דף י - א
דכתיב "גלעד, קרית פועלי און, עקובה מדם".
ומבארינן: מאי "עקובה מדם"?
אמר רבי אלעזר: שהיו עוקבין אורבים להרוג נפשות.
ודנה הגמרא:
כיון שהמרחק מהגבול לעיר מקלט שוה למרחק שבין עיר מקלט אחת לעיר מקלט שניה, נמצא שארץ ישראל מחולקת לארבעה איזורים שוים, לענין ערי מקלט:
שני איזורים קיצוניים - מהעיר קדש עד לגבול הצפוני, ומהעיר חברון עד לגבול הדרומי.
ושני איזורים אמצעיים - מחברון עד שכם, ומשכם עד קדש.
הרי מעתה, יש להקשות:
ומאי שנא, מדוע שונים הם שני האיזורים הקיצוניים של הארץ, האיזור הצפוני ואיזור הדרומי, שהם מהאי גיסא ומהאי גיסא, משני צידי הארץ, דמרחקי, רחוקות הן ערי המקלט מהרוצחים הצריכים להגיע אליהן.
שהרי אם הרג הרוצח בקצה האיזור שלהן, על גבולות הארץ, בצפון או בדרום - עליו לנוס מהגבול עד עיר המקלט [קדש בצפון או חברון בדרום] דרך שאורכה רבע ארץ ישראל.
ומאי שנא ומדוע שונים הם "מציעאי", שני האיזורים שבמרכז הארץ, בין חברון לשכם, ובין שכם לקדש, דמקרבי, שערי המקלט שלהם קרובות הם לרוצחים!
כיון שכל רוצח הנמצא בשני איזורים אלו, יש לו את האפשרות לברוח אל אחת משתי ערי המקלט צפונית לו או דרומית לו, היות שהוא נמצא ביניהן.
וכיון שהמרחק בין עיר לעיר הוא רבע מאורכה של ארץ ישראל, יהיה אורך הדרך שצריך הרוצח לנוס שם, לא יותר מאשר שמינית הארץ,
ונמצא שההורג סמוך לגבול, עליו לרוץ פי שנים מהרוצח בין הערים, כיון שהמרחק שוה ממקום למקום, ובצד הגבול אין עיר מקלט.
ומתרצינן: אמר אביי: בשכם נמי שכיחי רוצחים.
דכתיב [הושע ו] "וכחכי איש גדודים, חבר כהנים דרך ירצחו שכמה". וגומר.
ומבארינן: מאי "חבר כהנים"? -
אמר רבי אלעזר: דברי הכתוב הם בדרך משל: שהיו מתחברין, מתאספים הרוצחים בשכם להרוג נפשות - ככהנים הללו שמתחברין לחלוק תרומות בבית הגרנות.
ובכך מיושב למה הדרך בין הערים קצרה מהמרחק שבין הערים הקיצוניות לגבול. שכן, שכם היתה העיר שבמרכז, ומשני צידיה [84] שכיחי רוצחים. והוצרכו ליותר ערי מקלט לנוס אליהם.
אך לא היו בה שכיחים בה רוצחים כמו בגלעד, ולכן לא הוצרכו להוסיף בארץ ישראל ערי מקלט כמו בעבר הירדן [מהרש"א].
ומקשינן על מה ששנינו שגולין רק לשש ערי מקלט:
וכי תו ליכא, האם אי אפשר לגלות לערים אחרות אלא רק לשש הערים האלו? [85]
והא כתיב [במדבר לה] "ואת הערים אשר תתנו ללוים - את שש ערי המקלט אשר תתנו לנוס שמה הרוצח.
ועליהם תתנו [עוד] ארבעים ושתים עיר".
ומשמע שאף אל שאר הערים של הלויים יכול הרוצח לנוס ולמצוא בהן מקלט מפני גואל הדם.
ומתרצינן: אמר אביי: הללו, שש ערי המקלט שבהן עוסקת משנתנו, קולטות בין שברח אליהם הרוצח לדעת שיקלטוהו, ובין שנכנס אליהן שלא לדעת, אפילו שלא ידע שהן קולטות, [86] ולא נס אליהן כאל עיר מקלט. ואין גואל הדם יכול להורגו. [87] אך הללו, שאר ארבעים ושתים ערי הלויים, רק אם נס אליהן לדעת שיקלטוהו, אז הם קולטות.
אך כשנכנס בהם שלא לדעת קליטה - אינן קולטות.
ומקשינן על הברייתא בתוספתא לעיל, שמנתה את חברון כאחת משלשת ערי המקלט בארץ ישראל:
וכי חברון - עיר מקלט היא?
והכתיב "ויתנו לכלב את חברון, כאשר דבר משה".
ואילו בשש ערי המקלט נאמר בתורה שיתנום ללויים, כדלעיל, וכלב הרי היה משבט יהודה!
ומתרצינן: אמר אביי: רק את פרוורהא של חברון, שהם הכפרים והחצרות הסמוכים לחברון ונקראו על שמה, נתנו לכלב. אך העיר חברון עצמה, היתה עיר של הלויים, והיא אחת מששת ערי המקלט.
וכמו שנאמר ביהושע [כא יג] "ולבני אהרן הכהנים נתנו את עיר מקלט הרוצח, את חברון".
ובסוף הפסוק שם משמע כאביי, דכתיב "ואת שדה העיר ואת חצריה - נתנו לכלב בן יפונה".
ומקשינן גם על העיר קדש:
וכי קדש - עיר מקלט הואי?
והכתיב [יהושע יט] "וערי מבצר [אלו הכרכים הגדולים שהיו בנחלת נפתלי], הצדים צד וחמת, רקת וכנרת. וגומר, וקדש ואדרעי ועין חצור".
ואילו לגבי ערי מקלט תניא: ערים הללו, העומדות לקלוט רוצחים, אין עושין אותן לא טירין קטנים, לא טירות קטנות, שאין מזונות מצויים בהן לרוצחים, שאינם יכולים לצאת, ולא כרכים גדולים, שנקבצים לשם רבים ויהא גואל הדם מצוי שם, אלא עיירות בינוניות, כדי שיהיה מזונם של הגולים שם מצוי, אך לא יהיו שם הרבה עוברים ושבים.
ואם כן איך יתכן שקדש, שהיא עיר מבצר, והיא כרך גדול, [88] תהיה עיר מקלט?
ומתרצינן: אמר רב יוסף: תרתי ערים הנקראות קדש הואי, ועיר המקלט קדש אינה נכללת בין ערי המבצר שבחבל נפתלי.
אמר רב אשי: לדעתי עיר המקלט קדש כן היתה בנחלת נפתלי, והיא היתה עיירה בינונית המתאימה לשמש כעיר מקלט. אלא שהיא היתה סמוכה לכרך גדול שנקרא "קדש", כמבואר במקרא לעיל. ובגלל סמיכותה אל הכרך הגדול, נקראה גם עיירה בינונית זו בשם "קדש".
ומצינו כן, כגון: סליקום ואקרא דסליקום.
סליקום היא עיר מבצר גדולה, וסמוך לה נמצא כפר שנקרא על שמה, אקרא דסליקום.
גופא, ערים הללו - אין עושין אותן לא טירין קטנים, ולא כרכים גדולים, אלא עיירות בינוניות.
ואין מושיבין אותן, את ערי המקלט, אלא במקום שיש בו מקורות מים, כדי שלא יאלצו לצאת להשיג מים מחוץ לעיר המקלט.
ואם אין שם מים כגון ערי הלויים שנקבעו בגורל, בזמן חלוקת הארץ, במקום רחוק ממקור מים, ונקלטו בהם רוצחים, מביאין להם מים, על ידי אמות מים, המוליכות את המים מהנהרות הרחוקים עד העיר.
ואין מושיבין אותן אלא במקום שווקים, כדי שימצאו מזונות לקנות. ואין מושיבין אותן אלא במקום שיש אוכלסין, באזור מיושב, שיש באותו איזור גם כפרים ויישובים [והמאירי כתב שיש שם גבורי חיל להגן], כדי שלא יתאספו גואלי הדם רבים יחד ויצורו על העיר.
ואם נתמעטו אוכלוסיהן באזור שסביב העיר מוסיפין עליהן דיירים, ואפילו דיירים עראיים.
אך אם נתמעטו דיוריהן בתוך העיר, מביאין להם כהנים, לויים [89] וישראלים שיגורו עמהם, כדי שלא יהיו הרוצחים רוב תושבי העיר, היות שאין העיר קולטת כשרובה תושבים רוצחים, כדלקמן, ולפיכך צריכים להוסיף לעיר דיירים קבועים.
ואין מוכרין בהן לא כלי זיין שלא יבוא גואל הדם וירכוש כלי זיין בעיר המקלט להרוג בו את הרוצח.
וממקומו לא חוששים שיביא עמו, כי ירגישו בכלי הזיין בעת בואו לעיר.
ואין מוכרים בהם אפילו לא כלי מצודה, שהורגים בהם חיות, דברי רבי נחמיה.
וחכמים מתירין.
ושוין רבי נחמיה וחכמים, שאין פורסין בתוכן מצודות, היות שהציידים מלומדי חרב הם, וכל מקום שמצודות מצויות שם, כלי זיין מצויים שם, ושמא יבא גואל הדם בהתנכרות ויקח לשם כלי זיין [המאירי].
ואין מפשילין לתוכן חבלים של ציד מאותו הטעם -
כדי שלא תהא רגל גואל הדם מצויה שם. אמר רבי יצחק: מאי קרא שממנו משמע שכך ראוי להתקין בעיר מקלט? שנאמר "ונס אל אחת מן הערים האל, וחי".
ומשמעותו, עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא. עשה לו דבר שיוכל לחיות שם.
תנא, תלמיד שגלה - מגלין רבו עמו!
ואפילו אם קיימת ישיבה בעיר מקלט, כיון שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד [ראשונים]. [90] וכיון שהוא צריך לרבו שילמדנו, גולה עמו, שנאמר "וחי" - עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא.
והוסיף הרמב"ם [פ"ז מרוצח ה"א] "וחיי בעל חכמה ומבקשיה בלא תלמוד - כמיתה חשובין". [91]
אמר רבי זעירא: מכאן יש לנו ללמוד, שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון, כדי שלא יביאוהו עונותיו של התלמיד לידי הריגה בשוגג, וכשיגלה התלמיד, יאלץ רבו לגלות עמו.
אמר רבי יוחנן: הרב שגלה - מגלין ישיבתו עמו, לפי שאין לו חיים בלא ישיבה [מאירי]. [92] וצריך להתקין לו מה שדרוש לו כדי לחיות, שנאמר "וחי". [93]
ומקשינן" איני! למה יגלה הרב שהרג בשגגה?
והא אמר רבי יוחנן: מנין לדברי תורה שהן קולטין ומצילין כעיר מקלט?
שנאמר בעיר מקלט "את בצר במדבר". וגומר.
וכתיב בתריה "וזאת התורה".
האות ווי"ו מוסיפה על ענין ראשון, ומלמד הכתוב כי כשם ששלשת הערים קולטות, כך התורה קולטת [מהרש"א]. ואם כן, הרב שהרג "קלוט" הוא בתורתו, ואינו צריך לגלות!? [94]
ומתרצינן: לא קשיא.
הא שאמרנו "תורה קולטת", היינו רק בעידנא דעסיק בה, בזמן שעוסק בלימודה.
ומה שאמרו שהרב גולה, היינו בעידנא דלא עסיק בה שאינו קלוט אז, וצריך הגנה מגואל הדם.
ואי בעית אימא, מאי "דברי תורה קולטין"?
קולטים ומגינים רק ממלאך המוות, שהוא דבר שבידי שמים, אך לא מצילים ממיתה בידי אדם.
ומה שמצינו שדברי תורה קולטין, היינו כי הא:
דרב חסדא הוה יתיב וגריס בבי רב.
ולא הוה קא יכיל שליחא דמלאכא דמותא למיקרב לגביה, משום דלא הוה שתיק פומיה מגירסא.
לא היה יכול שליחו של מלאך המות לגשת אליו וליטול את נשמתו כיון שלא פסק פיו מלעסוק בתורה, שהיא עץ החיים, וכל האוחז בה אינו יכול למות.
מה עשה שלוחו של מלאך המות?
סליק ויתיב עלה וישב אארזא בי רב, על עץ הארז שהיה בבית המדרש של רב, פקע נשבר ארזא, והקים רעש בשעה שנשבר, ושתיק, השתתק רב חסדא מלימודו כיון שהפריע לו הרעש, ואז יכיל ליה, היה יכול שליחו של מלאך המות להתגבר עליו, ונטל את נשמתו. [95]
אמר רבי תנחום בר חנילאי: מפני מה זכה ראובן להמנות ב"הצלה" תחילה? והיינו, שעיר המקלט בצר, שבנחלת ראובן, נמנתה ראשונה בפרשת ערי מקלט.
מפני שהוא פתח בהצלה תחילה במכירת יוסף.
שנאמר [בראשית לז] "וישמע ראובן, ויצילהו מידם".
דרש רבי שמלאי: מאי האי דכתיב [דברים ד] "אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש"? -
אמר לו הקב"ה למשה: הזרח שמש לרוצחים! הכן להם כדי חיותם וצרכיהם, כאמור לעיל.
איכא דאמרי, כך אמר לו הקב"ה למשה שהבדיל את שלשת הערים בעבר הירדן מדעתו:
הזרחת שמש לרוצחים! שהסכים עמו הקב"ה, וכדלהלן בסמוך.
דרש רבי סימאי: מאי האי דכתיב [קהלת ה] "אוהב כסף לא ישבע כסף, ומי אוהב בהמון - לו תבואה"?
"אוהב כסף לא ישבע כסף" - זה משה רבינו, שהיה יודע שאין שלש הערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלש ערי מקלט בארץ כנען, ובכל זאת אמר: מצוה שבאה לידי - אקיימנה, והבדיל שלש ערים בעבר הירדן, אף שלא יכלו לקלוט עדיין. הרי שיש להוקיר אפילו כל חלק ממצוה, אפילו אם אינו משלימה. [96]
"ומי אוהב בהמון, לו תבואה" - למי נאה ללמד בהמון לדרוש ברבים, מי שכל תבואה שלו, שבקי במקרא ובמשנה, בהלכות ובאגדות.
והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי האי דכתיב [תהילים קו] "מי ימלל גבורות ה', ישמיע כל תהילתו"? -
למי נאה למלל גבורות ה'? - רק מי שיכול להשמיע כל תהילתו!
וכיון שאין מי שיכול לספר את כל תהילתו, לפיכך אין נראה לספר מדעתו, אלא מה שתקנו חכמים [לשון רש"י מגילה יח א]. [97] ורבנן, ואיתימא רבה בר מרי אמר ביאור אחר במקרא זה:
"מי אוהב בהמון, לו תבואה" - כל האוהב למלמד בהמון, האוהב תלמידי חכמים - לו תבואה!
שהתורה מחזרת עליו ועל זרעו, ויהיו לו בנים תלמידי חכמים. [98]
וכאשר אמרו דרשה זו, יהבו רבנן עינייהו ברבא, בריה דרבה, נתנו בו עיניהם לברכה, שמצאו בו את קיום הפסוק, לפי שהיה רבה אוהב תלמידי חכמים, והיו בניו תלמידי חכמים.
רב אשי אמר ביאור אחר במקרא זה: כל האוהב ללמוד בהמון עם חברים רבים - לו תבואה!
והיינו דאמר רבי יוסי ברבי חנינא:
מאי דכתיב [ירמיה נ] "חרב אל הבדים, ונואלו" - תבוא חרב על צוארי "שונאיהם" [בלשון הפוכה] של תלמידי חכמים, שיושבין ועוסקין בתורה בד בבד, ביחידות, כל אחד בפני עצמו. [99]
ולא עוד, אלא שמטפשין בלימוד יחידי בלי חבורה. [100]
שהרי כתיב הכא "ונואלו", וכתיב התם [במדבר יב] "אל נא תשת עלינו חטאת, אשר נואלנו", ומתרגמינן "דאיטפשנא".
ולא עוד, אלא שהלומדים ביחידות חוטאין.
שנאמר שם, "אשר נואלנו ואשר חטאנו".
ואיבעית אימא, מהכא נלמד שחוטאין הלומדים ביחידות משום שהם מיטפשים ["נואלים"] -
דכתיב [ישעיהו יט] "נואלו שרי צוען, נשאו שרי נוף", ו"נשאו" פירושו "תעו", הרי שהנואלים הם גם חוטאים.
רבינא אמר ביאור נוסף במקרא זה: כל האוהב ללמד אחרים בהמון - לו תבואה, שעל ידיהם ירבה הפלפול ויתן לב לתרץ קושיותיהם.
והיינו דאמר רבי: הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי למדתי יותר מהם, ומתלמידי - יותר מכולן.
אמר רבי יהושע בן לוי: מאי האי דכתיב [תהילים קכב] "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים"? -
מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה וינצחו? - שערי ירושלים! לפי שהיו עוסקים בה בתורה.
ואמר רבי יהושע בן לוי: מאי האי דכתיב [שם] "שיר המעלות לדוד, שמחתי באומרים לי בית ה' נלך"? - אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם! שמעתי בני אדם שהיו אומרים "מתי ימות זקן זה, ויבא שלמה בנו, ויבנה בית הבחירה, ונעלה לרגל". ושמחתי על כך שבני ישראל מתאוים לבנין בית המקדש ולקיום העבודה.
אמר לו הקב"ה: [תהילים פד] "כי טוב לי יום בחצריך - מאלף".
וביאורו: טוב לי יום אחד שאתה דוד עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח!
שנינו במשנה: ומכוונות להם דרכים וכו'.
הערות
[84] שנינו במשנה לקמן [יב ב], שעיר מקלט אשר גר בה הרוצח, אינה קולטתו. ולכן ביאר הריטב"א, שמדובר ברוצחים בסביבות שכם, ולא בתוכה. ומוכיח כן, ממה שהקריבו את שאר הערים אליה, שיוכלו לנוס לכל אחת מהן, ולא רק לשכם עצמה. והתוס' לקמן [שם] כתבו, שבתוך העיר הוא גולה משכונה לשכונה, וזה מועיל לאותם הדרים בשכם, אך ממה שהקריבו הערים אליה, מוכח שמדובר גם סביבותיה.
[85] המהרש"א ביאר, שאין קושיית הגמרא שמצינו עוד ערים, שהרי לפי זה הקושיה היא על הפסוק "שש ערי מקלט תהיינה". אלא היא על התירוץ שבשכם שכיחי רוצחים ולכן צריכים בסביבתה יותר ערי מקלט, ועל כך מקשה הגמרא שיש ארבעים ושתים ערים, והיחס שוה בכל אזור לקליטת הרוצחים.
[86] והריטב"א כתב, כגון שהוכנס לשם על ידי אחרים כשהוא ישן. ועיין במאירי. ומשמע, שלשיטתם "שלא לדעת" היינו שאינו יודע שהיא עיר מקלט, ואילו ידע שהיא מקלט, אף שלא נכנס על דעת להקלט, נחשבת כניסתו לדעת, והוא נקלט בה. אך לרש"י, צריך דעת על הכניסה כדי להקלט. ועיין בהערה הבאה בספק המנחת חינוך.
[87] המנחת חינוך [תק"כ] הסתפק אם נכנס שלא לדעת, וכשהיה בתוכה נודע לו שקולטת, ומשנודע לו התכוון להקלט, האם הוא נקלט. ודייק מלשון רש"י שברח לדעת קליטה, משמע שבבריחה צריך לדעת. ובמשך חכמה [פרשת מסעי] כתב, שרק ישראל נקלטים שלא לדעת בשש ערי מקלט ולא גר תושב, שנאמר "תהיינה לכם". ומצינו עוד חילוקים בין ערי מקלט לערי הלויים, וכדלהלן, ולא נקטה אותם הגמרא, כפי שביאר המהרש"א, שהקושיא היתה על תוספת ערים במקום שנפישי רוצחים, ועל כך מועיל החילוק שאלו קולטות גם שלא לדעת. ואלו החילוקים שביניהן: א. בסוף הפרק מבואר שבערי הלויים העלו הרוצחים שכר ובערי מקלט לא העלו. ב. במקום שהתרבו הרוצחים והוצרכו לכל המקום בערים, נחלקו האור החיים והמנחת חינוך [מצוה תי] אם הלויים נדחים מפניהם רק בשש ערי מקלט או גם בארבעים ושתים ערים. ג. מסתבר שערי הלויים לא עכבו זו את זו בהפרשתן, כמו ששת ערי המקלט. ד. כל דיני הכנת הדרך וציון הערים, לא נאמרו אלא בששת ערי המקלט ולא בערי הלויים. וכמו שהוזכר בערוך השלחן. אך המשנה למלך (פ"ח ה"ח) כתב שנוהגים דיני ערי מקלט בכל הערים הקולטות, ועיין בהערה הבאה.
[88] כך פירש רש"י. אך המשנה למלך (פ"ח מרוצח ה"ח) ביאר, שכרך גדול הוא מוקף חומה, ולכן מדמים אותו לעיר מבצר. והטעם שלא עושים עיר מקלט את עיר מבצר, הוא מפני שאין עושין עיר מקלט מוקפת חומה, כדמוכח בשלהי מסכת ערכין. והסיק המשנה למלך, שבין עיר בינונית המוקפת חומה ובין עיר גדולה פרוזה, אין עושים אותן ערי מקלט. ועיין בגבורת ארי שדן בדבריו, והוסיף טעם אחר שאין עושין עיר מוקפת חומה לעיר מקלט, כיון שמצורעים משולחים מתוכה, ואם יצטרע הרוצח לא יוכל לקיים "שם תהא דירתו". ובכך ביאר את מה שאמרו בשלהי ערכין, שאם נתיישבה ולבסוף הוקפה הרי היא נעשית עיר מקלט, כי בעיר כזאת אין קדושת בתי ערי חומה, ואין משלחין ממנה מצורע. וכתב עוד המשנה למלך, שאף את ערי הלויים לא מקיפין בחומה. וגם תמה למה אפשר להקיף עיר מקלט לאחר שנתיישבה, והרי אין עושין עיר מוקפת, כדי שלא יבא גואל הדם.
[89] פירש הריטב"א בשם הרמ"ה, שמכניסין בה כהנים, לויים וישראלים, לפי שיש בהם מדת ענוה ורחמנות, ולא יהיו שופכי דמים, וגם לא ימסרו הרוצח ביד גואל הדם. ועיין ערוך לנר שהקשה על דבריו, וביאר שמכניסין לערים אלו שגרים בהם רק לויים, גם ישראלים וכהנים, כדי שאם יגלה רוצח שאינו לוי, ימצא בה אנשים הקרובים לדעתו. ובפנים ביארנו על פי הצפנת פענח והשיח יצחק, שהרבו את תושבי העיר על הרוצחים.
[90] ודייק המהרי"ט [ח"ב או"ח נ] כדבריהם מלשון הגמרא, שמגלין רבו עמו, ולא אמרו להעמיד לצרכו ישיבה ורב בעיר מקלט, כי מדובר אף כשיש בה ישיבה ורב, אך מגלין לצרכי רבו שרגיל עמו. ובעיון יעקב (על העין יעקב) כתב שאם יש לרב תלמידים אחרים, אין נוטלים מהם את הרב לצורך הרוצח, ולכן נאמר מגלין רבו, דהיינו רק אם היה מיוחד לו בלבד. והגר"ש רוזובסקי למד מההלכה שמגלין רבו, שהחיוב להעמיד חיותא לרוצח אינו מוטל על בית דין בלבד, אלא על כל אדם, ולכן רבו מחויב לגלות. כי אם החיוב הוא רק על בית דין, למה יתחייב רבו לגלות עם תלמידו.
[91] והנימוקי יוסף כתב: והתורה - חיים היא! [ועיין בשיעורי הגר"ש ביאור נפלא בדבריו]. והחינוך [מצוה תי] כתב: והחכמה - תחיה בעליה. ובאו לבאר למה נחשב לימוד התורה "חיותא", אף שמשמעות "וחי" היא על חיי הגוף של הרוצח, ולא על לימוד התורה שלו. והרמב"ם בהלכות רוצח הביא מקור לכך שבלא תלמוד תורה חייו של אדם כמיתה חשובין, מהגמרא בזבחים [יג א]: אמר רבי טרפון לרבי עקיבא, כל הפורש ממך - כפורש מהחיים! ולדברי הראשונים לעיל משמע, שחיי בעלי החכמה בלא רבם, שזוכים ללמוד ממנו תורה, כמיתה חשובים. ורק על לימוד תורה מרבו נאמר "החכמה תחיה בעליה".
[92] לפי טעם זה ישיבתו חייבת לגלות עמו, וכמו שנתבאר, שהחיוב להחיותו מוטל על כל אדם, ולכן חייבים התלמידים לגלות עם רבם לצורך חיותו של הרב. אך הערוך לנר כתב, שכאן אין חיוב על התלמידים לגלות עם רבם, לפי שאין צורך בהם ל"חיותא" של הרב. כי רק התלמיד צריך רב לחיותו, אך הרב אינו צריך לתלמידיו כדי ללמוד תורה. וקא משמע לן רק את הדין שאין הרב נקלט בישיבתו, כאמור בסמוך. ובמנחת חינוך [ת"י] כתב שלא נאמר וחי עמך לעיכובא, אלא למצוה בלבד ולכן יגלה הרב אף שאם אי אפשר להגלות ישיבתו עמו.
[93] הקשה המהרש"א, הרי אף כאן היה ראוי לומר: מכאן, שלא ילמוד אדם מרב שאינו הגון, כדי שלא יצטרך לגלות אם יהרוג בשגגה. וביאר המהרש"א על פי מה שאמרו במסכת חגיגה [ט"ו] שגדול יכול ללמוד אפילו מרב שאינו הגון, כמו רבי מאיר, שלמד תורה מאחר. וביאר הערוך לנר כוונתו, שלא איכפת לתלמידים אם יאלצו לגלות, שהרי יקיימו בזה "הוי גולה למקום תורה". ורק ברב שגולה עם תלמידו הרוצח איכפת לנו על גלות שאר תלמידיו כיון שבכך הם אינם מקיימים "הוי גולה למקום תורה", אלא גולים בגלל הרב שצריך לגלות עם תלמידו הרוצח, ונמצא שהמלמד תורה לתלמיד שאינו הגון, גורם בכך ביטול תורה לרבים.
[94] הריטב"א פירש קושיית הגמרא, שיקלט הרב בישיבתו, והיינו, שסלקא דעתיה של המקשה היתה, כי מה שאמרו "דברי תורה קולטין", אלו בתי המדרש, שגואל הדם ההורג בתוכם, דינו כהורג בתוך עיר מקלט. אך במאירי משמע שביאר כפשוטו, שיפטר לגמרי מגלות, משום שלומד תורה. ולכאורה תמוה, כיצד סלקא דעתיה שיקלט גם בזמן שלא עוסק בה? ובהכרח, שבית המדרש קולטו כעיר מקלט! ואולי אפשר לומר, שבית מדרש קולט רק כדי להצילו מגואל הדם, ותורתו קולטת כדי לכפר עליו. וכבר הובאו דברי האור שמח לעיל, שהגלות בעיר המקלט אינה רק הצלה לרוצח מגואל הדם, אלא היא גם לכפרה. ולכן סלקא דעתיה כי די בהצלה, וקאמר שצריך גם כפרה. ועיין רנת יצחק על התורה שנקט איפכא.
[95] בגליון הש"ס ציין הגרעק"א לעיין במסכת שבת דף ל ב בענין דוד המלך, שאמר לו הקב"ה שיום מיתתו יחול בשבת, ומאז למד דוד המלך בכל שבת ברציפות, ולא היה יכול מלאך המות ליטול את נשמתו. ורק לאחר שהפריעו מלאך המות מעט מלימודו, והפסיק דוד הלימוד התורה, היה יכול ליטול את נשמתו. ועיין רש"י במסכת שבת, שם, שלא היה יכול מלאך המות להרוג את דוד משום שהתורה מגינה על לומדיה ממות, כדאמרינן בסוטה [כ"א]. ולא נקט רש"י את הפסוק שדורשת ממנו הגמרא כאן, כי דוד למד בביתו, ובבית לא היה לו דין קליטה אלא מדעת. אך רב חסדא למד בבית המדרש, שהוא קולט גם שלא מדעת. ועיין בכד הקמח לרבינו בחיי בערך תורה, שהאריך בענין זה. ועיין עוד בדברי נפש החיים, המבאר שהתורה היא "עץ החיים", שכל המחזיק בו אינו יכול למות.
[96] ולמד מכאן הרמב"ם בפירוש המשנה באבות [ד ב] "ואם כיוצא בזה, במשה רבינו ע"ה, משיג האמתות, שלם שבשלמים, נכסף להוסיף חצי מצות עשה על כל מעלתו ושלימותו - אין צריך לומר שיעשו [כך] מי שנצטרעה נפשם, והוחזקה צרעתם וקדמה". ועיין ברמב"ם [פ"ח ה"א] שיש מצות עשה להפריש ערי מקלט. וכן כתב החינוך [במצוה תקכ]. ולדבריהם, השתבח משה שקיים מצוה אף שתכליתה של המצוה, קליטת הרוצחים, עדיין לא היתה קיימת. כי כל זמן שלא הופרשו כל ששת הערים ולא קלטו, לא קיים אלא חלק מהמצוה.
[97] והמאירי פירש "למי שיכול להשמיע כל מה שאפשר לשמוע ממנה", והיינו, על תהלות ה'. אכן מלשון הגמרא "והיינו דאמר רבי אלעזר", משמע שזה המשך הדרשה כיצד צריך להיות המלמד תורה, שרק מי שיכול להשמיע במקרא במשנה בהלכה ובאגדה, הוא הראוי ללמד. ובמהרש"א [בסוף מסכת הוריות] נקט, שנחלקו בכך רבי מאיר ורבן שמעון בן גמליאל, במה מדובר הפסוק "מי ימלל גבורות ה"'.
[98] הרש"ש דייק מלשון רש"י, שבניו, וכל שכן הוא עצמו, יהיו תלמידי חכמים. ועיין רש"י בשבת [כג ב] שהואיל ואהבתו עליהם היא כאב לבן, זה הטעם שיהיו בניו תלמידי חכמים. ובמהרש"א שם כתב, שאם הוא אוהב רבנן, הרי הוא ודאי תלמיד חכם, שאם לא כן, הרי אמר רבי עקיבא שעם הארץ אומר: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור! ולכן התברך גם בבנין רבנן [מה שאין כן הירא מתלמידי חכמים, שדרגתו פחותה מהאוהבם, זוכה הוא עצמו להיות תלמיד חכם, אך לא מתברך על בניו]. ובקול אליהו כתב, שהמקור לברכה זו, מהא דדרשינן מהפסוק "ואהבת את ה' אלהיך" - "את", לרבות תלמידי חכמים. וסמיך ליה "ושננתם לבניך", שהעושה כן, ילמדו בניו, ויהיו תלמידי חכמים.
[99] ביאר המהרש"א: "מדרך למוד תורתנו, מתוך עומק הענינים, לא יעמוד האדם על בוריה של תורה ועל אמיתתה, רק על ידי פלפול וחדוד עם חברים. מה שאין כן דתי העובדי כוכבים, שכל אחד עושה לו דת לעצמו כפי רצונו ודעתו, ואין צריך לחברים. ומי שעוסק בתורה ביחידות, הנה הוא עוסק בה כעובד כוכבים העוסק בה, שלימודו ביחידות. ואמרינן [בסנהדרין] עכו"ם העוסק בתורה חייב מיתה בידי שמים. ואמרינן שם דכל מיתתו [של בן נח, היא] בסייף. ועל כן, זה העוסק בתורה כמידת העכו"ם, ביחידות, ראוי הוא לעונש מיתת חרב וסייף".
[100] המהרש"א ביאר, כי הטעות מצויה בלימוד יחידי, מה שאין כן בלימוד של רבים, שאם יטעה אחד מהם, השני מודיעו טעותו. והגר"ח שמואלביץ בשיחות מוסר [לא ז] ביאר, שהתורה ניתנה לכלל ישראל, ואין היחיד ככלל, אלא אם כלם כאיש אחד בלב אחד. ובמנחת שלמה [סוף סימן קנ"ח] הביא מכמה ספרים, שכתבו כי בארץ ישראל לא נאמר כלל זה, לפי שכך פירשו את הפסוק "ולציון יאמר, איש ואיש יולד בה". ותמה עליהם הגרש"ז, מהא דאמרינן שדוד ראה את אחיתופל לומד יחידי, ואמר לו: חרב אל הבדים ונואלו! והרי אחיתופל ודוד היו בארץ ישראל, ומוכח שגם בארץ ישראל אין ללמוד תורה ביחידות.
הַלָּלוּ קוֹלְטוֹת בֵּין לְדַעַת בֵּין שֶׁלֹּא לְדַעַת, הַלָּלוּ אֵין קוֹלְטוֹת אֶלָּא לְדַעַת (במדבר לה, ו). נראה לי בס"ד טעם נכון בזה והוא דידוע שבכל תפלה יהיה בירור גדול מן ניצוצי קדושה ולא מבעיא מתפלת צבור אלא אפילו מתפלת יחיד וידוע דתפלות חובה שתיקנום שלשה אבות הם 'שחרית מנחה וערבית' ובאו אנשי כנסת הגדולה ויסדו להם נוסח שכל ישראל יהיו שוים בו לאומרו ומאחר דשלשה תפילות אלו של שמונה עשרה הם חובה קיימא לן בהו כרבי יוסי דסבירא ליה אפילו אם לא כיון בהם יוצא ידי חובתו יען דעל דעת בית דין אשר תיקנום ויסדום הוא מתפלל ועל כן כיון דיוצא בהם ידי חובתו אפילו שלא בכונה בדין הוא שגם בענין הבירור הם קולטות ניצוצי קדושה אף על פי שלא כיון בתפילתו דקדושת האבות זיע"א שתקנום וקדושת אנשי כנסת הגדולה שהיו נביאים שתקנו הנוסח בהם יועילו לקלוט על ידם ניצוצי קדושה אף על פי שלא נתכוון בהם האדם.
וכל זה בשלשה תפילות של שמונה עשרה שהם חובה ומתפללים אותם על דעת בית דין הם האבות ואנשי כנסת הגדולה אבל תפילות נדבה הן של ציבור הן של יחיד אין קולטות ניצוצי קדושה אלא אם כן מכווין בהם ולכן כנגד שלש תפילות הבדיל שלש ערים שהם קולטות בין לדעת בין שלא לדעת כי השלש דינייהו הכי שקולטות ניצוצי קדושה לדעת שהתפללו בכונה בין שלא לדעת וכנגד שאר תפלות שהם של נדבה בין לציבור בין ליחיד שאין קולטים ניצוצי קדושה אלא לדעת הבדיל מ"ב עיר של מקלט דאין קולטין אלא לדעת כן נראה לי נכון בעזרת השם יתברך. ונראה לי מה שהיו מ"ב עיר כנגד שם מ"ב שכחו גדול להעלות ניצוצי קדושה וכמה תיקונים תלוי וכנגד שם מ"ב זה הקריב בלעם ובלק מ"ב קרבנות.
מַאי 'עֲקֻבָּה מִדָּם' אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שֶׁהָיוּ עוֹקְבִים לַהֲרֹג נְפָשׁוֹת (הושע ו, ח). קשא למאי הוצרך להביא להא דרבי אלעזר? ונראה לי בס"ד דבלאו הכי היינו מפרשים 'עֲקֻבָּה מִדָּם' מלוכלכת כמו שאמרו בירושלמי אם יש בו עקבת היין אסור ואמר שם מאי עקבת היין מלוכלך דכתיב 'עֲקֻבָּה מִדָּם' עיין שם, וכן הביא בשרש ז"ל עיין שם. או היינו מפרשים 'עֲקֻבָּה' לשון עקלקלות כמו וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר (ישעיהו מ, ד) וכמו שהובא בשרש.
ולפי זה קשה והלא פסוק זה איירי בהורגים במזיד ומאי מייתי מיניה לענין השוגג? לכך הביא דברי רבי אלעזר דמפרש 'עֲקֻבָּה' לשון ערמה ומרמה ולפי זה אין הורגים בגלוי כדי שיהיו נהרגין בבית דין כיון דהורגין בסתר במרמה וערמה על כן מוכרח מזמין להם השם יתברך בני אדם שיהרגום בשוגג כמו שאמרו לקמן דזה שהרג במזיד ישב תחת הסולם ויפול עליו אדם ויהרגנו ואם כן כמו שרבו המזידין כן ירבו השוגגין.
מַאי חֶבֶר כֹּהֲנִים. שהיו מתחברים להרוג נפשות ככהנים. הא דהוצרך להביא הא דרבי אלעזר דמפרש מלת חבר כהנים היינו משום דאיכא למידק והלא קרא ד'יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה' (הושע ו, ט) איירי ברוצחין מזידין ועיר מקלט היא לשוגגין דוקא, ומה שייכות יש להורגי מזיד כאן? ולכך הביא דברי רבי אלעזר לפרש חבר כהנים שהרוצחין נקבצין חבורות חבורות כשהורגין וכיון דההורג הוא אחד מן החבורה לא יהיה עליו עדים כשרים להעיד עליו דמעשיו יהיו מכוסים דאלו חביריו הם ומחפים עליו וכיון דהורגין מזידין ואין נהרגים בבית דין דאין עליהם עדים מוכרח שיזמין להם הקדוש ברוך הוא בני אדם שיהרגום בשוגג ולכך אצטריכי ערי מקלט טפי לנוס שם בני אדם אלו שהרגו בשוגג דלפי רבוי הרוצחין במזיד ירבו ההורגין בשוגג.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרַב שֶׁגָּלָה מַגְלִין יְשִׁיבָתוֹ עִמּוֹ (דברים ד, מב). דקדק מהרש"א אמאי לא קאמר הכא מכאן שלא ישנה אדם מן רב שאינו הגון כדנקיט גבי תלמיד שגלה? ומה שתירץ דוחק דודאי לא ימצא חכם כרבי מאיר דלא חש להא אלא תוכו אכל קליפתו זרק (חגיגה טו:).
ונראה לי בס"ד דמה שאמר 'תַּלְמִיד שֶׁגָּלָה מַגְלִין רַבּוֹ עִמּוֹ' הם דברי תנא דברייתא ושפיר יש לומר למידין דבר מדברי התנא אבל 'רַב שֶׁגָּלָה מַגְלִין יְשִׁיבָתוֹ עִמּוֹ' הם דברי רבי יוחנן שהוא אמורא ואין דרך להוציא הוכחות לעניינים מדברי אמורא דאמר מלתא מסברה דנפשיה.
ועוד נראה לי בס"ד דדבר זה דאין לשנות לתלמיד שאינו הגון אתמר בחולין (חולין דף קלג.) משמיה דרב דאמר כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגיהנם ועוד אמר כאילו זורק אבן למרקוליס, ואתא רבי זירא למייתי סייעתא לדברי רב מדברי הברייתא וחדוש קא משמע לן בזה לסיועי לרב אך דבר זה שלא ילמד אדם מן רב שאינו הגון אתמר בחגיגה (חגיגה טו:) משמיה דרבי יוחנן עצמו ויליף לה מפסוק כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וכו' (מלאכי ב, ז) ולמאי יצטרך תלמודא למילף מילתא דאמר רבי יוחנן מן דברי רבי יוחנן, הלא אדרבה האי מלתא אמרה רבי יוחנן גופיה ודייק לה מקרא ופשוט.
ועוד נראה לי בס"ד אם יצטרך הרב לגלות אחר תלמידו ודאי גרעון גדול איכא בזה להרב ולהכי שפיר משיא לו עצה טובה שלא ילמד לתלמיד שאינו הגון כדי שלא יתבזה אבל התלמידים גולין ונגררים אחרי רבם למקום שגלה אין זה בזיון וגרעון לתלמידים אלא רבותא וחשיבות להם לרדוף אחר לימוד תורה וכמו שאמר התנא הֱוֵי גוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה (משנה אבות ד, יד) ולכן לא נקט תלמודא עצה זו לתלמידים.
כִּי הָא דְּרַב חִסְדָּא הֲוָה יָתִיב וְגָרִיס בְּבֵי רַב. מקשים אמאי הביא הוכחה לזה מדור האמוראים חכמי התלמוד ולא הביא הוכחה מדוד המלך ע"ה דקדים טובא דהוה ליה כהאי גוונא כנזכר בשבת (שבת דף ל:) שהיה יושב ביום שבת וגורס בתורה ולא הוה יכיל מלאך המות למקרב ליה עד שעשה לו סיבה להשתיקו מדברי תורה ויכיל ליה, שמע מינה דברי תורה קולטין ממלאך המות? ובשלמא מן עובדא דרבה בר נחמני דהוה ליה כהאי גוונא כנזכר במציעא (בבא מציעא פו.) אין להקשות דמאי רבותא דעובדה דרבה בר נחמני מעובדא דרב חסדא דתרווייהו חשיבי בזמן אחד אך מעובדא דדוד המלך ע"ה דקדים טובא היה לו להוכיח!
ונראה לי בס"ד דעובדא דרב חסדא אית ביה רבותא טפי דהיה בדורות אחרונים ועם כל זה דברי תורה קלטו אבל דוד המלך ע"ה היה נביא ורבן של כל בעלי רוח הקודש והיה אחד משבעה כורתי ברית, אין כל כך רבותא בתורה דיליה אם קלטו ממלאך המות דיש לומר אין דברי תורה קולטין אך כאן בצירוף זכותו ומעלתו של דוד המלך ע"ה קלטו דברי תורה ממלאך המות.
ועוד נראה לי בס"ד דיש לומר דוד המלך ע"ה דמלך דינו כרבים והוה ליה תורה של ציבור ולכך קלטו מה שאין כן תורה של יחיד. אי נמי הוה אמינא הא דדוד המלך ע"ה שאני שהיה הענין ביום שבת וגם בארץ ישראל ולכן צירוף זכות קדושת ארץ ישראל וקדושת שבת הגינו וקלטו דברי תורה ממלאך המות. ועוד נראה לי בס"ד דתלמודא הביא הוכחה מעובדא דרב חסדא מפני שהיא קצרה ועובדא דדוד המלך ע"ה ועובדא דרבה בר נחמני ארוכה יותר וצריך להאריך בה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דעובדא דדוד המלך ע"ה ידעו אותה על ידי נביאים שהגידו דהכי הוה עובדא וכן על רבה בר נחמני נודעה על ידי אליהו זכור לטוב שגילה לחכמים דהכי הוה עובדא אבל עובדא דרב חסדא הוה בפומבי בבית המדרש לפני כל החכמים עד כאן דבריו נר"ו.
סָלִיק וְיָתִיב אֲאַרְזָא דְּבֵי רַב. אין לפרש דקאי על רב חסדא דמה סיבה היה לו לקום ממקומו ולישב על הארז דבשלמא בעובדא דדוד המלך ע"ה בשבת (שבת ל:) מפורש שם הסיבה דסליק בדרגא אך כאן למה סליק ויתיב אארזא, ואם לזה סיבה הוה צריך לפרש לה תלמודא כאשר פירש הסיבה גבי דוד המלך ע"ה וגבי רבה בר נחמני? על כן צריך לפרש סליק ויתיב אארזא קאי על מלאך המות דיתיב אארזא להפקיעו ולשברו והשמיע קול בשבירת הארז וחרד רב חסדא על שבירת הארז ושתיק.
ונראה לי הטעם שהחרידו על ידי הארז ולא באילן אחר לרמוז לו אתה צדיק גמור שדומה לארז דכתיב בצדיק כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה (תהלים צב, יג) וכבר השלמת תיקון שלך ונתמלאת בשלימות עילוי הנפש שלך ומה לך עוד בעולם הזה.
או יובן רמז לו אתה יש לך בנים חכמים ממלאים מקומך כארז זה שגזעו מחליף על כן לא תצטער מפטירתך. אי נמי אֶרֶז [208] גימטריא רַב חִסְדָּא [208] שהוא ראשי תיבות רַב חִסְדָּא .
מִפְּנֵי מַה זָּכָה רְאוּבֵן לְהִמָּנוֹת בְּהַצָּלָה תְּחִלָּה. נראה לי בס"ד על פי הכלל של 'מִפְּנֵי מַה' דאתמר בתלמודא והוא האחד בשביל שהוא הבכור והגדול והשני הוא טעם דקאמר רבי תנחום מפני שפתח בהצלה.
הַזְרֵחַ הַשֶּׁמֶשׁ לָרוֹצְחִים (דברים ד, מא). נראה לי בס"ד רמז לו על 'רָאמֹת בַּגִּלְעָד לַגָּדִי' כנזכר בדברים (דברים ד, מג) ואין אות א' יוצא במבטא אלא רק אותיות 'רמת' [640] שהיא מספר שֶּׁמֶשׁ [640] וזו היא אחת משלש ערים ורמז לו עליה משום דשם שכיחי רוצחים טובא ולזה אמר 'הַזְרֵחַ הַשֶּׁמֶשׁ לָרוֹצְחִים' זו ראמת בגלעד.
"אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף", זֶה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ (קהלת ה, ט). נראה לי בס"ד 'כֶּסֶף' רמז לשלימות המצוה במחשבה ודבור ומעשה והיינו והיינו כ"ף רמז למעשה כי כל מעשה תתייחס לידים וכפים וסמ"ך רמז למחשבה שהיא במוחא סתימאה כמו אות ס' דהוא סתום מכל צדדין ואות פ' רמז לדיבור שהוא בפה ולכן המצוה נקראת 'כֶּסֶף וְזָהָב' רמז לתורה שהיא נחשבת בשבעה ספרים ונחשבת בחמש ספרים כנגד אותיות 'זֶּה' ולכן זה כינוי לתורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה טו.) על פסוק לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה (אסתר ד, ה) שמא עברו על התורה דכתיב בה מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים (שמות לב, טו) וזהו זה ד'זָהָב' ואות ב' ד'זָהָב' רמז שהיא תורה כפולה שבכתב ושבעל פה או חלק נגלה וחלק הנסתר וזהו זָהָב הם אותיות זֶּה בּ' נמצא כֶּסֶף רמז למצות וְזָהָב רמז לתורה כמו שביארנו במקום אחר.
והנה משה רבינו ע"ה אוהב לעשות מצות שלימות בשלשה הנזכרים שהם רמוזים באותיות כֶּסֶף ואף על פי שכל מצות שהיו בידו היו שלמים בשלשה הרמוזים באותיות כֶּסֶף רצה לעשות גם מצוה זו של ערי מקלט שלימה בשלשה הנזכר שתהיה גם זו נקראת בשם כֶּסֶף אך כיון דעדיין לא הגיע זמן המעשה שלהם ורק יש לו בזה חלק דבור וחלק המחשבה לכן טרח לעשות להם הבדלה במעשה ההכנות שהכין בהם כדאיתא בברייתא לעיל להביא שם מים ושאר דברים הצריכים להם, ואף על פי דעתה אין קולטות ואין צורך עתה בהכנות אלו עם כל זה אמר מצוה זו שבאה לידי דייקא שאוכל לתקן בה איזה דברים של מעשה בידים אקיימנה מעכשיו ולא אניח זה עד אחר שיכנסו ישראל לארץ וישלימו ויעשו תיקונים אלו.
לְמִי נָאֶה לִלְמֹד בֶּהָמוֹן? לְמִי שֶׁכָּל תְּבוּאָה שֶׁלּוֹ (תהלים קו, ב). נראה לי בס"ד הכונה 'לְמִי נָאֶה לִלְמֹד בֶּהָמוֹן' כלומר לדרוש ברבים תורה ומוסר ויראה שיהיו דבריו נשמעים זה 'שֶׁכָּל תְּבוּאָה שֶׁלּוֹ' כלומר שלומד תורה לשמה כי כל הלומד תורה לשמה דבריו נשמעים וכמו שאמר רבי מאיר כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה (משנה אבות ו, א), ואמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה יט.) על פסוק וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה (תהלים א, ב) שהלומד תורה לשמה נקראת תּוֹרָתוֹ אבל הלומד שלא לשמה עודנה נקראת תּוֹרַת הֳ' שלא זכה בה זה הלומד אותה וזהו שאמר 'מִי שֶׁכָּל תְּבוּאָה' היא התורה נקראת 'שֶׁלּוֹ' שלומדה לשמה דכתיב ביה 'וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה'.
או יובן בס"ד דכל רב שלוקח פרס מן הציבור אין דבריו נשמעים כל כך כיון שהצבור מחזיקים בידו ללמוד גייסי ביה ושמעתי רב אחד היה דורש תוכחת מוסר ברבים ודרש להם פסוק זה במשלי שִׁמְעוּ מוּסָר וַחֲכָמוּ וְאַל תִּפְרָעוּ (משלי ח, לג) כלומר שמעו מוסר שאני אומר וחכמו בו שתקבלו אותו ואל תפרעו הפרס שלי כדי שיהיה מוסר שלי מקובל אצלכם, וכן אמר עוד הכתוב באותו סימן קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף (משלי ח, י) רצונו לומר קחו מוסר שלי ואל תתנו לי כסף הפרס שאין אני רוצה מכם כלום אלא רק זאת לשמוע מוסר וזהו שאמר 'לְמִי נָאֶה לִלְמֹד בֶּהָמוֹן' רצונו לומר לדרוש ברבים תוכחות מוסר 'לְמִי שֶׁכָּל תְּבוּאָה שֶׁלּוֹ' שאינו נהנה מאחרים דאז דבריו נשמעים.
כָּל הָאוֹהֵב לְלַמֵּד בֶּהָמוֹן לוֹ תְּבוּאָה (תהלים קו, ב). נראה לי אם התלמידים טפשים שהם מסוג 'מַהֵר לִשְׁמוֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד' או 'קָשֶׁה לִשְׁמוֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד' (משנה אבות ה, יב) אז התורה שטורח הרב ללמדם הולכת לאבוד ומונחת על קרן הצבי ואין זכות לרב בה כיון שאבדה מיד התלמידים תכף אבל אם התלמידים חכמים שהם מסוג 'מַהֵר לִשְׁמוֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד' דהתורה משתמרת בקרבם הרי הרב יש לו זכות בתורה זו שלימדה להם.
והנה בתוך אותיות הָמוֹן כזה ה"ה מ"ם וי"ו נו"ן יש אותיות 'הָמוֹן' שני נמצא הם המון מבחוץ והמון מבפנים שאין מאבדים כלום מתורתם. גם עוד המלוי הנזכר כולו עם הכולל כמנין חֲכָמִים [118] אז זה לו תבואה שזוכה בתורה שמלמדה כיון דהיא משתמרת בקרב התלמידים.
ועוד נראה לי בס"ד 'הָמוֹן' עם הכולל גימטריא ק"ב [102] ואהבה רמז למיתוק כלומר ממתק ק"ב חרובין אז לו 'תְּבוּאָה' אותיות 'תבא ו"ה' סוד ו"ה שבשם שהוא סוד תפארת ומלכות.
ומה שאמרו 'יְהָבוּ בֵּיהּ רַבָּנָן עֵינַיְהוּ בְּרַבָּה בְּרֵיהּ דְּרָבָא' הקשה הרב פתח עינים וכי לא היה נמצא באותו הדור תלמיד חכם בן תלמיד חכם? עיין שם. ונראה לי שזכו שניהם לכוין על האמת בכל דבריהם ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא שבאמת דבר זה נמצא אצל רבא דקיימא לן כותיה בכוליה תלמודא לבר מן יע"ל קג"ם ואפשר דגם רבה בריה הוה הכי.
והנה בגמרא נתנו 'סימן אשי ללמוד רבינא ללמד' ונראה לי בס"ד הכונה דסימן זה הוא דאיתא בשבת (שבת דף ל:) אמר רבי גידל אמר רבי כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה (שיר השירים ה, יג) נמצא באש עשו אזהרה לתלמיד דתכוינה שפתיו באש אם אין שפתיו נוטפות מר ואם כן זה סימן 'אשי' שהוא לשון אש נקיט מילתיה על התלמיד דאמר כל האוהב ללמוד, אך 'רבינא' שהוא לשון רב ורבנות נקיט מילתיה על המלמד הוא הרב דאמר כל האוהב ללמד.
הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי, וְיוֹתֵר מֵחֲבֵרַי, וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם (ישעיה יט, יג). נראה לי בס"ד אות למ"ד רמז ללימוד התורה והנה אות למ"ד העקרי רומז ללימוד שלומד האדם מעצמו שמחכים מיניה וביה ונשאר שלשה אותיות באלפ"א בית"א שיש במלואם אות למ"ד והם אות אל"ף ואות גימ"ל ואות דל"ת ואלו השלשה למדי"ן רומזים אחד ללימוד שלומד מרבו ואחד ללימוד שלומד מחבירו ואחד ללימוד שלומד מתלמידיו וסימן של שלשה אלו אג"ד שצריך להיות 'אגד' אחד עם רבו ועם חבירו ועם תלמידו וסימן לכל ארבעה למדין אלו 'אגדל' שבארבעה מיני לימוד אגדל התורה.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָיִם" מִי גָּרַם לְרַגְלֵינוּ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין בַּמִּלְחָמָה? שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה (תהלים קכב, ב). הקושיא במאמר זה ידועה דהוה ליה למימר דרשה השניה של 'שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי' קודם דרשה זו דדרשה השניה קאי על רישא דקרא וזו על סיפיה דקרא? ועוד קשא תרווייהו רבי יהושע בן לוי אמרינהו והוה ליה לערבם ביחד ולמה חלקם לשתי מימרות?
ונראה לי בס"ד כי דרשה של 'עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ' אין לה התחברות עם דרשת 'שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי' יען כי בדרשת 'שָׂמַחְתִּי' קאמר שהם באים לקנתר ולבזות ועם כל זה אני 'שָׂמַחְתִּי' ועל זו הדרשה לא יבא הסיום של 'עֹמְדוֹת' כפי הדרשה דהכא הן אם נפרש מה שאמר 'עֹמְדוֹת' הוא מדברי דוד המלך ע"ה הן אם נפרש הוא מדברי האומרים כי אין קשר לדברים זה בזה, ולכן מוכרח לומר דרבי יהושע בן לוי נקיט להו לדרשות אלה כל אחת בפני עצמו ולכן מסדר התלמוד הקדים דרשה של סוף הפסוק קודם דרשה דתחלת הפסוק כדי ללמדינו דלא אמרם רבי יהושע בן לוי לשתי דרשות אלו ביחד כי בשינוי זה ששינה הסדר עורר אותנו בדבר זה.
מיהו צריכין אנחנו להבין לפי הדרשה דדריש רבי יהושע בן לוי לפסוק 'שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי' שאומר דוד המלך ע"ה דכונתם של אלו לקנתר ולאנות אותו בדברים איך יבא על זה סיום הכתוב שאומר 'עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ'? ונראה לי בס"ד כי באמת בלאו הכי יש להקשות אמאי מבין דוד המלך ע"ה כונת דבריהם קנתור ואונאת דברים, שמא באמת הם משתוקקים ומתאוים שתהיה העבודה של הקרבנות בבית המקדש שבירושלם שהיא עיר בחר לו י־ה שעל זה נקרא המקדש בית הבחירה כי בירושלם שם הוא שער השמים?
ויש לתרץ כיון דלימוד התורה הוא במקום קרבנות וכמו שאמרו (מנחות קי.) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם (ויקרא ז, לז) כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. נמצא אף על גב דבאותו זמן לא היו מקריבים קרבנות שור ושה בירושלם היו מקריבים כל הקרבנות בבתי מדרשות שהיו בירושלם שלומדים תורה בקבע וביום אחד כל אחד ואחד מקריב יותר ממאה קרבנות והקטרות ומנחות על ידי התורה שלהם שלומדים בה. וידוע דעסק התורה מועיל במקום שאי אפשר להקריב קרבנות ממש דליכא מקדש ואם כן למה צועקים 'מתי יבנה בית המקדש' אם כונתם כדי שיעשו עבודה בירושלם? אלא ודאי לקנתר מתכונים!
מיהו לזה יש לומר דהם חושבים אין לימוד התורה בית המדרש שבירושלם נחשב כעבודה יען כי עבודה של הקרבה והקטרה אם עשאה מיושב פסולה ואם כן כיון דלמדין מיושב אין מועיל לימוד תורה זו במקום קרבנות וקטורת סמים, לכן אחר שאמר 'שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי' דבא להודיע בזה דכונתם לקנתר ולאנות בדברים אלו אמר עוד 'עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם' הם בתי מדרשות שהם שערי הלכה שהיינו לומדים תורה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה כא.) דעד רבן גמליאל היו לומדים תורה מעומד ואם כן עושים עבודה מעומד ולמה צועקים 'מתי יבנה בית המקדש' והלא כשאין בית המקדש בנוי נחשב הלימוד כקרבנות ממש והרי כל אחד ואחד אפשר שיקריב אלף עולות ביום בתורה שלומד כמו שנאמר 'זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה'? ועל כן אין להם התנצלות הנזכר.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם דהקדים תלמודא דרשה ד'עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ' קודם דרשה ד'שָׂמַחְתִּי' שהוא רישא דקרא משום דבהאי דרשה ד'שָׂמַחְתִּי' דדריש רבי יהושע בן לוי יש קושיא גדולה כיון דאומר דוד המלך ע"ה שהם אומרים 'מָתַי יָמוּת זָקֵן זֶה וְיִבְנֶה שְׁלֹמֹה בֵּית הַבְּחִירָה' איך אומר 'שָׂמַחְתִּי' על דברים אלו, וכי אלו הם משתוקקים באמת לבית המקדש? והלא כל כונתם הוא לקנתר ולאנות אותו בדברים אלו שאומרים ויבנה שלמה בית הבחירה רצונם לומר שהוא חס ושלום נפסל לבנות מפני ששפך דמים הרבה כמו שנאמר לו על ידי הנביא 'דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ' (דברי הימים א' כב, ח) לכן אתה 'לֹא תִבְנֶה' שהם דורשים זה לגנאי חס ושלום נפסל על ידי שפיכות דמים שעשה! ואם כן איך אומר 'שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי' כיון דהם מתכונים לבזות ולקנתר?
לכך הקדים דרשה זו של 'עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ' דדריש מי גרם לרגלינו שיהיו עומדות במלחמה? 'בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם' שהיו עוסקים בהם בתורה! נמצא כל אותם דמים ששפך הצליח בהם בזכות התורה ואם ח"ו יגיע לו מן שפיכות דמים אלו חסרון שיאמרו נפסל ח"ו, איך יתכן זכות התורה פועל פסול וחסרון? אלא ודאי כל שפיכות דמים ששפך הם פועל טוב ומה שאמר לו 'דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ' לכן אתה 'לֹא תִבְנֶה' לאו משום דדבר זה הוא גרעון וחסרון אליו אלא טעם אחר יש בזה לומר כי אתה נתאזרת במדת הגבורה ששפכת דמים ואף על פי שמצוה גדולה עשית בזה עם כל זה בנין בית המקדש הוא נעשה במדת החסד צריך שיבנה על ידי מי שלא פעל בידיו פועל דין באופן דמזה הדרשה מוכח בבירור כי שפיכות דמים שעשה אין זה חסרון וגרעון אצלו אלא אדרבה פועל טוב נקרא! ולכן לא חש דוד המלך ע"ה למשמעות זו המובן מדבריהם לגנאי דכונתם לומר לו שהוא נפסל ח"ו ולכך אמר 'שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי'.
וכן מפורש בדברי רבותינו ז"ל בילקוט כיון דאמר לו 'דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ' לכך אתה 'לֹא תִבְנֶה הַבַּיִת', באותה שעה ירא דוד ואמר 'הרי נפסלתי מלבנותו' אמר לו הקדוש ברוך הוא 'חייך הרי אותם דמים כקרבנות! אלא אם אתה בונה אותו לא יחרב ובמה אשפך חמתי כשחוטאין ישראל?' עיין שם. נמצא אותם דמים ששפך הם פועל טוב שנחשבים כקרבנות וסוד הדבר הוא כאשר כתבתי לעיל כי להיות דוד המלך ע"ה אחוז בגבורה ועשה מעשה גבורה לשפוך דמים בשביל כבוד שמו יתברך אם היה בונה בית המקדש היה נבנה במדת הגבורה וכל דבר הנעשה במדת הגבורה יהיה קיים לעולם ולא יתבטל אחרי זה מה שאין כן הנעשה במידת החסד וכאשר פירש רבינו האר"י ז"ל בטעם הפסוק שכתב על גאולה העתידה וְלֹא בְכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ (ישעיה נב, ג) כלומר לא תגאלו במדת החסד כאשר היה בגאולתכם ממצרים שהיתה במדת החסד ולכך היה אחריה שעבוד אלא תהיו נגאלים במדת הגבורה ואז תתקיים לעולם וכן הענין בבית המקדש אם היה בונהו דוד המלך ע"ה לא היה נחרב כי היה נכנה במדת הגבורה וכל הנעשה במדת הגבורה ישאר קיים לעולם.
מִי גָּרַם לְרַגְלֵינוּ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין בַּמִּלְחָמָה? שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה (תהלים קכב, א). פירוש המנוצח לא יעמוד אלא יפול על פניו אבל הנוצח עומד על רגליו. אי נמי 'רַגְלֵינוּ' קאי על ממון כמו שאמרו בגמרא דפרק חלק (סנהדרין קי.) וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם (דברים יא, ו) זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, והמנוצח יהיה ממונו נופל ביד הנוצח אבל הנוצח ישאר ממונו בידו. או יובן 'רַגְלֵינוּ' זו האשה כמו שאמרו בזוהר הקדוש (זהר פרשת וירא קיב:) רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר (שמואל א' ב, ט) דא אתתא והיוצא במלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו על תנאי אם לא חזר תהיה מגורשת ואם חזר לשלום היא אשתו (כתובות ט:) ולכן כיון דנצחו במלחמה חזרו לשלום ואז רגליהם הם הנשים שלהם עומדות להם ולא ילכו לאנשים אחרים ומי גרם זה זכות עסק התורה.
מָתַי יָמוּת זָקֵן זֶה, וְיָבוֹא שְׁלֹמֹה בְּנוֹ, וְיִבְנֶה בֵּית הַבְּחִירָה, וְנַעֲלֶה לָרֶגֶל, וְשָׂמַחְתִּי (תהלים קכב, א) (תהלים פד, יא). יש להקשות מה צורך יש להם בדברים אלו שסיימו 'וְנַעֲלֶה לָרֶגֶל'? ונראה לי בס"ד כי אלו הם שונאים שלו שהם יושבים עמו בירושלים ובית המדרש שלו אך מדברים דברים אלו בהצנע שהולכים אצל חלוני ביתו בלילה ומדברים דברים אלו להשמיעו והיו מתנכרים שלא ידע שהם מאנשי ירושלים הדרים עמו אלא הם מאנשי עיירות אחרות שבארץ ישראל ולכן אומרים 'נַעֲלֶה לָרֶגֶל' כי היושבים בירושלם אין להם עליה ממקום למקום כיון דהם דרים בירושלם אצל מקום המקדש.
ועוד נראה לי בס"ד דאיתא בספר ארץ החיים (על תהלים סימן ע"ד) בשם המדרש דעלית ישראל לרגל היתה מסוגלת ומועלת שלא להתאוות לנשים אחרות עיין שם. ולכן היו אומרים 'וְנַעֲלֶה לָרֶגֶל' כדי להנצל מתאוות נשים אחרות וכוונו לקנתרו בזה על עניין בת שבע. אי נמי פגם ערוה יתיחס לרגל כמו שאמרו חז"ל על פסוק רַגְלִי עָמְדָה בְמִישׁוֹר וכו' (תהלים כו, יב).
טוֹב לִי יוֹם אֶחָד שֶׁאַתָּה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה (תהלים פד, יא). יש להקשות די לומר טוב לי יום שאתה עוסק בתורה ואמאי הוצרך לומר 'אֶחָד'? ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דשבת (שבת ל:) ששאל דוד המלך ע"ה מהקדוש ברוך הוא באיזה יום ימות ואמר לו ביום שבת והיה עוסק בתורה ביום שבת קלא דלא פסיק כדי שלא יוכל מלאך המות לבא אצלו וכאשר הגיע יום שבת שיפטר בו והוה גריס ולא יכול מלאך המות להתקרב אצלו אז עשה לו סיבה שישתוק ונח נפשיה. נמצא לפי זה לימוד שהיה לומד ביום שבת היה משותף בו כונה של הנאה שיהיה ניצול בו מן מלאך המות וידוע יום שבת הוא אחד המיוחד שבימים שאין לו זוג וכמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש (בראשית רבה יא, ח) אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם לכל הימים נתת בת זוג ולי לא נתת! ולזה אמר 'טוֹב לִי יוֹם אֶחָד שֶׁאַתָּה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה' שמשותף בעסק התורה כונה של הנאה גם כן חביב עלי עסק התורה שלך מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני.
ונראה לי בס"ד מה שאמר עסק התורה 'טוֹב לִי מֵאֶלֶף עוֹלוֹת' כי עסק התורה מתקן ביצירה ועולה שם אבל הקרבנות מתקנים בעשיה ועולים שם ולכן עסק התורה עדיף לי ומה שאמר 'לְפָנַי' נראה לי כי דוד המלך ע"ה הוה גלי מסכתא (עירובין נג.) שמכוין האמת לאמיתו ולכך וַהֳ' עִמּוֹ (שמואל א' טז, יח) שהלכה כמותו בכל מקום (סנהדרין צג:) ולזה אמר שאתה עוסק בתורה לפני דייקא שאתה גלי מסכתא שמכוין לאמת דלימוד זה נקרא פנים ויתיחס לפנים.
224ימים לסיום הש״ס