follow the boughs as well in a case where it is a stringency. Therefore, with regard to a city of refuge a tree whose trunk is inside the boundary and its boughs extend beyond the boundary, the halakhic status of the boughs is the same as what it would be were they inside the boundary.

MISHNA: If an unintentional murderer, exiled to a city of refuge, unintentionally killed a person in the same city, he is exiled from that neighborhood where he resided to another neighborhood within that city. And a Levite who is a permanent resident of a city of refuge and unintentionally killed a person is exiled from that city to another city.

GEMARA: Apropos the halakha in the mishna that a Levite is exiled from one city to another city, the Gemara cites that which the Sages taught with regard to the verse: “And one who did not lie in wait…and I will appoint for you a place where he may flee” (Exodus 21:13). “And I will appoint for you”; God said to Moses: There will be a place that provides refuge for unintentional murderers already during your lifetime. “A place”; it will be from your place, meaning the Levite camp served as the place that provided refuge in the wilderness. “Where he may flee”; this teaches that Israel would exile unintentional murderers in the wilderness as well, before they entered the land. To where did they exile unintentional murderers when they were in the wilderness? They exiled them to the Levite camp, which provided refuge.

From here the Sages said: A Levite who killed unintentionally is exiled from one district to another district, to a different Levite city in the other district. And if he was exiled to a city in his own district, he is admitted to the city in his district, which provides him with refuge. Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: What is the verse from which it is derived that a murderer who unintentionally killed in the city of refuge where he was exiled is exiled to another neighborhood in that same city? It is derived from a verse, as it is stated: “For in his city of refuge he shall dwell” (Numbers 35:28), indicating that it is a city in which he was already admitted, as the verse is referring to it as his city, and he shall continue to reside there as well.

MISHNA: Similarly, in the case of a murderer who was exiled to a city of refuge and the people of the city sought to honor him due to his prominence, he shall say to them: I am a murderer. If the residents of the city say to him: We are aware of your status and nevertheless, we wish to honor you, he may accept the honor from them, as it is stated: “And this is the matter [devar] of the murderer” (Deuteronomy 19:4), from which it is derived that the murderer is required to say [ledabber] to them that he is a murderer. He is not required to tell them any more than that.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ודחינן אימור דשמעת ליה לר' יהודה דאזיל בתר הנוף לחומרא כו' כדמפרש ופשוטה היא:

אמר רבא אי קאי בעיקרו ועיקרו לפנים מן התחום דברי הכל לא מצי קטיל ליה דקלטיה עיקרו קאי בגופו והוא חוץ לתחום ויכול להורגו בדבר הנזרק דברי הכל מצי קטיל ליה כי פליגי במהוי עיקרו דרגא לנופו לעלות משם להרגו ר' יהודה סבר [הוי] עיקרו דרגא לנופו דאחר הנוף אזלינן ורבנן סברי לא.

רב אשי אמר מאי אחר הנוף דקתני הכל אנה נוטה (אף) [ואף] אחר הנוף מעלות היו שכר ללוים מפני ששוכנין בהן:

אימר דשמעת ליה לר"י. פירוש ממתני' מקשינן דאוקמתא כר' יהודה דקתני עקרו בפנים ונופו בחוץ הכל הולך אחר הנוף והיינו לקולא ורש"י ז"ל דמברייתא דקתני בירושלים ובערי מקלט מקשי' ליה וא"ק לך מעיקרא נמי תקשי הך קושיא אמתני' א"ל מעיקרא דאמרן בעיקרו לא מיתדר ליה הוה ס"ד דאורייתא הוא דלא קרינא ביה כי בעיר מקלטו ישב. הילכך אפילו לקולא נמי אבל השתא דא"ר כהנא דמתני' דברייתא ר' יהודה וקתני ירושלם וערי מקלט קשיא לן דהא לא הוה לן למימר הכי אלא לחומרא:

רב אשי אמר מאי אחר הנוף. פרש"י ז"ל מתני' וברייתא בערי המקלט אף אחר הנוף תנו ולחומרא דלעולם לא מצי קטל ליה עד שיהא עיקר ונופו בחוץ ולגבי מעשר לחומרא כדשני' לעיל רבי יהודה היא כדר' כהנא ומשו' דבכלה תלמודא שדינן נוף בתר עיקר אצטריך למימר הכא דשדי' עיקר בתר נוף ול"נ דנוף בתר עיקר לא שדינן בהני גוני דלא מדכר הכי בכלה שמעתיה אלא ה"ק אילן שעקרו בפנים ונופו בחוץ הולכין בעיקרו אחר מקומו ואף אחר נופו הולכין בו שאם היה עיקרו בחוץ ונופו בפנים אפי' בעיקר לא קטלינן לי' כלומר בעיקר אילן הלך אחר עיקר ואף אחר הנוף ולחומרא וכן מתפרש לה בירושלמי הלך אחר הנוף ולחומרא.
ואחרי' פירשו דאף לגבי מעשר נמי מתרץ רב אשי דאף קתני דלעולם היכא דעיקר בפנים ונופו בחוץ או נופו בחוץ ועיקרו בפנים שדינן נוף בתר עיקר ואף עיקר בתר נוף ואין אוכלין ואין פודין בו כלל. וכן בערי מקלט אינו נהרג בו כלל ומתני' דקתני הכל הולך כל האילן קאמר שכלו הולך אל מקום א' והרי הוא בפני'.
ויש לפרש כלה שמעתא בענין אחר דפירוקי' קמא בדקאי קאי דשאני מעשר מערי מקלט דמעיקרא אקשי מעשר אמעשר וא"ר כהנא דלא קשיא דפלוגתא היא במעשר ומי' בערי מקלט דברי הכל הלך אחר הנוף דכתיב ביה ישב. והא דקתני ברייתא בירושלם ובערי מקלט לאו למימרא דפליגי רבנן בערי מקלט אלא ה"ק ר' יהודה כשם שבעיר מקלט הולכין אחר הנוף כך בירושלים דלאו טעמא הוא משום דירה אלא משום דעיקר האילן הולך אחר הנוף שאף בירושלים הולכין אחר הנוף.
ואקשי' ברייתא דקתני בירושלם ובערי מקלט במאי מוקמת לה כר' יהודה ומדקתני לה דומיא דירושלם משמע דאפילו בעיקרו בפנים ונופו בחוץ הוצכין אחר הנוף והא לא שמעי' ליה לר' יהודה ומאן צאית לך למימר כי הך מילתא דהא איהו לית ליה בדירה תלה רחמנא אלא מעשר וערי מקלט לדבריו שוים הם.
ופריק רבא ואמר בעיקר דכ"ע לא מצי קטיל ליה כלומר ליכא פלוגתא בין מעשר למעשר למקלט ולא ס"ל בדירה תלה רחמנא ואפי' לרבנן דנהי דלא מיתדר ליה בכל מקום גואי קאי. כי פליגי במהוי עיקרו שבפנים דרגה לנופו ר' יהודה דסבר עיקר אילן שדינן בתר נוף לחומרא ה"נ מצי קטיל ליה בכי האי גונא לאו לקולא הוא כיון [דבראי] קאי ולרבנן לא הוי עיקרו דרגה לנופו כלל כי היכי דלא שדינן עיקר בתר נוף למעשר ומתני' וברייתא דערי מקלט לרבא ר' יהודה.
ורב אשי לעולם כדאמרינן מעיקרא מתני' רבנן ושאני ערי מקלט לרבנן ממעשר ומאי אחר הנוף דקתני ברייתא אף אחר הנוף ולחומרא בין בערי מקלט ובין בירושלים לר' יהודה דמדמי להו להדדי לית ליה טעמא דבדירה תלה רחמנא מדאמר בירושלם כן אבל רבנן הולכין אחר הנוף בין לקולא בין לחומרא דאית להו טעמא דבדירה תלה רחמנא ולהא פירוש' מתני' דקתני הכל הולך אחר הנוף אתיא כפשטה ואעפ"כ אינו נכון:

זהו ביאור המשנה ואין הלכה כן אלא הולכין אחר שניהם לקולא לגולה שאם היה עקרו חוץ לתחום ונופו נוטה תוך התחום משהגיע לעקרו נקלט והולכין אחר הנוף ואם היה עקרו בתוך התהום ונופו נוטה לחוץ משהגיע לנוף נקלט והולכין אחר העקר ואין רשאי להרגו אף על ידי חצים וצרורות ואין צריך לומר שאי אפשר להיות עקרו מדרגה לנופו ר"ל שיהא רשאי לעלות בעקרו ומשם לנופו ולהרגו לשם וכן ליוצא כל שאחד מהם בפנים ר"ל או הנוף או העקר אין זה נקרא יוצא חוץ לתחום וגואל נהרג עליו שהכל נדון אחר אותו שבפנים:

ודברים שנכנסו תחת משנה זו בגמרא אלו הן כבר ידעת שמעשר שני אינו נאכל חוץ לירושלים אלא על ידי פדייה וכן ידעת שמשנכנס לירושלים אינו נפדה למדת שבירושלים יש בו איסור פדייה ובחוצה לה יש בו איסור אכילה אילן שעקרו בירושלים ונופו חוץ לחומה דנין בנופו להחמיר אין אוכלין תחת נופו מעשר שני שדנין אותו כחוץ ומשנכנס מעשר שני לשם נאסר בפדיון שדנין אותו כפנים והולכין אחר העקר וכן אם היה נופו בפנים ועקרו בחוץ דנין להחמיר שלא לאכול ושלא לפדות הא כל שהוא בפנים מ"מ בין בעקרו בין תחת נופו אוכל ואינו פודה:

בתים שכנגד החומה אם היו פתחיהן לפנים מן החומה וכל חללן חוץ מן החומה כל שכנגד החומה ולפנים כגון תחת הפתח נדון כלפנים לכל דבר ושמכנגד החומה ולחוץ דנין בו להחמיר לענין אכילה דנין בו כבחוץ ולענין פדייה דנין בו כלפנים והולכין אחר הפתח היה פתחן לחוץ וחללן לפנים כל שבחוץ כגון תחת הפתח נדון כחוץ לכל דבר ומה שבפנים דנין בו להחמיר שלא לאכול ושלא לפדות:

המשנה השתים עשרה וענינה גם כן בזה החלק אלא שנתערבו בה דברים בעניני הרוצח שאינם מחלק מיוחד מענין כבודו וחזרה לשררה הקדומה לו והוא שאמר הרג באותה העיר גולה משכונה לשכונה בן לוי גולה מעיר לעיר רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו אומר להם רוצח אני ואם אמרו אעפ"כ יקבל מהם שנאמר וזה דבר הרוצח מעלות היו שכר ללויים דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר לא היו מעלות להם שכר חוזר לשררה שהיה בה דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר לא היה חוזר לשררה שהיה בה אמר הר"ם מחלקתם הוא בארבעים ושתים עיר אבל שש ערי מקלט אין בהם מחלקת שישבו בהם בלא שכר והלכה כר' יהודה בשני המאמרים ושררה מעלה גדולה:

אמר המאירי הרג באותה העיר ר"ל בשגגה גולה בה משכונה לשכונה ודבר זה י"א שאינו יוצא מאותה שכונה שגלה בה וי"א שכל העיר הוא יכול לצאת חוץ מאותה שכונה שהרג בה ובן לוי שהרג במדינתו ר"ל באחת מערי הלויים גולה לעיר אחרת מערי הלויים שהרי כלן קולטות כמו שביארנו ואם הרג למקום אחר וברח למקומו יתבאר בגמרא שאף הוא קולטו:

רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו בני העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני כלומר שצריך להודיע ולפרסם שהוא נכנע ועצב למה שבאה תקלה על ידו ואם אמרו לו אעפ"כ יקבל מהם שנאמר וזה דבר הרוצח:

במשנה כיוצא בו רוצח שגלה כו' לשון המשנה הוא בסוף מסכת שביעית המחזיר חוב בשביעית יאמר לו משמט אני א"ל אעפ"כ כו' כיוצא בו רוצח שגלה כו' א"ל רוצח אני א"ל אעפ"כ כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה באילן הלך כו' ומתני' דהכא וברייתא כרב יהודה כו' ושינויא קמא ליתא עכ"ל דאי שינויא קמא קאי ושפיר אתיא מתני' דהכא אפי' כרבנן כדאמר בנופו מיתדר ליה כו' א"כ מאי פריך אימור דשמעת ליה לרב יהודה כו' והיינו משום דע"כ כיון דקתני ירושלים וערי מקלט גבי הדדי דהולכין בהו אחר הנוף משמע דחד טעמא אית להו ומש"ה פריך שפיר אימור דשמעת ליה לר"י כו' וק"ל:

תוס' בד"ה אימור כו' דלא פליגי ר"י ורבנן כו' בד"ה גבי מעשר כו' דלא מצי פריק ליה מעיקרו ומשמע כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה מ"ס כו' דפליגי לר"י בתרתי כו' מדנקט ערי מקלט גבי ירושלים עכ"ל כצ"ל ור"ל מדתני להו גבי הדדי משמע דכמו דבמעשר פליגי בתרתי דהיינו בין בעיקרו בחוץ ונופו בפנים ובין בעיקרו מבפנים ונופו בחוץ הכא נמי בערי מקלט פליגי בתרתי בין בעיקרו בחוץ ונופו בפנים ובין בעיקרו בפנים ונופו בחוץ וע"כ דלא פליגי בעיקרו בפנים ונופו בחוץ אלא במיהוי עיקרו דרגא כו' וק"ל:

בד"ה רב אשי כו' רב אשי בא לתרץ הא כו' ונופו לחוץ דאף בנופו לא קטלינן כו' כדפ"ל לכך ניחא פי' הר"ם עכ"ל כצ"ל:

בד"ה פלכו קולטו כו' מפלך לפלך ועוד האמר בן לוי גולה מעיר לעיר י"ל דאם גולה מעיר לעיר יהיה כו' ובתחומיו ואם יגלה כו' שלא יצא משכונה לשכונה עכ"ל כצ"ל:

גמ' מתני' כיוצא בו נמחק מתני' קודם כיוצא בו ונרשם אחר כיוצא בו:

רש"י בד"ה הרג באותה כו' בשוגג הס"ד:

בד"ה פלך מדינה נ"ב פי' עיר:

רש"י ד"ה עיקרו בפנים. אלא א"כ פדאו מקודם שנכנס. התוי"ט פ"ג דמעשרות פי' מקודם שנכנס נופו דשדינן נמי נופו בתר עיקרו והנה התד"ה גבי כתבו להדיא לענין מעשר דלא שדינן נוף בתר עיקרו אף לחומרא ובד"ה ר"א מוכח להדיא בדבריהם דאף לתירוצא דר"א לפירש"י הוא כן וכ"מ מפי' הרע"ב שם דבערי מקלט תפס כאוקימתא דר"א וכפירש"י (עי' בר"ש) ובירושלים לענין מעשר פי' הכל חומר שדיית עיקר בתר נופו משמע דנוף בתר עיקר לא שדינן אף לחומרא ודע דהתוי"ט בפ"ג דמע"ש מ"ז ל"ד במש"כ דתפס הרע"ב הכא אליבא דר"א משמע דבמעשרות לא פי' אליביה וז"א אלא דגם שם הוא אליביה רק כפירוש הא' שבר"ש שם והוא כפירש"י כמ"ש ובמע"ש הוא כפי' הב' שבר"ש בר"א עי' ותבין:

(יב ב רש"י) ד"ה רב אשי אמר מאי אחר הנוף דקאמר מתניתין דהכא וכו'.—עי' בר"ש מעשרות ספ"ג שכתב עוד לשון אחר דרב אשי אמתני' דהתם קאי דתנן "ובירושלים הלך אחר הנוף", דהיינו אף אחר הנוף, דבין נוף ובין עיקר, מכנגד החומה ולפנים כלפנים ואוכלים שם מע"ש, אבל לא פודין אותו; מכנגד החומה ולחוץ, בין נוף בין עיקר, פודין שם מע"ש ואין אוכלין אותו.

רבי יהודה. לענין מעשר אמרה למילתיה: הלך אחר פתחה. כולה בפנים ופתוחה לחוץ כלחוץ כולה בחוץ ופתוחה לפנים כלפנים: באילן הלך אחר נופו. ומתניתין דהכא. וברייתא רבי יהודה ומתני' דאילן שהוא עומד בפנים כו' רבנן ושינויא קמא ליתא: אימור דשמעת ליה כו'. כלומר היכי בעית לאוקמא להא דתניא בירושלים הלך אחר הנוף כו' כר' יהודה הניחא אי תנא בה חדא בירושלים הלך אחר הנוף ולא תנא בה בערי מקלט הלך אחר הנוף מצית מוקמת לה כרבי יהודה אבל השתא מאן ציית לך אימור דשמעת ליה לרבי יהודה גבי מעשר באילן הלך אחר הנוף משום דאיכא למימר לחומרא בין עיקרו בפנים ונופו בחוץ בין עיקרו בחוץ ונופו בפנים דגבי מעשר איכא בין בפנים בין בחוץ חדא לחומרא וחדא לקולא חומר בפנים מבחוץ שבחוץ יכול לפדותו ובפנים אינו יכול לפדותו דקלטי ליה מחיצות וחומר בחוץ מבפנים שאינו נאכל בחוץ בלא פדייה ובפנים אוכלו בלא פדייה ואיכא למימר כי אמר רבי יהודה הלך אחר הנוף לחומרא אמרה כדמפרש ואזיל: עיקרו בחוץ ונופו בפנים כו'. הלך אחר הנוף לענין פדייה: עיקרו בפנים ונופו לחוץ. הלך אחר הנוף לענין אכילה דמישדי עיקרו בתר נופו ואסור לאוכלו בעיקרו אא''כ פדאו מקודם שנכנס: אלא בערי מקלט. על כרחך עיקרו בפנים ונופו לחוץ לא משכחת לה אלא לקולא: אמר רבא בעיקרו כולי עלמא לא פליגי כו'. לעולם כדקא משנינן הא רבי יהודה והא רבנן דלרבנן לא שדינן לא נוף בתר עיקרו ולא עיקרו בתר נוף לא במעשר ולא בערי מקלט כדקתני קמייתא מכנגד החומה ולפנים כלפנים ורבי יהודה פליג ואמר שדי עיקרו בתר נופו ודקאמרת דלמא לחומרא קאמר אנן נמי לחומרא אמרינן לה לענין מעשר כדאמרן ולענין מקלט היכא דעיקרו בחוץ ונופו בפנים דחומרא הוא שדי עיקרו בתר נופו ואם רוצח בעיקרו לא מצי קטיל ליה והיכא דעיקרו בפנים ונופו בחוץ דקאמר בה רבי יהודה הלך אחר הנוף לאו למישדי עיקרו בתר נופו ולמימר דכי היכי בנופו מצי קטיל ליה בעיקרו נמי מצי קטיל קאמר דבעיקרו שבפנים כולי עלמא לא פליגי דלא מצי קטיל והיכא דקאי רוצח בנופו שבחוץ ויכול גואל הדם לעמוד חוץ לתחום ולהורגו בחצים ובצרורות כולי עלמא לא פליגי דמצי קטיל דלכולי עלמא נוף בתר עיקר לא שדינן כי פליגי דקאמר ר' יהודה הלך אחר הנוף למהוי עיקרו דרגא לנופו שיכנס גואל הדם בתוך התחום ויעלה דרך העיקר ויהרגנו בנופו קאמר וכי הך קולא אית ליה לר' יהודה דהא לאו עיקר שדי בתר נוף אלא כל חד כדקאי: רב אשי אמר מאי אחר הנוף. דקאמר מתני' דהכא וכן ברייתא בערי מקלט אף אחר הנוף ורבי יהודה היא וכולהו לחומרא ולענין מעשר כדשנינן ולענין מקלט אף אחר הנוף קאמר דהיכא דעיקרו בחוץ ונופו בפנים שדי עיקרו בתר נופו לחומרא ולא תימא כדקאי קאי אבל היכא דעיקרו בפנים ונופו בחוץ שדי נופו בתר עיקרו ולא מצי קטיל בנופו ומשום דבכולי גמרא שדינן נוף בתר עיקר אצטריך הכא למימר דלענין מקלט זמנין דשדינן עיקר בתר נוף לחומרא: מתני' הרג באותה העיר. רוצח שגלה לעיר מקלט וחזר והרג באותה העיר בשוגג: גולה משכונה לשכונה. בתוך העיר כי מן העיר אינו רשאי לצאת מפני רציחה ראשונה: ובן לוי. שהוא מיושבי העיר והרג בשוגג גולה מעיר לעיר שהוא רשאי לצאת מן העיר שלא גלה שם: גמ' ושמתי לך בחייך. כאן הבטיחו הקדוש ברוך הוא למשה שיזכה למצוה זו בחייו שהבדיל שלש ערים: מקום ממקומך. שתהא מחנה לויה קולטת ואף ערי מקלט יהיו ערי לויה: פלך. מדינה: מאי קרא. דפלכו קולטו ודמתני' נמי דקתני גולה משכונה . לשכונה: בעיר מקלטו. קרא יתירא הוא דמצי למכתב כי שם ישב: מתני' אם אמרו לו אעפ''כ. אנו רוצים לכבדך יקבל מהם:
אימור דשמעת ליה לרבי יהודה לחומרא. וצריך עיון מנא ליה דלא אמרינן גם להקל וי''ל דמסברא אית ליה דלא פליגי רבי יהודה ורבנן כולי האי כי אם בחומרא בעלמא: גבי מעשר לחומרא עיקרו בחוץ ונופו בפנים כי היכי דבנופו לא מצי פריק כו'. פי' לא אזלינן בתר נוף לקולא לומר דכי היכי דבנופו דבפנים מצי אכיל בלא פדייה הכי נמי בעיקרו מבחוץ מצי אכיל ליה בלא פדייה אלא לחומרא דוקא לומר דלא מצי פריק ליה בעיקרו ומשמע דפשיטא ליה דבנוף גופיה מצי אכיל דנהי דשדינן עיקר בתר נוף לחומרא מ''מ נוף לא שדינן בתר עיקרו גם לחומרא: מר סבר עיקרו הוי דרגא כו'. קצת קשה מנא ליה לאפלוגי רבנן ארבי יהודה בהא ויש לומר דמשמע מתוך הברייתא דפליגי לרבי יהודה בתרתי בין במעשר בין בערי מקלט מדנקט ערי מקלט גבי ירושלים: רב אשי אמר מאי אחר הנוף. פי' רב אשי בא למידק הא דפרכינן אלא עיקרו בפנים ונופו לחוץ הכא נמי דבעיקרו מצי קטיל וקאמר דאף אחר הנוף קתני מתני' דגם אחר הנוף אזלינן היכי דהוי חומרא כמו דעיקרו בחוץ ונופו בפנים דשדינן עיקרו בתר נופו ואף בעיקר לא מצי קטיל וה''ה דאזלינן בתר עיקר למישדייה נופו בתר עיקרו לחומרא כגון בעיקרו בפנים ונופו לחוץ דאף בנופו לא קטלינן דאזלינן בתר עיקרו וקשה דא''כ כי היכי דקתני הולך אחר הנוף דהיינו אף אחר הנוף ה''ה דהוה מצי למתני הכל הולך אחר העיקר ועוד קשה דהא לעיל גבי מעשר כי קאמר דאזלינן בתר הנוף לחומרא משמע דמכל מקום פשיטא ליה דדין נוף עצמו לא היה בטל כלל דלא שדינן ליה בתר עיקרו כדפרישית לעיל ולכך ניחא פירוש הר''ם דודאי דין נוף עצמו לא היה בטל לעולם גם לחומרא כדפירשתי והכי קאמר אף לאחר הנוף שדינן ליה עיקר לחומרא כמו עיקרו בחוץ ונופו בפנים כי היכי דנופו לא מצי קטיל בעיקר נמי לא מצי קטיל והוא הדין דעיקר אזיל בתר נפשיה שיש לעיקר דין עצמו כגון דעיקרו בפנים ונופו בחוץ אע''ג דבנופו מצי קטיל כדפירש דלעולם יש לו לנוף דין עצמו גם להקל מכל מקום דעיקר מבפנים לא מצי קטיל דלא שדינן העיקר בתר הנוף לקולא רק לחומרא אבל הקונטרס פירש אף אחר הנוף משום דבכולי הש''ס שדינן לנוף בתר העיקר אצטריך למימר הכא גבי מקלט דזימנין דשדינן עיקר בתר הנוף לחומרא לפי זה ניחא קצת הא דנקט אחר הנוף טפי מאחר העיקר מיהו גם זה קשיא דהא לענין מעשר לא שדינן לעולם בתר עיקרו כדפ''ל לכך ניחא לפי' הר''ם: פלכו קולטו. קשה דהא אמרינן כבר גולה מפלך [לפלך] ועוד הא קאמר בן לו' גולה מעיר לעיר ויש לומר דאם גולה מעיר לעיר יהיה רשאי לילך בכל העיר ובתחומיה ואם יגלה לפלכו פלכו קולטו בו שלא יצא משכונה לשכונה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד