דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ח - א

והאמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: רבי ורבי יהודה בן רועץ ובית שמאי ורבי שמעון ורבי עקיבא - כולהו סבירא להו יש אם למקרא, והוכיחו [בסנהדרין ד א] כך ממשנתו של כל אחד מתנאים אלו.

ואם כן, כיצד אמרינן שרבי דורש "ונשל", שהעץ השיל, משום שיש אם למסורת? והרי איפכא סבירא ליה!

ומתרצינן: היינו דקאמר להו רבי לרבנן: ועוד, נאמר עץ למטה, וכולי. וכוונתו שחזר בו מהוכחתו הראשונה מלשון הפסוק, כי הוא עצמו סובר שיש אם למקרא, ולכן הוצרך להוכיח דבריו מהטעם השני, שילמד סתום מן המפורש. [28]

אמר רב פפא: האי מאן דשדא פיסא לדיקלא, מי שזרק רגב עפר על עץ דקל, ובכך אתר תמרי השיר תמרים מהעץ, ואזול תמרי, והלכו [עפו] התמרים ונפלו על אדם, וקטול, והרגו את הנפש, במקרה כגון זה, באנו למחלוקת רבי ורבנן, שאופן זה דומה לעץ המתבקע שניתז, והרג. ששניהם, כתוצאה ממכתו, גרמו לגוף שני להרוג. ובזה חייב רבי, ורבנן פטרו. [29]

ותמהינן: פשיטא! הרי שני האופנים דומים, ומה התחדש במקרה זה של השרת תמרים יותר מעץ המתבקע?

ומתרצינן: סבר רב פפא, מהו דתימא, שמא תאמר שבהשרת תמרים אף לרבי יפטר מגלות, כי ככח כחו דמי, לפי שהרגב שזרק הוא כח ראשון, והתמרים שעפו הם כח שני, ואינו דומה לגרזן שמחזיק האדם בידו ומבקע בו עצים, שנחשב הדבר כאילו האדם בעצמו מכה באילן בידו, ולכן חייב גלות אף כשהעץ המתבקע ממכת הגרזן ניתז, והרג. [30]

וכדי שלא נחלק כך, קא משמע לן רב פפא, שהרגב הוא כגרזן, ולפי רבי חייב על התמרים שהרגו, כמו שחייב על העץ המתבקע שהרג.

ומקשינן: אלא אם כן, כח כחו שקיימא לן שפטור עליו - לרבי, היכי משכחת לה?

ומבארינן: כגון דשדא פיסא, ומחיה לגרמא, שזרק רגב והכה בו את ענפי החריות שאשכולות התמרים תלויים בהם, ואזיל גרמא, ומחיה לכבאסא, שמכח מכת הרגב בחריות, היכו החריות את האשכולות, ואתר והשיר תמרי, ואזול תמרי, וקטול.

באופן כזה, נחשבת הכאת החריות [המכות את האשכולות] באמצעות הרגב, כח ראשון, ואילו התמרים, הנושרים מכח הכאת האשכולות, ומכים אדם בהליכתם, נחשבים כח כוחו. ואם הרגו אדם, פטור זורק הרגב מגלות לכולי עלמא.

מתניתין:

א. הזורק אבן לרשות הרבים, והרג אדם בשגגה - הרי זה גולה.

ובגמרא יבואר באיזה אופן הוא נחשב שוגג.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: אם מכשיצאתה האבן מידו של הזורק הוציא הלה, הנהרג, את ראשו, וקבלה לאבן בראשו, ונהרג - הרי זה הזורק את האבן, פטור מגלות!

ובגמרא נלמד מדברי הכתוב לפוטרו.

ב. זרק את האבן לחצרו הפרטית [של הזורק], והרג אדם בשגגה - אם יש רשות לניזק ליכנס לשם בכל שעה שירצה, [31] הרי הוא גולה.

ואם לאו - אינו גולה.

שנאמר "ואשר יבא את רעהו ביער". ודרשינן, [32] מה "יער", הוא מקום שיש רשות הן לניזק והן למזיק ליכנס לשם - אף כל מקום שחייב בו גלות על הריגה בשוגג, הוא רק כשיש רשות לניזק [33] ולמזיק להכנס לשם.

יצא חצר בעל הבית, שאם נכנס הניזק לחצירו בלי רשות, ונהרג מאבן שזרק בעל הבית כיון שאין רשות לניזק להכנס לשם - אין בעל הבית גולה על הריגתו.

אבא שאול אומר: יש ללמוד דין נוסף, מכך שנתנה התורה דין גלות להורג בשגגה בדוגמא שהרג על ידי חטיבת עצים -

מה חטבת עצים היא רשות - אף כל שחייב גלות על הריגה בשוגג, הוא רק כשעסק בענייני רשות.

יצא האב המכה את בנו, כדי להטותו מדרך רעה אל דרך האמת, והרב הרודה את תלמידו, לצורך לימודו וחינוכו, [34] ושליח בית דין שמלקה ארבעים את החייב מלקות על פי בית דין, [35] שאם מת המוכה על ידם בשוגג, הם אינם גולים, לפי שאין הריגתם, שהיא מצוה, דומה לחטיבת עצים של רשות.

גמרא:

שנינו במשנה: הזורק אבן לרשות הרבים, גולה.

ותמהינן: הרי קרוב למזיד הוא, היות ובכל שעה מצויים ברשות הרבים אנשים רבים, ומסתבר שיפגע בעוברים ושבים! [36] אמר רב שמואל בר יצחק, אין הכוונה לזורק אבן כפשוטו.

אלא, בסותר את כותלו, שאינו זורק אבן לתוך הרבים, אלא שנקלע אדם סמוך לכותל בעת שהוא סתרו, ונפלה ממנו אבן, והרגתו.

ועדיין מקשינן: הרי גם סותר כותלו הוא קרוב למזיד, שהרי איבעי ליה לעיוני, היה לו לעיין אם לא התקרב אדם לכותל. [37]

ומשנינן: המשנה מדברת בסותר את כתלו בלילה.

אך עדיין לא מובן מה הועלנו באוקימתא זו.

הרי בלילה נמי, איבעי ליה לעיוני! שהרי ליד רשות הרבים הוא, ושמא נקלע לשם אדם.

ולכן מעמידה הגמרא, שמדובר כאן: בסותר את כתלו לאשפה. והוינן בה: ממה נפשך, האי אשפה - היכי דמי?

אי שכיחי מצויים בה רבים - פושע הוא!

אי לא שכיחי בה רבים - אנוס הוא!

ואם כן כיצד מצינו שיתחייב גלות הסותר את כותלו לאשפה.

אמר רב פפא: לא צריכא, אלא לאשפה העשויה להפנות בה בני אדם לנקביהם, בלילה. ואינה עשויה להפנות בה ביום.

ואיכא דמקרי ויתיב, ויש פעמים נדירות, שמזדמן שם אדם שקורה לו להיפנות בה ביום.

ולכן, הזורק אבן ביום לאשפה זו, או סותר לה כותל, פושע לא הוי, דהא אינה עשויה ליפנות בה ביום. אך גם אונס לא הוי, דהא איכא דמקרי שקורה לפעמים, ויתיב, ולכן נחשב כשוגג, וגולה. [38]

שנינו במשנה: רבי אליעזר בן יעקב אומר וכו'.

תנו רבנן: אמרה תורה בפרשת הורג בשגגה "ונשל הברזל מן העץ, ומצא את רעהו".

ודרשו חכמים: "ומצא" - שהיה האדם הנהרג מצוי שם, והברזל מצאו שם, פרט לממציא את עצמו. [39]

מכאן אמר רבי אליעזר בן יעקב: אם משיצתה האבן מידו, הוציא הלה, הנהרג, את ראשו, וקבלה לאבן בראשו, ונהרג, פטור.

והוינן בה: למימר ד"מצא", שהיה מצוי שם רעהו מעיקרא, בשעת זריקת האבן משמע, ומצאו הברזל, והרגו, ולכן אם לא היה מצוי שם הנהרג, אלא המציא עצמו לשם, אין זה נחשב שמצאה אותו האבן, ואין זורק האבן נהרג על זריקתו.

ורמינהי סתירה למה שאמרנו ש"מצא" הוא שהיה כבר מצוי, מברייתא ששנינו במסכת ערכין [ל ב] להיפך:

דתניא: המוכר שדה אחוזתו במן שהיובל נוהג, זכאי לגאול את שדהו מיד הלוקח על ידי החזרת דמי המכירה, ואולם נאמר בו תנאי, "והשיגה ידו, ומצא כדי גאולתו". ודרשינן, פרט למצוי בידו לפדות!

דהיינו, אם כבר בזמן המכירה היה בידו של המוכר די ממון כדי לגאול את השדה, ובכל זאת מכרה - הרי אז אין לו זכות לחזור ולגאול את השדה באותם הדמים.

ומכאן למדו, שלא ימכור אדם שדה אחוזה שיש לו ברחוק מקום, ויגאול בכסף המכירה את אחוזתו שמכר, במקום קרוב.

וכן שלא ימכור אדם בשדה אחוזה רעה, ויגאול בשדה אחוזה יפה.

והיינו, כיון שבשני האופנים הללו, היתה בידו האפשרות בשעה שמכר את שדהו הקרובה או היפה להמנע מלמוכרה, לפי שהיה יכול למכור את השדה הרחוקה או הרעה ולהשתמש במעות הללו שהוצרכו לו, והוא לא עשה כן אלא מכר את הקרובה או היפה, הרי אם הוא בא עתה למכור את הרחוקה או את הרעה כדי לפדות במעות את הקרובה או היפה, אין אני קורא בו עתה "ומצא כדי גאולתו".

ומוכח מכאן להיפך, שמשמעות "מצא" היא - מה שימצא מכאן ואילך, ולא מה שהיה מצוי מקודם!

ומתרצינן: אמר רבא: הכא מענייניה דקרא, והתם מענייניה דקרא, שכל פסוק מתבאר לפי הענין שהוא נאמר בו.

התם, במוכר שדה אחוזה מענייניה דקרא, דורשים "ומצא", דומיא ד"והשיגה ידו".

מה "השיגה ידו" היינו רק מהשתא, כשרווח לו ויש בידו לפדות, אף "מצא" נמי רק מהשתא הוא, פרט למצוי בידו כסף מעת המכירה.

הכא, בהורג בשגגה, מענייניה דקרא, "ומצא" דומיא ד"יער" -

מה יער הוא מידי דאיתיה מעיקרא, דבר המצוי מראש -

אף "ומצא" נמי, הוא מידי דאיתיה מעיקרא. לפני שיצאה האבן מידו. ולכן ממעטים את הממציא את עצמו עתה, אחרי שיצאה האבן מידו, ולא היה מצוי שם קודם.

שנינו במשנה: הזורק את האבן, וכולי. אבא שאול אומר: מה שנאמר "ואשר יבא את רעהו ביער", מלמד הכתוב, מה חטיבת עצים ביער רשות, אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את בנו, ושליח בית דין, שהם עושים מצוה, ואינם עוסקים בדבר הרשות.

אמר ליה ההוא מרבנן לרבא: איך משמע לאבא שאול ש"אשר יבוא ביער" הוא לצורך ענין רשות, ולא לצורך מצוה?

ממאי, מנין לו לאבא שאול, דמחטבת עצים דרשות, שרק מחטיבת עצים של רשות מדבר הכתוב, ולא מחטיבת מצוה?

דילמא, מחטבת עצים דסוכה, לצורך בנין הסוכה, ומחטבת עצים דעצי המערכה שעל המזבח, שיש מצוה בחטיבתם הכתוב מדבר, ואפילו הכי אמר רחמנא שאם הרגו את הנפש, תוך כדי חטיבת המצוה, בשוגג - ליגלי! ואם כן, הוא הדין שאר העוסקים במצוות, כמו האב המכה את בנו, וכדומה, גם הם יגלו.

אמר ענה ליה רבא: חטיבת העצים האמורה בכתוב, בהכרח שהיא חטיבת רשות ואינה חטיבת מצוה.

כיון, דאם מצא חטוב - לאו מצוה היא לחטוב עצים אחרים לסוכה או למערכה -

השתא נמי, אפילו עתה שאין לו עצים לסוכה ולמערכה, לאו מעשה מצוה הוא חטיבת העצים, אלא רק עשיית הסוכה היא המצוה. [40] ולכן, למדים אנו מהחוטב עצים ביער, שהוא בהכרח רשות [ולא יתכן שהוא מעשה מצוה], שאין חיוב גלות אלא כשעוסק בדבר הרשות.

איתיביה רבינא לרבא, מהמשך המשנה: דתנן: יצא מכלל חיוב גלות, האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח בית דין, שאינם גולים כיון שהרגו כשהיו עסוקים בדבר מצוה.

ולכאורה, לפי הסברא שאמר רבא לגבי חטיבת עצים ביער, גם באלו אין זו מצוה אלא רשות, שהרי גם על מכת האב והרב לימא, ניתן לומר, כיון דאילו גמיר, אילו למד הבן או התלמיד מעצמו ולא היה צורך להכותו, לאו מצוה היא להכותו - השתא נמי, שמכהו כדי שילמד או יתחנך, לאו מצוה היא ההכאה אלא רשות, ורק הלימוד הוא המצוה.

ומתרצינן, התם, באב המכה בנו ורב לתלמידו, [41] אף על גב דגמיר, מצוה להכותו!

משום דכתיב [משלי כט] "יסר בנך, ויניחך, ויתן מעדנים לנפשך". [42] ולכן, אין האב והרב גולים כאשר היכוהו כדי לחנכו וללמדו, ומת בשגגה.

הדר, שוב חזר ואמר רבא, לאו מילתא היא דאמרי! לא היה צורך לסברא שאמרתי לעיל, שבהכרח מדובר בחטיבת עצים לרשות, כי אם מצא חטוב אינו חוטב ולא מצוה היא. [43]

אלא יש להוכיח מהפסוק עצמו, שמדובר ברשות ולא במצוה.

שהרי כתוב בו "ואשר יבא את רעהו ביער", ומשמע שמדובר באדם הנכנס ליער מבחירתו החפשית, דאי בעי עייל, ואי בעי לא עייל, שהבחירה בידו, שאם רצונו הוא נכנס ליער, ואם אין רצונו הוא אינו נכנס. ובהכרח שמדבר הכתוב בכך, שהרי -

ואי סלקא דעתך שמדבר הכתוב בחטיבת עצים של מצוה - מי סגיא האם יתכן הדבר דלא עייל ליער לחטוב אותם? והרי הוא מצווה בכך!

אלא בהכרח, שחיוב הכתוב בגלות הוא רק בעוסק בדבר הרשות.

אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא: וכי כל היכא דכתיב "אשר" משמעותו "דאי בעי" הוא? והיינו, שהפסוק מדבר רק במקום שהדבר תלוי ברצונו בלבד, ולא במקום שיש מצוה בעשייתו?

והרי אם כן יקשה: אלא מעתה, הא דכתיב בפרשת איסור כניסה למקדש בטומאת מת [במדבר יט] -

"ואיש אשר יטמא, ולא יתחטא [ולא יטהר עצמו] ", ויכנס למקדש בטומאה, יתחייב כרת.

האם גם כאן נאמר, שדין זה הוא רק אם נטמא האדם בטומאת הרשות, שיתכן לומר בה "אי בעי מטמא, אי בעי לא מטמא".

אך אם נטמא בטומאה שהוא מחויב להיטמאות בה, כגון לעסוק בקבורת מת מצוה, דלא סגי דלא מיטמא, שלא יתכן שהוא לא יטמא למת מצוה, האם הכי נמי דפטור אדם זה מעונש כרת אם יכנס למקדש בטומאה זאת!? [44]

והרי זה לא יתכן, כי אדם טמא הוא!

אלא ודאי, אף במקום שכתוב "אשר", אין הכוונה לדבר הרשות דוקא, ואם כן, תיקשי, האיך דרשת והוכחת שהכניסה ליער היתה רק לדבר הרשות.

ומתרץ רבא: שאני התם, בטמא הנכנס למקדש - דאמר קרא:

הערות

[28] הריטב"א ביאר, שרבי אמר "ועוד", אף שלשיטתו הטעם הראשון אינו נכון, וכמבואר בגמרא שחזר בו ממנו. אך כיון ששיטתו בכל התורה "יש אם למקרא", ורק בפרשת גלות דרש מ"ונשל הברזל" שיש "אם למסורת", לכן אמר שאף אם ימצא טעם שאין לחלק בין גלות לכל התורה, ואף כאן נדרוש "אם למקרא", עדיין יש טעם נוסף ללמוד גזירה שוה "עץ עץ". ועיין בהערות על תוס'.

[29] לדעת הרמב"ם שרבי מחייב גלות בנשמט הברזל מכח הכאתו בעץ, ההוה אמינא שרק החוטב חייב כיון שכוחו הראשון השיל את הברזל שבו הכה, ואינו דומה לכאורה לתמרים, שהם גוף אחר, שניתז מכח הרגב שמכה בהם, ולכן הם נחשבים ככח שני. וקא משמע לן שזריקתו ככח ראשון, וגולה על התמרים. ורבנן פוטרים, שלדעתם אופן זה הוא כח כוחו. ולרש"י צריך לפרש כמבואר בפנים, שהוה אמינא שרק בגרזן שאוחז בידו בעת התזת העץ נחשב ככוחו, אך רגב שיצא מידו והתיז תמרים יחשב ככח כוחו, וקמשמע לן שדינם שוה.

[30] הרמב"ם (פ"ו הט"ו) כתב: הזורק אבן לתמר להפיל התמרים, ונפלו מן התמרים על תינוק והרגוהו, פטור, לפי שהם באים מכח כוחו. ולדבריו תמוה הדמיון למשנתנו, שהרי הזורק לתמר רצה להפיל תמרים, ושגגתו בכך שלא ידע שמצוי שם תינוק, ואילו במשנה לא רצה כלל להתיז קיסם או ברזל מהעץ. ובהכרח, שלשיטתו אין הפטור משום אונס, אלא רק משום כח כוחו, שפעולה שאינה בכוחו ראשון אינה מתייחסת אליו, ולפיכך אין הבדל בידיעתו ורצונו בעשיית הפעולה שהרגה. ומה שכתב ש"דומה לאונס", היינו שמה שאינו חייב גלות הוא כאונס, שחיובו על המעשה פחות משוגג, ולא כמזיד שפטורו מפני שאין לו כפרה. ולדעת רש"י במשנה, אם נפרש שפטור כי קרוב למזיד, אתי שפיר. ואם כפירוש המאירי בדעתו, שהוא כאונס, צריך לומר שלא רצה להשיר תמרים, אלא זרק סתם רגב על הדקל. וסוגית הגמרא דנה שיפטר אף לרבי משום כח כוחו.

[31] תוס' בבבא קמא (לב ב) הקשו, הרי מבואר בסוגיא שם שאם נכנס ברשות והרגו בעל הבית, אינו גולה משום שהוא קרוב למזיד, ואילו במשנתנו משמע להיפך, שאדרבא, הרשות שניתנה לו, היא סיבה לחייב גלות. וחילקו, שבמשנתנו מדובר שיש לו רשות להכנס בכל עת שירצה, ולכן ראוי לחשוש שנכנס. אך שגגה היא כשלא ידוע שנכנס, ואילו שם מדובר שניתנה לו רשות להכנס לפי שעה, ולכן בעל הבית קרוב למזיד שהרי מסתבר שנכנס כעת. ועיין בתוס' יום טוב שדקדק כן מהמשך המשנה. והמהרש"א שם כתב, שלטעם האמור שם שפטור משום שאינו דומה ליער ששייך לכלם, הרי במשנתנו נכנס לרשותו, שיש לו קנין בדרך, כמבואר שם, ובסוגיא שם שיש לו רק רשות כניסה, ואין לו קנין בדרך, אין זה דומה ליער ופטור.

[32] בתוס' לעיל (ז ב ד"ה מה יער), משמע בקושיתם שאין טעם לפטרו, אלא גזירת הכתוב היא, לפי שאינו דומה ליער. אך בתירוצם הסיקו שלמדו מיער שצריך מקום שיש רשות לשניהם להכנס בו, ומשמע שיש טעם לפטרו. ובבבא קמא (לב ב) כתבו תוס', שאפילו אם ראהו בעל הבית שנכנס, אם היה שלא ברשות, פטור. ומשמע שהוא מגזירת הכתוב שיהא דומה ליער [ואחר כך כתבו שיכול להבין שיצא, כי נכנס ללא רשות]. ובדרך אחרת כתבו, שפטור רק כשלא ראהו. אך אם ראה שנכנס, והרגו בשוגג, גולה. ומשמע שאין הפטור בלא טעם, אלא בפשטות הפטור הוא מפני שחשוב כקרוב לאונס, הן מפני שנכנס ללא רשות והן מפני שסבור שיצא. ובברכת שמואל (ב"ק ט"ו) חידש, שהתורה דימתה גלות לנזקין - כמו שיכול לומר לניזק ששורו נכנס ללא רשות "תורך ברשותי - מאי בעי! ?", ואינו נחשב מזיק כי הניזק גרם נזק לעצמו, כך לענין גלות, לא יהיה עליו שם רוצח כשנכנס לרשותו בלא רשות.

[33] בברייתא לעיל (ז ב) גרסינן "לניזק ולמזיק", ואילו כאן במשנה כתב המהרש"א דלא גרסינן. ובתוס' לעיל כתבו, שהלימוד מיער הוא, שיש לשניהם רשות להתעכב במקום ההכאה. וכתב התוס' שאנץ, שיש להסתפק אם נכנס המזיק לחצר בעל הבית והרגו בשוגג, או שנכנסו שניהם לחצר בעל הבית והרג אחד את חבירו בשוגג, אם גולה. ונידון שכזה הוא לכאורה רק אם גורסים את המזיק בכלל הפטור של הנכנס שלא ברשות.

[34] הקשה הרמב"ן: הרי המכה נחשב כקרוב למזיד, ויפטר מטעם זה, ולמה לי לפטרו משום שעושה מצוה. ותירץ, כיון שמכהו ברשות, לא היה צריך לחשוש שימות, שודאי שוגג הוא ב מ יתתו. וכוונתו לומר, שהרי כדי שלא יהא קרוב למזיד, צריך שני תנאים: האחד, שיכה ברשות, ואילו כאן הוא מצווה להכותו. והשני, שלא תהא מכה שיכולה להמית, ואילו מכה הניתנת לצורך חינוך אינה ניתנת באופן שיכול להמית.

[35] ברש"י מבואר שהלקהו ארבעים מלקות כדינו, ולא הוסיף על המנין שקבעו לו. והרמב"ם (פ"ה ה"ו) כתב שהכה את הבעל דין כיון שנמנע לבא לבית דין. והשיגו הראב"ד, שלא שמענו מעולם ששליח בית דין יכול להכות את המסרב לבא, אלא מדובר שהלקהו יותר ממה שאמדוהו. ותמה הרש"ש, שהרי לקמן (כב ב) תנן, שאם הוסיף לו בשוגג רצועה אחת יותר על מה שאמדוהו ומת, גולה. ומבואר, שאין באופן זה את הפטור של שליח בית דין שהכה. ובחתם סופר (או"ח קע"ז) חילק בין טעה הדיין במנין המלקות, שאז השליח גולה, לבין שטעה השליח כיון שהיה עסוק במצות ההלקאה, ואינו גולה. ובזכר יצחק (סי' ס"ד) חילק בין טעה והוסיף לו על ל"ט מלקות, שאז הוא גולה, כיון שאין מצוה להלקותו יותר ממה שחייבתו התורה, לבין אם טעה והוסיף לו מכה מעבר מנין המלקות שאמדוהו בית דין, שאז הוא פטור מגלות, כיון שעוסק במצות מלקות שחייב מן התורה. ובאבן האזל גרס בראב"ד כמו רש"י. ובדעת הרמב"ם פירש, שלא נקט שליח המלקה ארבעים, שהוא אנוס לקיים חיוב בית דין, ורק שליח שנשלח על ידי הבית דין להביא את הנתבע לדין זקוק לפטור משום שעשה מצוה. וכדבריו משמע ברמב"ן, שנקט שמדובר בשליח בית דין להלקות כפי שאמדוהו, ופטורו משום אונס ולא משום שעוסק במצוה. ואינו דומה לאב המכה בנו, אף שנכתב עמו. והגר"ח חקר, האם יותר מהאומד לא מלקין אותו משום פיקוח נפש, שהרי הוא לא התחייב מיתה אלא רק מלקות, או שהתורה פוטרת אותו לגמרי ממלקות שאינו יכול לקבל. ונפקא מינה בין שני הצדדים, האם האומד צריך להיות באיזה ענין הוא ימות מהמלקות, או שהאומד הוא בצורת ההלקאה, שלא יהיו המלקות בצורה שיכול להיות בהם כדי להמית. וביאר שבכך נחלקו רש"י והרמב"ם. הרמב"ם למד שהוא פטור ממלקות שיכול למות בהם, ולא מצד פיקוח נפש, ולכן צריך לאמדו שלא יהא במכות כדי להמית, ולכן שליח בית דין פטור מגלות, שאין במכתו כדי להמית. ולכן, אין צורך לטעם שעוסק במצוה, אלא רק למכות שהוא מכהו כדי לאלצו לבוא לדין. אך רש"י למד שמשום פיקוח נפש אינו לוקה יותר מהאומד, ודי לאמדו שלא ימות, אך מלקים אותו גם מלקות שיש בהם "כדי להמית", ולכן גם שליח בית דין למלקות הוצרך לפטור משום מצוה. ביאור נוסף במחלוקת הרמב"ם והראב"ד נמצא באבי עזרי על אתר.

[36] הגמרא בבבא קמא (לב ב) מקשה, הרי ברשות הרבים הוא קרוב למזיד. וכתבו שם תוס', שזו גם כוונת הקושיא בסוגיין, וכמאן דאמר שהטעם לפטור קרוב למזיד הוא משום שאינו מתכפר בעונש גלות. וכן ביאר הרמב"ן בסוגיין. אך הרמב"ם פסק כסוגיין, שהזורק לרשות הרבים פטור כיון שהוא קרוב למזיד. ומאידך פסק כמאן דאמר שהנכנס לחצר בעל הבית ברשות גולה. וזה שלא כמאן דפוטר בקרוב למזיד משום שלא סגי ליה בגלות. ועיין בלחם משנה (פ"א מחובל הי"ז) שביאר לדעת הרמב"ם שסוגיין ככולי עלמא, ודלא כתוס', וחילק בין דרגת השגגה המצויה בסותר כתלו, לדרגת השגגה באופן של הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות, האמורה בסוגיא בבבא קמא, שהיא פחות מצויה, ולכן גולה עליה.

[37] ביאור מהלך הגמרא יתכן כמשמעות לשון הרמב"ם (בפ"ו ה"ז), שנקט למסקנא שהסותר כתלו לאשפה שרבים מצויים בה הרי זה קרוב למזיד, ואינו נקלט מפני שזו פשיעה, שהיה לו לעיין ואחר כך יזרוק או יסתור. והוצרך לאוקימתא של סותר כתלו אף שמדובר באשפה בלילה, כדי ליישב שתי קושיות הגמרא, שהזורק לרשות הרבים שלא לצורך נחשב מזיד. ולכך מוקמינן בסותר כתלו, ומה שלא עיין ובדק, הוא סיבה נוספת שיחשב מזיד, ולכך מוקמינן באשפה שאינו צריך לבדוק. אך עדיין צריך את האוקימתא שסותר כתלו, כי הזורק שלא לצורך נחשב מזיד. ועיין בערוך לנר.

[38] תוס' כתבו שלמסקנא מדובר ביום, וחזר בו מהאוקימתא שסתר בלילה. וכן אין צורך להעמיד בסותר כתלו אלא אף בזורק אבן. וכבר הובאה דעת הרמב"ם שמדובר בסותר לאשפה בלילה. ורבינו חננאל כתב שמדובר בסותר כתלו. ובריטב"א כתב, שלא חזר בו, שהרי לא אמר "אלא", כך פירש דבריו, שסותר כתלו בלילה היינו לאשפה העשויה להפנות בה בלילה, אך מדובר שסתר ביום.

[39] יש מקשים, לפי המבואר לעיל בדעת הרמב"ם שהזורק אבן שלא לצורך נחשב מזיד, ולכך צריך להעמיד באופן שסותר כתלו, אם כן למה לי קרא לפטור משום שממציא עצמו? והרי הוא קרוב למזיד, שזרק אבן שלא לצורך, ולכן אינו גולה. אמנם הביאור פשוט, כי בכך שהוא ממציא עצמו, זה עצמו הוא הטעם לחייב אף בזורק שלא לצורך, כיון שנחשב מזיד רק אם לא עיין, ואילו בממציא עצמו אחר שעיין וראה שאין שם אדם, היה צריך לגלות. ולכך גלי קרא שהוא קרוב לאונס מאחר שעיין. ואילו באשפה שלא היה צריך לעיין, אילו זרק שלא לצורך היה קרוב למזיד, שהרי אינו אונס כשלא עיין. ורק בסותר כתלו גולה אף כשלא עיין משום שלא מצויים בה בני אדם. והנה בבבא קמא (לב ב) נחלקו אם חייב בד' דברים כשהזיק את הממציא עצמו, ופסקו כלישנא קמא דפטור. ובבית יוסף (חו"מ תכ"א) כתב שלדעת הרמב"ם פטור אם הזיקו אפיול מנזק כי התמעט פרט לממציא עצמו, אך רבינו חננאל והטור כתבו שפטור מד' דברים וחייב בנזק משום שיש ריבוי לחייב על אונס כרצון לגבי נזק. ועיין שם בתוס' שמוכח לפי ליתא בתרא שחייב בארבע דברים, שאינו פטור מגלות משום אונס, כי הפטור מגלות משום אונס פטור מד' דברים, ובהכרח שהמיעוט שנאמר בממציא עצמו אינו משום שקרוב לאונס, ולשיטתם אולי הוא קרוב למזיד אף שעיין שהיה לו לחשוש שיוציא אחר כך את ראשו. אך מהרמב"ם לעיל הוכח שאינו מזיד. והגר"ש רוזובסקי (בחידושי בבא קמא סימן י"ט) האריך בכל השיטות, וחקר בטעם הרמב"ם, אם התחדש בפסוק שפטור משום דהממציא ראשו הזיק את עצמו, או שלא התחדש בפסוק שנחשב למזיק את עצמו, אלא רק שחסר במעשה הזורק כשלא ידע בעת הזריקה שאחר כך ימציא הלה את עצמו. ובמשאת המלך הוכיח מביאור הבית יוסף הנ"ל בשיטת הרמב"ם שפטור מגזירת הכתוב. כי לכאורה תמוה, איך לומדים מגלות לנזיקין, והרי תנאי החיוב בהם שונים. ובהכרח, שלא התחדש בפסוק שנחשב כמזיק לעצמו, אלא שאין המעשה מתייחס אליו, כי לא היה אדם במקום שאליו זרק את האבן.

[40] ביאר הריטב"א, אף שעליו לחטוב לצורך המצוה, אין החטיבה עצמה חשובה מצוה, ואפילו לא הידור מצוה, רק הכשר מצוה. וכך משמע בתוס' בשבת (כה ב) שכתבו, שאין לברך על הדלקת הנר, כיון שאם מצא דלוק אינו מדליק, לאו מצוה היא. ועיין בקהילות יעקב (שבת יט-כ) שכוונתם לומר, שאף מעשה שצריך לעשותו לצורך מצוה אינו מעשה מצוה אלא רק "הכשר מצוה", ועל הכשר מצוה אין מברכים. ולרמב"ן יש גירסא אחרת ופירוש אחר בגמרא.

[41] לא התפרש בגמרא מהי המצוה לרב להכות תלמידו אחר שכבר למד. וכתב הריטב"א שהתלמיד בכלל בן. ותמהו עליו, שכלל זה נאמר רק במלמדו תורה, ולא ברבו המלמדו אומנות.

[42] ביאר הריטב"א שמשמעות הפסוק היא בבן שכבר למד, שהרי אומר על העתיד "ויניחך, ויתן מעדנים לנפשך". ומשמע שכעת אינו צריך לחינוך זה. והגר"א (במשלי י"ג) ביאר, שעל בן שלא למד עדיין מצינו כבר מקרא אחר לחנכו, שנאמר "חושך שבטו, שונא בנו", ובהכרח שפסוק זה נאמר אף בבן שכבר למד, שבכל זאת יש מצוה לייסרו כדי שלא ישאר בו נדנוד של דבר רע. ואף שלפי זה גם למסקנא מטרת ההכאה היא משום חינוך לטוב, ונמצא שההכאה אינה אלא בגדר הכשר מצוה גרידא, בכל זאת, כיון שאין מנוס מהכאה, ולעולם צריך הוא הבן לייסור והכאה בכדי שיהיה טוב, נחשבת ההכאה כמעשה מצוה עצמי, ולא רק כהכשר מצוה. גליונות קהילות יעקב.

[43] הריטב"א הבין בדברי רש"י, שלא חזר בו רבא מסברתו, ועדיין הוא סובר שחטיבת עצים לסוכה אינה מצוה. רק שלא הוצרך לסברא זו כאשר מוכח מגוף הפסוק שאינו גולה בעשיית מצוה. וכן משמע לקמן (ח ב) שכך קיימא לן להלכה. והחפץ חיים בליקוטי הלכות דייק מהרמב"ם שהשמיט דין המכה את בנו לחנכו אחר שלמד, שלעיל אמר רבא שאינו גולה משום שעסק במצוה. ומהשמטת הרמב"ם משמע שרבא חזר מהסברא ומהדין. ועיין באבי עזרי (פ"ה ה"ו) שביאר שנחלקו הרמב"ם והראב"ד אם רבא חזר בו. הרמב"ם נקט שחזר בו וסבר שאף הכשר למצוה נחשב כמצוה לפטור מגלות, ולכן שליח בית דין שמכה את הנידון לבא לבית דין, פטור מגלות. והראב"ד חלק על זה, וסבר שבהכשר מצוה גולין.

[44] כך פירש"י; ורבינו חננאל פירש שקושיית הגמרא היא: וכי יפטר מחיטוי וטבילה? וכפשטות לשון הפסוק "אשר יטמא, ולא יתחטא". כי "אשר" עולה על "לא יתחטא", ולא על עונש הכרת. ועיין ריטב"א שתמה, למה הקשתה הגמרא מטומאת מת מצוה ולא מטומאת קרובים שהיא מצוה. ותירץ, שנקט טומאה שלכולי עלמא מצוה היא, ואילו טומאת קרובים במחלוקת היא שנויה.

והאמר [והרי אמר] רב יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן: רבי, ור' יהודה בן רועץ, ובית שמאי, ור' שמעון, ור' עקיבא, כולהו סבירי להו [כולם סבורים] יש אם למקרא שהבסיס למדרש הוא דרך הקריאה המקובלת של הכתובים, ולא מסורת הכתב, ואיך אפשר לפרש את דברי רבי על פי שיטה אחרת? ומשיבים: היינו דקאמר להו [זהו הטעם שהוא, רבי, אמר להם לחכמים] "ועוד". כלומר, אם סבורים אתם שיש אם למסורת — הרי ראיה אחת, ואם לא — יש לי ראיה אחרת לדבר.

אמר רב פפא: מאן דשדא פיסא לדיקלא [מי שזרק רגב אדמה לדקל] ואתר תמרי, ואזול תמרי וקטול [והשיר תמרים מהעץ, והלכו התמרים ונפלו על אדם והרגו אותו], באנו בשאלה זו למחלוקת של רבי ורבנן [וחכמים] כשמבקע עצים וניתזת חתיכה מן העץ והורגת, שלדעת רבי גולה ולדעת חכמים אינו גולה. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכן הוא, שהרי זו לכאורה אותה מחלוקת, ומה צורך יש להשמיענו? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] נפילת התמרים אינה נחשבת כדבר הנעשה מכוחו, אלא ככח כחו דמי [נחשב], וגם לרבי אינו חייב גלות, קא משמע לן [משמיע לנו] שאין הדבר נחשב כוח כוחו אלא מכוחו ממש.

ושואלים: אם כן, אלא כח כחו לדעת רבי היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה], שבו גם הוא פוטר מגלות, היכן יש דוגמא לכך? ומשיבים: כגון דשדא פיסא ומחיה לגרמא [שזרק רגב והיכה בעצם, בענף של הדקל], ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא [והלך הענף והיכה את אשכול התמרים] ואתר תמרי [והשיר תמרים], ואזול תמרי וקטול [והלכו התמרים והרגו], שזה נקרא כוח כוחו.

א משנה הזורק אבן לרשות הרבים והרג את הנפש — הרי זה גולה. ר' אליעזר בן יעקב אומר: אם מכשיצאתה (לאחר שיצאה) האבן מידו הוציא הלה ההרוג את ראשו וקבלה (נפגע בה) — הרי זה פטור, כי בשעה שזרק את האבן לרשות הרבים לא היה שם אדם.

זרק את האבן לחצרו שלו והרג, אם הוא באופן שיש רשות לניזק ליכנס לשם — גולה, ואם לאו — אינו גולה. שנאמר בפרשת ערי מקלט: "ואשר יבא את רעהו ביער" (דברים יט, ה), ויש ללמוד: מה היער רשות שווה לניזק ולמזיק ליכנס לשם, אף כל מקום שרשות לניזק ולמזיק להכנס לשם חייב ההורג גלות. יצא מכלל זה חצר בעל הבית, שאין רשות שווה לניזק ולמזיק ליכנס לשם, שהרי הניזק אינו רשאי להיכנס לחצר חבירו, ובעל הבית פטור מגלות.

אבא שאול אומר: אפשר ללמוד מפסוק זה לימוד נוסף, מה חטבת עצים שהוזכרה בפסוק הריהי דבר רשות, שהוא רשאי לעשותו או לא לעשותו, אף כל גולה בשגגה הוא דווקא כאשר ההריגה בשוגג היתה מתוך מעשה של רשות, יצא מכלל זה האב המכה את בנו, וכן הרב הרודה (המעניש) את תלמידו, א ו שליח בית דין המכה, שכיון שכל אלה עושים מצוה, אם גרמו בשגגה להרוג את הנפש — אינם חייבים גלות.

ב גמרא שנינו במשנה שהזורק אבן לרשות הרבים והרג — הרי זה גולה. ותוהים: הזורק לרשות הרבים, הלא מזיד הוא, שהרי יודע הוא שמצויים שם אנשים, והרי זה כמזיד! אמר רב שמואל בר יצחק: כאן לא מדובר בזורק אבן סתם, אלא בסותר (הורס) את כותלו ופגעה אחת האבנים מן הכותל באדם. ומשיבים: גם זה כמזיד הוא, איבעי ליה לעיוני [צריך היה להסתכל] אם ישנו אדם בצד האחר! ומשיבים: מדובר בסותר את כותלו בלילה, שאין אנשים מצויים. ודוחים: בלילה נמי איבעי ליה לעיוני [גם כן היה צריך להסתכל] תחילה לפני שזרק את האבן, שכיון שרשות הרבים היא, שמא הולכים שם בני אדם!

ומשיבים: מדובר בסותר את כותלו לתוך אשפה, שבמקרה זה לא היה צריך להביא בחשבון שיש שם אנשים. ותוהים: האי [אותה] אשפה היכי דמי [איך היתה בדיוק]? אי שכיחי [אם מצויים] בה רבים, כגון שהולכים להיפנות בה לצורכיהם — אם כן פושע הוא, אי לא שכיחי [אם לא מצויים] בה רבים, הרי אף שהיא רשות הרבים מבחינת היותה שייכת לרבים, מכל מקום אנוס הוא, שלא היה לו להעלות על דעתו שיש שם אדם!

אמר רב פפא: לא צריכא [נצרכה] אלא למקרה של אשפה העשויה ליפנות שאנשים ניפנים בה בלילה, ואין עשויה ליפנות בה ביום, ואיכא דמקרי ויתיב [ואולם יש שאדם ניקרה מזדמן ויושב] ועושה שם את צרכיו בכל זאת. פושע לא הוי [איננו] הזורק את האבן — דהא [שהרי] אינה עשויה ליפנות בה ביום, ומצד שני, אונס נמי לא הוי [גם כן אין זה], דהא איכא דמקרי ויתיב [שהרי יש שאדם מזדמן ויושב שם], והיה לו להביא בחשבון שיש אפשרות כגון זו, ולכן דינו כשוגג שגולה.

ג שנינו במשנה שר' אליעזר בן יעקב אומר שאם הנפגע הוציא את ראשו לאחר שנזרקה האבן לרשות הרבים — הזורק פטור. ומביאים עוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת" (דברים יט, ה) — פרט למי שממציא את עצמו ונהרג. מכאן אמר ר' אליעזר בן יעקב: אם משיצתה האבן מידו הוציא הלה הנפגע את ראשו וקבלה, ונהרג — פטור.

ושואלים: למימרא [האם לומר] שהביטוי "ומצא" מעיקרא משמע [מתחילה משמעו]? כלומר, ש"מצא" הוא דבר שהיה מצוי עוד קודם המעשה? ורמינהי [משליכים, מראים סתירה]: נאמר במי שמכר משדה אחוזתו וזכותו לפדותה: "והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו" (ויקרא כה, כו) — פרט למוכר לצורך זה מה שהיה מצוי כבר בידו קודם לכן, בזמן שמכר שדה זה. לומר שלא ימכור קרקע שיש לו במקום רחוק ויגאול בקרוב, או ימכור בקרקע רעה ויגאול ביפה, שהוא אינו רשאי להשתמש בזכות שלו לגאול את השדה. ומפרשה זו משמע ש"מצא" הוא דבר שנמצא לאחר זמן, ולא שהיה מצוי קודם לכן!

אמר רבא: אין זו קושיה, הכא מענייניה דקרא והתם מענייניה דקרא [כאן מעניינו של הכתוב ושם מעניינו של הכתוב], שכל אחד מהם מובן לפי עניינו והקשרו. ומפרטים: התם מענייניה דקרא [שם מעניינו של הכתוב], שנאמר "ומצא" דומיא [בדומה] למה שנאמר "השיגה ידו", מה השיגה ידו כוונתו מהשתא [מעכשיו], שהרי אם היתה משגת ידו קודם לא היה מוכר כלל, אף "מצא" נמי מהשתא [גם כן פירושו מעכשיו] ולא שהיה מצוי קודם לכן. ואילו הכא מענייניה דקרא [כאן, בענין גלות, מעניינו של הכתוב], "ומצא" דומיא [בדומה] ליער, מה יער הריהו מידי דאיתיה מעיקרא [דבר שישנו מתחילה], אף "ומצא" נמי [גם כן] מידי דאיתיה מעיקרא [דבר שישנו מתחילה].

ד שנינו במשנה בענין הזורק את האבן, שלדעת אבא שאול יש ללמוד מן הפסוק "ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים", שכשם שחטיבת העצים היא רשות, אף כל רוצח בשגגה החייב גלות הוא זה העושה מעשה של רשות, ולא של מצוה. אמר ליה ההוא מרבנן [לו אחד החכמים] לרבא: ממאי [ממה, מנין] שמחטבת עצים של רשות אנו למדים? דלמא [שמא] מדובר מחטבת עצים של סוכה שחוטב עצים לצורך סוכתו, ומחטבת עצים של מערכה כלומר, לצורך עריכתם על גבי המזבח, שחטיבת עצים של מצוה היא, ואפילו הכי [כך] אמר רחמנא ליגלי [הכתוב שיגלה]! אמר ליה [לו] רבא: כיון שבמקרים אלו, אם הבא לחטוב עצים מצא עץ חטוב כבר אינו חוטב, ואם כן לאו [אין זו] מצוה, השתא נמי [עכשיו גם כן], אף על פי שהוא עושה זאת לצורך מצוה — לאו [אין זו] מצוה. שאין חטיבת העצים מעשה מצוה לעצמו, אלא רק אמצעי עבור המצוה.

איתיביה [הקשה לו] רבינא לרבא ממה ששנינו במשנתנו: יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח בית דין. ולפי אותה סברה שהעלית, לימא [נאמר] בענין האב המכה את בנו: כיון שאילו היה הבן גמיר [לומד] לאו [לא היתה] מצוה להכותו, השתא נמי [עכשיו גם כן], כשמכה אותו לצורך, לאו [אין זו] מצוה, ולכן הוא צריך לגלות! ענה לו רבא: התם אף על גב דגמיר [שם אף על פי שהבן לומד] מצוה היא להכותו מפעם לפעם, דכתיב [שנאמר] "יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך" (משלי כט, יז).

הדר [חזר] ואמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי [לא דבר של ממש הוא שאמרתי], האופן בו הוכחתי שהפסוק בענין הורג בשגגה אינו עוסק בחטיבת עצים של מצוה. אלא יש להוכיח זאת מן הלשון "ואשר יבא את רעהו ביער", שמן הלשון "אשר" יש להבין כי מה יער שמדובר עליו בפסוק זה הוא באופן דאי בעי עייל ואי בעי לא עייל [שאם רוצה אדם נכנס ואם רוצה אינו נכנס], ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שמדובר בפסוק על מי שחוטב עצים למצוה, מי סגיא דלא עייל [האם יש אפשרות האם רשאי שלא להיכנס]?

אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבא: והאם כל היכא דכתיב [מקום בתורה שנאמר] "אשר", מדבר רק במקרה דאי בעי [שאם רוצה] הוא, ולא מחמת מצוה או כורח? אלא מעתה מה שנאמר "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא... כי את מקדש ה' טמא" (במדבר יט, כ), מדבר לפי זה דווקא במקרה שאי בעי מיטמא אי בעי לא מיטמא [שאם הוא רוצה הוא נטמא אם הוא רוצה אינו נטמא], שנטמא בדבר הרשות. ואם כן, אם נטמא מפני שטיפל במת מצוה, דלא סגי דלא מיטמא [שאי אפשר שלא ייטמא לו], שהרי כל המוצאו חייב לטפל בקבורתו, הכי נמי [כך גם כן] נאמר שפטור כשהוא נכנס טמא למקדש?

ענה לו רבא: שאני התם [שונה שם] שאמר קרא [הכתוב] באותו ענין

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But doesn’t Rav Yitzḥak, son of Rabbi Yosef, say that Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Yehuda HaNasi, and Rabbi Yehuda ben Roetz, and Beit Shammai, and Rabbi Shimon, and Rabbi Akiva all hold that the vocalization of the Torah is authoritative, not the manner in which it is written? How can Rav Ḥiyya bar Ashi ascribe Rabbi Yehuda HaNasi’s ruling to the contrary opinion? The Gemara answers: That is the reason that Rabbi Yehuda HaNasi said to the Rabbis: And furthermore. Rabbi Yehuda HaNasi said to them: If the tradition of the manner in which the verses in the Torah are written is authoritative, that supports my interpretation of the verse; if not, there is an additional proof.

Rav Pappa said: In the case of one who cast a clod of earth onto a palm tree, and he severed dates from the tree, and the dates went upon a person and killed him, we have arrived at the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis in a case where one was splitting wood and a wood chip flew through the air and killed a person In that case, Rabbi Yehuda HaNasi deems him liable to be exiled, and the Rabbis deem him exempt from exile. The Gemara asks: Isn’t that obvious? The cases are identical. What novel element is Rav Pappa introducing? The Gemara answers: The parallel between the cases drawn by Rav Pappa is necessary. Lest you say that these severed dates were not propelled by the force of his action but are like an item propelled by a force generated by the force of his action, and even Rabbi Yehuda HaNasi would concede that in that case he is exempt from exile, Rav Pappa teaches us that the dates are considered to have been severed by the force of his action.

The Gemara asks: But according to Rabbi Yehuda HaNasi, how can you find circumstances of a force generated by the force of his action where he would be exempt from exile? The Gemara answers: It can be found in a case where one cast a clod of earth and it struck a branch of the palm tree, and the branch, propelled by the clod, proceeded to strike a cluster of dates [likhevasa] and severed the dates from the branch they were on and the dates proceeded to kill a person.

MISHNA: One who threw a stone into the public domain and killed a person is exiled. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: If after the stone left his hand the other person placed his head out into the public domain and received a blow from the stone, he is exempt, as when he cast the stone into the public domain there was no one there.

In the case of one who threw the stone into his courtyard and killed a person, if the victim had permission to enter into there, the murderer is exiled, but if not, he is not exiled, as it is stated with regard to the cities of refuge: “And as one who goes with his neighbor into the forest” (Deuteronomy 19:5), from which it is derived: Just as with regard to a forest, the victim and the assailant both have equal permission to enter there, so too, with regard to all places that the victim and the assailant have permission to enter there, the killer is liable. This serves to exclude the courtyard of the homeowner, where the victim and the assailant do not both have permission to enter there. Since the victim had no right to enter his courtyard, the unintentional murderer is exempt from exile.

Abba Shaul says: Another halakha can be derived from that verse: Just as the cutting of wood that is mentioned in the verse is optional, so too, all those liable to be exiled are examples of cases where the unintentional murderer was engaged in an activity that is optional. This serves to exclude a father who strikes his son, and a teacher who oppresses his student, and an agent of the court deputized to flog transgressors. If, in the course of performing the mitzva with which they are charged, they unintentionally murdered the son, the student, or the person being flogged, respectively, they are exempt.

GEMARA: The mishna teaches: One who threw a stone into the public domain and killed a person is exiled. The Gemara asks: If he threw the stone into the public domain, why is he exiled? He is an intentional murderer. He knows that there are generally people in the public domain and is aware that he is likely to harm someone with the stone. Rav Shmuel bar Yitzḥak says: The reference in the mishna is not to one who threw a stone for no reason; rather, it is a case where one is demolishing his wall, and one of the stones struck a person. The Gemara counters: That too is intentional, as he should have examined the other side of the wall to determine if there was anyone there. The Gemara answers: It is a case where one is demolishing his wall at night, when passersby are scarce. The Gemara asks: At night too he is required to examine the other side of the wall to determine if there is anyone there, as although it is uncommon, people are apt to walk through a public domain at all hours.

The Gemara answers: The reference in the mishna is to a case where one demolishes his wall into a scrap heap, where there is no reasonable expectation to find anyone there, as it is located out of the way. The Gemara asks: What are the circumstances of this scrap heap? If it is frequented by the multitudes because it is utilized as a bathroom, he is negligent; if it is not frequented by the multitudes, although it is a public domain in the sense that it is not private property, he is a victim of circumstances beyond his control, as there was no reason to consider the possibility that someone was there.

Rav Pappa said: It is necessary to state this halakha only in the case of a scrap heap that is utilized for people to defecate there at night but is not utilized for people to defecate there during the day, but it happens on occasion that one will sit there and defecate during the day. One who demolishes his wall into the scrap heap during the day is neither negligent, as the scrap heap is not utilized for people to defecate there during the day, nor is he a victim of circumstances beyond his control, as it happens on occasion that one will sit there and defecate during the day, which he should have considered. Therefore, his status is that of an unintentional murderer who is liable to be exiled.

§ The mishna teaches that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: If after the stone left his hand the other person placed his head out into the public domain and received a blow from the stone, he is exempt. The Gemara cites a related baraita. The Sages taught that it is written: “And the blade displaces from the wood and finds his neighbor and he dies” (Deuteronomy 19:5), from which it is inferred: “And finds”; this serves to exclude one who presents himself and is thereby killed by the stone. From here Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: If after the stone left his hand the other person placed his head out into the public domain and received a blow from the stone, the murderer is exempt.

The Gemara asks: Is that to say that the term “and finds” indicates an item that was there initially, prior to the incident in question? And the Gemara raises a contradiction from that which is written with regard to one who seeks to redeem an ancestral field that he sold: “And he acquires the means and finds sufficient funds for his redemption” (Leviticus 25:26). The term “and finds” serves to exclude one who, in order to accrue funds to redeem his field, sells a field that was found in his possession when he originally sold the field. It means that he may not sell land that he owns in a distant place and redeem land that he owns in a proximate place, or sell a low-quality tract of land and redeem with the funds accrued from that sale high-quality land. One may not exploit his right to redeem his land for his own advantage. This baraita indicates that the term “and finds” indicates an item that was not there at the time but presents itself later.

Rava said: This is not difficult, as here, with regard to exile, the term is interpreted in keeping with the context of the verse, and there, with regard to the redemption of land, the term is interpreted in keeping with the context of the verse. There, the term is interpreted in keeping with the context of the verse. The term “and finds” is similar to the phrase that precedes it: “And he acquires the means.” Just as the meaning of the phrase “he acquires the means” is that he acquires the means from now, as had he possessed the means beforehand he would not have sold his ancestral field at all, so too, the meaning of the term “and finds” is also that he finds sufficient funds from now and no earlier. Here, with regard to exile, the term is interpreted in keeping with the context of the verse, as the term “and finds” is similar to a forest: Just as a forest is an entity that is there initially, so too, the term “and finds” also is referring to an entity that is there initially.

§ The mishna teaches: One who throws a stone, etc. Abba Shaul derives from the verse: “And as when one goes with his neighbor into the forest” (Deuteronomy 19:5): Just as the cutting of wood mentioned in the verse is optional, so too, all those liable to be exiled are in cases where the unintentional murderer was engaged in an activity that is optional. One of the Sages said to Rava: From where do you know that the derivation is from the cutting of wood for a purpose that is optional? Perhaps the derivation is from the cutting of wood for the purpose of building a sukka or from cutting wood for the arrangement of wood on the altar, both of which are obligatory, since they are mitzvot, and even so the Merciful One states: Let him be exiled. Rava said to him: Since if one found wood already cut he does not cut other wood, as in that case it is not a mitzva to cut, now, when there is no wood cut as well, although he is cutting wood to facilitate fulfillment of a mitzva, the act of cutting the wood itself is not a mitzva.

Ravina raised an objection to the opinion of Rava from clause of the mishna that states that the example of the forest serves to exclude a father who strikes his son, and a teacher who oppresses his student, and an agent of the court. Let us say with regard to a father who strikes his son: Since if the son was learned, it is not a mitzva to strike him, now, in a case where the son is not learned and the father strikes him to facilitate his education too, it is not a mitzva, and therefore he should be exiled. Rava replied: There, even though the son is learned, it is a mitzva to strike him from time to time, as it is written: “Chastise your son, and he will give you rest; and he will give delight to your soul” (Proverbs 29:17).

Rava then said: That which I said is nothing, as there is a different proof that the verse is not referring to cutting wood in fulfillment of a mitzva. It is written: “And as when one [ve’asher] goes with his neighbor into the forest.” Based on the term asher, which indicates that the entering into the forest may or may not occur, what is the nature of the forest mentioned in the verse? It is a place where if one wants to, he enters the forest, and if one wants to, he does not enter. And if it enters your mind that the verse is referring to one who cuts wood to fulfill a mitzva, would it suffice if he did not enter the forest? He must enter the forest to fulfill the mitzva.

Rav Adda bar Ahava said to Rava: Is it so that wherever the term asher is written in the Torah it is a case where if he wants to he does so, and it is not referring to a mitzva or an obligation? If that is so, that which is written: “And a man who [asher] becomes impure and does not purify himself, and that soul shall be excised…as he has impurified the Sanctuary of God” (Numbers 19:20), can be referring only to a case where if he wants to he becomes impure, and if he wants to, he does not become impure. But in the case of a corpse with no one to bury it [met mitzva], where it would not suffice for him not to become impure in the process of burying it, would you say: So too, he is exempt from the punishment of karet if he enters the Temple in a state of impurity?

Rava replied: There it is different, as the verse states with regard to one impure with impurity imparted by a corpse:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כלומר מכח הכאתו בעץ לבקעו נשמט והלך והרג ואם יש לומר והלא מפורש בתחלת סנהדרין כי רבי יש אם למקרא סבירא ליה. אמר לך כתב למעלה לחטוב עצים וכתב למטה ונשל הברזל מן העץ מה העצים הכתובים למעלה העצים המתבקעין הן אף עץ הכתוב למטה מן העץ המתבקע. וחכ"א גולה מאי טעמא ונשל כתיב מכל מקום אמר רב פפא האי דשדא פיסא. פי' טיט שיבש ונעשה כאבן לדיקלא ואתר תמרי ואזול תמרי וקטול לרבי דמחייב בהתזת בקעת חייב דתמרי במקום בקעת עומדין לרבנן כח כחו הוא ופטור. אלא לרבי כח כחו היכי הוי.

כגון דשדא פיסא ומחייה לגדמא ואזל גדמא ומחייה לכבסא פירוש סנסני (של) תמרים ואתר תמרי אזול תמרי וקטול היינו כח כחו ופטור:

הזורק אבן ברשות הרבים והרג הא ודאי מזיד הוא והאי דתנן גולה אוקימנא בסותר את כותלו. ירושלמי כגון שהיה כותלו גוהה והיה סותרו לאשפה העשויה להיפנות בה בלילה ואינה עשויה להיפנות בה ביום ואיכא דמיקרי יתיב ומיפנה בה פושע לא הוי דהא אינה עשויה להיפנות בה ביום אנוס נמי לא הוי דהא איכא דמיקרי ויתיב לפיכך גולה. ת"ר ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו מיכן א"ר אליעזר בן יעקב אם משיצאת האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקיבלה פטור. ואסיק'. האי ומצא מידי דהוה מעיקרא משמע דומיא דיער והאי דכתב ומצא כדי גאולתו מידי דלא הוה מעיקרא אלא השתא איזדמן ליה דומיא דהשיגה ידו:
הזורק אבן לחצרו והרג אם יש רשות לניזק ליכנס לשם גולה כו'.

אבא שאול אומר מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא האב המכה בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד. ומקשו עליה וממאי דהאי דכתב לחטוב עצים דרשות הן דלמא חטבת עצים למערכה או עצים לעשות סוכה דאינון מצוה ואפילו הכי גולה. ודחי רבא כיון דאי מצא עצים חטובים למערכה ולסוכה [אינו חוטב] חטבת עצים דהשתא לאו מצוה היא. ואקשינן עליה אי הכי הני נמי האב לבנו והרב לתלמידו כיון דאילו גמירי לאו מצוה קא עביד בהכאתן אף בדלא גמירי אינה מצוה. ופרקינן הני אע"ג דגמירי מצוה קא עביד דכתב יסר בנך ויניחך וגו'.

והדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי דאפילו חטבת מצוה היא ומשום דאי מצא חטובין לאו מצוה היא למחטב השתא נמי לאו מצוה קא עביד אלא חטבת רשות היא מדכתב ואשר יבא את רעהו ביער ומשמע ואשר אי בעי עייל אי בעי לא עייל מכלל דחטבת רשות היא אבל חטבת מצוה מי סגי ליה דלא עייל. ואקשינן עליה והכתיב גבי טומאה אשר יטמא הכי נמי דטומאה דרשות היא הא אם נטמא בטומאת מצוה כגון טומאת מת מצוה הכי נמי דפטור מחיטוי וטבילה.

הא דתנן הזורק את האבן לחצרו והרג אם יש רשות ליכנם שם גולה. קשי' לן והא אמרינן בפרק המניח את הכד הנכנס לחנות של נגר שלא ברשו' ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור. ואם נכנס ברשו' חייב מאי חייב א"ר יוסי בר חנינא חייב בד' דברים ופטור מגלות משום דה"ל כשוגג קרוב למזיד וי"ל מתני' דקתני אם יש רשות ליכנס לשם כגון שהיתה לו דרך שם והוא נכנס תדיר בכל עת ואינו יודע באיזו שעה נכנס אבל התם כיון שנתן לו רשות ליכנס עכשיו ונכנס היה לו לשמור את עצמו וה"ל שוגג קרוב למזיד והא דאקשינן הכא בגמ' לרשות הרבים והרג מזיד הוא לאו דוקא אלא שוגג קרוב למזיד הוא ופטור אליבא דר' יוסי בר חנינא התם בפרק המניח את הכד מותבינן לה לר"י בר חנינא הכי והא הכא שוגג קרוב למזיד הוא וכי האי גונא איכא בתלמוד קושי' סתמא אליבא דחד כי ההיא דבריש פ' האשה שנתארמלה ולימ' רוב נשים בתולות נשאות דפרכי' למ"ד הולכין בממון אחר הרוב:

מצא פרט למצוי. איכא דקשיא ליה דהכא אסיקנ' דמצא פרט למצוי ובפ' ואלו הן הנחנקין קס"ד למימר כי ימצא איש גונב פרט למצוי ואיפרך התם אלמא לא דרשי' פרט למצוי. ואיכא דבעי למימר שאני כי ימצא מומצא ולאו מילתא היא אלא שמעתין ליכא לאקשויי דהא לא דריש ומצא אלא משום והשיגה ידו דהוא עניינא דקרא ומיהא היכא דענייניה דקרא לא משתמע למדרש ביה כלום ליכא מיניה ראיה אי דרשי' אי לא.
[אלא] הא קשיא, דאמרי' בפרק עגלה ערופה היתה עיר הסמוכה לכפר לא היו מודדין מ"ט דכתיב כי ימצא חלל פרט למצוי למה דרשי' הכי. ואיכא למימר הכא כתיב כי ימצא ובעית למדרש פרט למצוי בידו כגון דרדקי דבי רב ולא דרשי' כי הך דרשא דהא כי כתיב כי ימצא לאו אבידו קאי אלא אגונב וכן נמי בכי ימצא איש שוכב עם אשה וגו' ליכא למימר פרט לנמצא עומד ומתיחד עמהן כגון של בית פלוני דכי כתיב ימצא אשוכב כתיב. וכבר אמרי' בשמעתי' דלא דרשינן הך דרשא אא"כ הוא מענייניה דקרא ואי לאו הכי לא והתם לאו מענייני' דקרא הוא ולא מפשטי' אבל התם כתיב כי ימצא חלל פרט לנמצא חלל כל היום כגון עיר הסמוכה לספר. ועוד דהתם מענייניה דקרא מפורש הא דכתיב לא נודע מי הכהו והרי כאן חזק' שגוי' הכוהו ואין מודדין אע"פ שאינו ידוע בודאי כעין ידוע הוא וממעט מכי ימצא:

הא דתנן יצא אב המכה את בנו. קשה לי טעמא משום דמצוה הא לאו הכי גלי והא שוגג קרוב למזיד הוא כדמקשי' בפ' המניח את הכד גבי הוסיפו לו אחת יתירה. ואיכא למימר שאני התם כיון דלא ה"ל לממחייה לו טפי מזיד הוא בהכאה להזיקו ה"ל לאסוקי אדעתיה ולמרמא אנפשיה דמיית בחדא. אבל הכא כיון דברשות הוא מכה אותו לא ה"ל לאסוקי אדעתיה דודאי כשמכה אותו ליסרו שוגג הוא במיתתו ושליח משמע דלאו משום מצוה פטור אלא משום שכיון שאמדוהו אנוס הוא. ואע"ג דקתני לי' בהדי הנך לא דמו להו תדע דהא אמרי' בגמרא התם אע"ג דגמיר מצוה קא עביד ככתוב ייסר בנך ולא מקשי' משליח ב"ד דאלו לא עבר לאו מצוה ונימא דהשתא נמי לאו מצוה א"נ איכא למימר שליח ב"ד כיון שעבר מצוה הוא להכותו שהרי מצות עשה מפורש בתורה והכהו אבל התם לא אמרה תורה הכה ולא (חבוט) [חטוב] ואי משום מצות (החובה) [חטיבה] אין זו מצוה:

הא דמקשינן אמתני' יצא האב המכה את בנו. ומפרקי' דגמיר כו'. משום דלא ס"ד לאוקומ' למתני' בשהרג שלא מדעת הכאה כגון שהיה יורד בסולם ונפל עליו והרגו דא"כ פשיטא מ"ש אב מאחר אלא ודאי במכה ואמאי והא אמרת יצא האב המכה ודמקשי' נמי והא אמרת אע"ג דגמיר מצו' קא עביד משום דקרא אמרי' יסר בנך ויניחך דאי מפירוקא דרבא הא הדר ביה:

ה"ג כיון דאם מצא חבוט אינו חובט לאו מצוה ה"נ לאו מצוה. ופרש"י ז"ל השתא נמי כי לא מצא חבוט אין חבטה מצוה וא"כ הל"ל דאם מצא חבוט לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה או (שאמר) [שיאמר] כיון דאם מצא חבוט אינו חבוט לאו מצוה ותו לא שאין הלשון הזה נופל על הפירוש הזה אלא ה"ק כיון שאם מצא חבוט א"כ חבטה אינה מצוה ה"נ גלות בדבר שאינו של עתיקי וה"נ מפרשי' לקמן גבי חריש:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

הזורק אבן לתמר להפיל תמרים ונפלו התמרים על התינוק והרגוהו פטור מגלות שאין זה אלא כח כחו והרי הוא כאנוס וכל שכן אם הכה את הענף באבן והכאת הענף הפילה את התמרים והרגו וכן כל כיוצא בזה הא אם נפלה האבן על התינוק והרגה חייב:

המשנה השלישית והיא גם כן מענין החלק הראשון הזורק את האבן לרשות הרבים והרג הרי זה גולה ר' אליעזר בן יעקב אומר אם משיצתה אבן מתחת ידו והוציא הלה את ראשו וקבלה הרי זה פטור אמר הר"ם יעלה על הדעת שזה קרוב למזיד לפי שזרק לרשות הרבים ולא יגלה לפיכך הודיענו שהוא גולה ובלבד שזרק למקום שאין דרך בני אדם לשבת שם באותה שעה אלא על דרך זרות במקרה ולפיכך לא נחשבו כמזיד וגולה וראב"י מביא ראיה ממה שנאמר ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו והלכה כראב"י וכאבא שאול:

אמר המאירי הזורק אבן לרשות הרבים והרג הרי זה גולה ושאלו עליה בגמ' והלא קרוב למזיד הוא שהיה לו לעיין ברשות הרבים קודם שיזרוק ונשאו ונתנו בה הרבה והיוצא מדבריהם לענין פסק הוא שאם זרק אבן לרשות הרבים או סתר כותלו לרשות הרבים בין ביום בין בלילה ונפלה אבן והרגה הרי זה קרוב למזיד ואינו נקלט שהיה לו לעיין אם יש שם עוברי דרכים ואח"כ יסתור או יזרוק ומתוך כך יעמוד במקומו וישמור עצמו מגואל הדם כמו שביארנו בכל קרוב למזיד:

סתר כותלו לאשפה או שזרק אבן לשם אם אינה עשויה ליכנס שם שום אדם כלל הרי זה אנוס ואינו גולה ואם עשויה ליכנס שם אדם ליפנות הרי זה קרוב למזיד ואינו גולה גם כן היתה עשויה ליכנס שם אדם ליפנות בלילה אבל לא ביום וזרק זה לתוכה ביום או סתר כותלו לשם ביום הרי זה גולה שמאחר שאינה עשויה ליפנות ביום אין זה קרוב למזיד ומאחר שהיא עשויה ליפנות בלילה אין זה אונס שכל שעשוי ליפנות בלילה דרך קצת בני אדם ליכנס שם ביום במקרה ודרך זרות ר' אליעזר בן יעקב אומר אם משיצתה אבן מתחת ידו של זה והוציא הלה את ראשו וקבלה הרי זה פטור שנאמר ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

יתבאר במקומו שהמוכר שדה אחוזה יש רשות ביד המוכר לגאלה בתוך זמן על פי השנים הנותרות לחשבון מה שמכר ר"ל שאם מכרה לעשר שנים בעשר מנים מנה לכל שנה ועמדה ביד הלוקח שש שנים נותן לו ארבעה מנים על ארבע שנים הנשארות וחוזרת לו מ"מ אם לא היו מעות בידו ובא ללות כדי לגאול אין שומעין לו שנאמר והשיגה ידו אפילו השיגה ידו לקצתה ובא לגאול אותו קצת שמספיק לפדותו אין שומעין לו שאינו גואל לחצאין שנאמר כדי גאלתו לא היה בידו לפדות אבל היו לו שדות אחרות ורוצה למכרן כדי לגאול את זו אין שומעין לו שנאמר ומצא פרט למצוי בידו כגון אלו שהיו מצויים בידו בשעה שמכר אלא שהיה חס שלא למכור ורצה למשכן את זה עד שיזדמנו לו מעות ועכשיו שרואה שאין פרוטה מזדמנת לו רוצה למכור ברחוק ולגאול את זו או ברעה ולגאול את זו שהיא יפה אין שומעין לו עד שיזדמן לו מה שלא היה מצוי לו בשעה שמכר ויראה שאם באו לו אחר כן ורצה למכרם מוכר וגואל:

המשנה הרביעית והיא גם כן מענין החלק הראשון הזורק את האבן ברשותו ר"ל ברשות של עצמו ונזדמן לו לשם אדם אחד והרגו באותה האבן בשגגה אם היה לו רשות ליכנס לשם כגון שהרשהו זה ליכנס לשם הרי זה גולה ואם לאו אינו גולה שנאמר ואשר יבא את רעהו ביער מה יער שיש רשות לניזק ליכנס לשם אף כל וכו' ומה שאמר לניזק ולמזיק דרך שיטפא היא שנויה ולא בא אלא למעט חצר המזיק שאין רשות לניזק ליכנס לשם ומ"מ כל שכן אם לא היה רשות למזיק ליכנס:

אבא שאול אומר וכו' ולא שחלק אבא שאול על תנא קמא אלא שבא ללמד דבר אחר והוא שכל שהיה מכה לדבר מצוה כגון האב את בנו ליסרו והרב את תלמידו ללמדו ושליח בית דין שהיה מכה ארבעים למלקות וגדולי המחברים פרשוה בשליח בית דין המכה את הנמנע שלא לבא לפניהם לדין וכן עיקר שאלו לפי' ראשון אם בהוסיף על מה שאמדוהו הרי אמרו שגולה ואם בתוך האומד הרי ודאי אנוס הוא אלא שהעקר כפי' שני ולימד בכל אלו שאם הרגו בהכאתם שפטורים מן הגלות שנאמר לחטוב עצים מה חטבת עצים רשות אף כל רשות וכו' יצא כל שהרג בהכאה של מצוה:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

היה חוטב עצים לסוכה או למערכה והרג גולה שאין זו מצוה כדי להפקיע את הגלות שכיון שאם מצא חטוב אינו חוטב אין בחטיבתו מצוה כדי להפקיע מן הגלות:

בן או תלמיד שהרגוהו האב או הרב שביארנו עליו שהוא פטור מגלות לא סוף דבר כשהוא צריך להנהגתו של אביו וללמודו של רבו אלא אפילו למד או השלים עצמו במדותיו כן שכל שהרב מוסיף בלמודו או האב בהנהגתו עוסק במצוה הוא שנאמר יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך:

טמא שנכנס למקדש במזיד ענוש כרת ובשוגג מביא קרבן עולה ויורד ואפילו טבל עד שיעריב שמשו הא אם העריב שמשו אפילו הוא מחוסר כפרים פטור מן הכרת וקצת מפרשים כתבו כן אף בטבול יום והם מחייבים כרת בשתיהן כמו שכתבנו בסנהדרין פרק נשרפין ואם נטמא בעזרה ושהא כך דינו ואם לא שהא פטור ואם עבד אע"פ שלא שהא כגון שהיה יוצא בקצרה והפך בצנורא שבידו עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים ואפילו בטבול יום אבל אם העריב שמשו אלא שהוא מחוסר כפורים עבודתו פסולה ופטור ודבר זה כתבנוהו לשטת קצת מפרשים ויש לחלוק ולומר כן אף במחוסר כפורים כמו שביארנו בסנהדרין פרק נשרפין:

איזהו טמא שחייב כרת על ביאתו למקדש כל שנטמא באב הטומאה שמן התורה ובטומאת מת שנטמא באותם הטומאות שהנזיר מגלח עליהן כמו שיתבארו במקומן אבל אם נטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן אע"פ שהן בדין טומאת שבעה אין בהן חיוב כרת בביאת מקדש וכל שיש בו חיוב כרת אפילו נטמא בדבר מצוה כן כגון שנטמא במת מצוה שנאמר עוד טומאתו בו כל שטומאתו בו מ"מ:

במשנה ליכנס לשם אף כל רשות לניזק ולמזיק להכניס לשם יצא חצר בעה"ב שאין רשות לניזק ליכנס כו' מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא אב כו' ובגמרא אמר רב פפא לא צריכא אלא לאשפה כו' התם מעניניה דקרא ומצא דומיא דוהשיגה כו' הכא מעניניה דקרא ומצא דומיא דיער כו' מצא חטוב לאו מצוה השתא נמי כו' את רעהו ביער דאי בעי כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה ומצא פרט כו' אחוזתו כתיב והשיגה כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה היינו דקאמר כו' וכן בפ"ק דסנהדרין גבי יראה יראה משמע שפיר נמי המסורת כו' משום דפשטיה דקרא כו' עכ"ל כצ"ל והוא כפי' התוס' שם וברפ"ק דחגיגה בשם ר"ת ועיין בחידושינו שם וליכא לאקשויי דהתם אע"ג דפשטיה דקרא משמע המסורת מ"מ דרשינן נמי המקרא והכא לא דריש רבי אלא המסורת יש לומר דהיינו משום דהג"ש מפקא ליה מהמקרא כלל לפטור נשמט הברזל מקתו ודו"ק:

בד"ה מהו דתימא ככח כחו כו' קמ"ל עכ"ל כצ"ל ואח"כ מ"ה באשפה העשויה וכו' ואינה עשויה ליפנות כלל כו' וגם בלילה איכא דמקרי כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אע"ג דגמיר כו' ויש לומר דמ"מ איכא מצוה בתחלה משא"כ כו' עכ"ל ודקאמר כיון דאילו גמיר כו' ולא קאמר נמי הכי דמ"מ איכא מצוה בתחלה יש לומר דהכא בלקייה גופה איכא מצוה בתחלה משא"כ התם דאפשר דהוה גמיר מתחלה ולא הוה מכה אותו ודו"ק:

בא"ד דאילו לא חטא לאו כו' לאו שליח ב"ד מקרי ולא דמי לרבו כו' עכ"ל כצ"ל וק"ק ומאי קושיא מרבו ואביו באילו גמיר שפיר מקרי רבו ואביו ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה בלא איבה כו' במשנה תורה והוא לא שונא כו' בשביל דבר שנתחדש מיער כו' עכ"ל תרתי קראי והוא לא שונא כתיב במשנה תורה חד בפ' ואתחנן וחד בפרשת שופטים בהך דפ' שופטים כתבו שפיר שנתחדש הך דרשא דמיער בשמעתי' וצ"ל דהך דפ' ואתחנן נמי איכא דבר שנתחדש דכתיב ביה מבלי דעת יתירא כמ"ש התוס' לעיל וק"ל:

בא"ד אבל לא קשה מולא אויב דפ' מסעי דאיצטריך ולא אויב לעדים ולדיינים כדאמרי' בפ' זה בורר כך כו' עכ"ל וכצ"ל ודו"ק:

גמ' הדר אמר רבא לאו מלתא הוא דאמרי ואשר יבא את רעהו ביער דאי בעי עייל ואי בעי לא עייל כצ"ל והא דכתוב כאן בספרים מה יער וכו' טעות הוא כצ"ל:

תוס' ד"ה היינו דקאמר ליה ועוד וכו' עד וכן פירש בסנהדרין וכו'. ר"ל דכל מאן דדריש מסורת צריך ראייה ממשמעות הפסוק הלכך ה"נ רבי שמתחלה עלה בדעתו לדרוש מסורת הביא ראייה מדכתיב מן העץ:

ד"ה בלא איבה פרט לשונא וכו' עד אבל לא קשה מולא אויב לו וכו'. לשון התוס' בדבור כמו שהוא א"א לישבו וראיתי מי שהרבה להוסיף ולגרוע בדברי התוס' והגיה לפי דעתו ול"נ שאין צריך להוסיף שום דבר אלא תיבת לא הכתובה למעלה צ"ל למטה וכך צ"ל אבל קשה מולא אויב לו דבתורת כהנים דההוא לא אצטריך למימר וכו' משום פרשה שנשנית וכו' ודו"ק נ"ל:

גמ' התם מעניינא דקרא ומצא הכא מעניינא דקרא ומצא כו' כצ"ל:

שם יסר בנך ויניחך כו' נ"ב פירוש יתן לך מנוחה:

רש"י בד"ה הא דר' יצחק בר יוסף כו' נ"ב פי' ומש"ה נקטינן רבי ברישא אף שהוא המאוחר כי לפי הסדר דסנהדרין הוא נאמר מקודם וק"ל:

תוס' בד"ה היינו דקאמר כו' ונ"ב פי' אותם דאמרי יש אם למקרא אזלינן בתר מקרא לעולם אפי' אינו מיושב שפיר אבל אותם דאזלי בתר מסורת היינו היכי דמיושב שפיר הקרא אליבא מסורת דאל"כ לא שבקי מקרא בכדי ודו"ק:

גמרא אלא כח כחו לר' המ"ל כו'. משמע דכח כחו לכ"ע פטור ועי' סנהדרין (ע"ז ב') אך לענין נזקין כ' הרא"ש בפ"ב דב"ק סי' ב' דככחו דמי ועמש"כ שם ברה"פ ראיה לדבריו:

במשנה הוציא הלה א"ר כו'. במשניות הגי' הלז ומהתוי"ט נראה שגם במשנה שבגמרא היה לפניו כן ומביא לו חבר מקרא מי האיש הלזה יותר ה"ל להביא קרא דמה הציון הלז (מלכים ב כ"ג) שהוא בלא ה' בסוף כלשון המשנה או אל הסלע הלז (שופטים ו׳:כ׳) ואילו הוטב בעיניו להביא קרא דנאמר בו לשון זה על אדם נמצא ג"כ אל הנער הלז (זכריה ב׳:ח׳):

שם ושליח ב"ד. הראב"ד ספ"ה מהל' רוצח ה"ו פי' דר"ל שהלקהו יותר ממה שאמדוהו ב"ד ותימה דהתנן להדיא לקמן (כ"ב ב') הוסיף לו עוד רצועה אחת ומת ה"ז גולה ע"י ולשון הרמב"ם בספי"ו מהל' סנהדרין ואם הוסיף רצועה אחת על האומד ומת הרי החזן גולה ועי' ב"ק (ל"ב ב'):

הָתָם, אַף עַל גַּב דְּגָמִיר, מִצְוָה דִּכְתִיב: "יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ" (משלי כט, יז). קשא דילמא קרא איירי בדלא גמיר? ונראה לי בס"ד דיליף מסופיה דקרא דכתיב 'וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ' והוא מקרא יתר דודאי מעדנים בכלל 'יְנִיחֶךָ' הם, אלא ודאי דקרא איירי בגמיר והכי קאמר אף על גב דזה יתן מעדנים לנפשך משום דגמיר והרי הוא נותן מעדנים מתורה ומצות וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל.

מתני' אם יש רשות לניזק. עי' ב"ק דף לב ע"ב תוד"ה דלא סגי:

שם מה היער. לעיל ז ע"ב:

גמ' הכא מענייניה. עי' סוטה דף מה ע"א:

הא דרב יצחק בר' יוסף בסנהדרין בשמעתא קמייתא (דף ד.): היינו. דקא הדר רבי ואמר ועוד למילפיה בגזירה שוה: פיסא. רגב גוש עפר כלישני''א בלע''ז: ואתר תמרי. והשיר תמרים: באנו למחלוקת דהיינו דומיא דמן העץ המתבקע: מהו דתימא. הא לרבי ככח כחו דמי ופטור שהרגב היה כח ראשון ונשירת התמרים היה כח שני קמ''ל שהרגב כגרזן והתמרים כקיסם הניתז: לגרמא. הוא עץ החריות שהתמרים תלוין אצלו: ומחיה לכובסא. הוא אשכול התמרים המקובצים יחד: מתני' ר''א בן יעקב. מפרש טעמא בגמרא: האב המכה את בנו. להטותו לדרך אחרת: ושליח ב''ד. המלקה ארבעים לחייב מלקות: גמ' ליפנות בה. בני אדם לנקביהם: ואיכא דמיקרי ויתיב. ליפנות ביום: ומצא. משמע שהוא שם ומצאו נשירת נשל הברזל: פרט לממציא עצמו. אחרי כן הוציא הלה את ראשו מן החלון וקיבל האבן במצחו: ומצא פרט למצוי. במוכר שדה אחוזתו (ובא לגואלו) כתיב והשיגה ידו ומצא פרט למצוי אם היתה גאולה זו מצויה בידו כשמכרה אין כופין את הלוקח להחזירה לו ליפדות: השתא נמי. כי לא מצא חטובה אין החטבה מצוה אלא עשיית הסוכה: לאו מצוה. להכותו: לאו מילתא היא דאמרי. ראיה טובה מזו היה לי להשיבו מן המקרא עצמו דלאו בחטבה דמצוה איירי: דאי בעי מיטמא אי בעי לא מיטמא. אותו חייב לך הכתוב כרת אם נכנס למקדש בטומאה זו: ה''נ דפטור. מכרת:

היינו דקאמר להו ועוד. פירוש משמע דמעיקרא ה''א טעמא משום אם למסורת ובתר הכי קאמר ועוד כלומר אע''ג דס''ל שאם למקרא מ''מ הכא איכא למשמע מגזירה שוה ותימה דמעיקרא נמי לא תלי טעמא במסורת אלא משום דלא כתיב מעצו ואמר ה''ר יוסף בכור שור דהיא היא וה''ק וכי נאמר ונשל הברזל מעצו דאי כתיב כן אז הוי מיושב לומר יש אם למקרא לקרות ונשל כדקרי וכדאמרי רבנן והלא לא נאמר אלא מן העץ וא''כ אין לשון המקרא דקרינן ונשל מיושב על זה אלא ודאי מן העץ מוכיח דיש אם למסורת שהוא ונישל כמו והשיל וזה הלשון מיושב על מן העץ דמן העץ המתבקע והשתא ניחא הא דקאמר ועוד וכן. פירש בסנהדרין גבי יראה יראה דמשמע שפיר. מן המסורת דהיינו יראה משום דפשטיה דקרא משמע דכתיב בתריה את פני האדון וגו' א''כ משמע יראה זכורך פני האדון והיינו לפי המסורת אבל לפי המקרא דקרינן יראה הל''ל לפני האדון: מהו דתימא ככח כחו דמי. ולא דמי לעץ המתבקע דהתם נגע במה שבידו בשעת התזת העץ אבל הכא שכבר יצא מידו בשעת התזת תמרים דמי שפיר לכח כחו אימא לא ליחייב קמ''ל: לא צריכא אלא כו'. פירוש דמהשתא לא צריך לאוקומא בסותר דהוא הדין בזורק ממש: באשפה העשויה וכו'. והשתא מיירי ביום ובזורק לאשפה ולא בסותר כותלו וא''ת ולינקוט באינה עשויה ליפנות כלל וגם בלילה איכא דמקרי ויתיב וכדקאמר השתא וי''ל דא''כ אנוס הוא דלית ליה לאסוקי אדעתיה הוא דמקרי ויתיב כיון שאינה עשויה ליפנות כלל אבל השתא בעשויה ליפנות בלילה אית ליה לאסוקי גם ביום הוא דמקרי ויתיב: אף ע''ג דגמיר מצוה קא עביד כו'. וא''ת מ''מ קשה משליח ב''ד דכיון דאילו לקה כבר לאו מצוה קא עביד וכו' וי''ל דמ''מ איכא מצוה מתחילה מה שאין כן בחטיבת עצים דסוכה ואם מצאן חטובות לא היה שם חטיבת מצוה מעולם שהרי לא נחטבו לכך וליכא למימר נמי כיון דאילו לא חטא לאו מצוה היא וכו' דההיא לאו שליח ב''ד מיקרי ולא דמי לרבו ואביו דלעולם שמו זה על בנו וזה על תלמידו: (לעיל) בלא איבה פרט לשונא. תימה אמאי איצטריך האי קרא תיפוק ליה דכתיב במשנה תורה והוא לא שונא וצ''ע ושמא י''ל דבמשנה תורה נחזרת ונשנית בשביל דבר שנתחדש מיער והרבה פרשיות יש בענין זה במשנה תורה אבל לא קשה מולא אויב לו דבאלה מסעי דההוא איצטריך למימר אפילו לא אויב לו [לעדים ולדיינים] כדאמרי' בסנהדרין (דף כט.). (במשנה תורה כתיב נמי כי לא שונא הוא לו משום פרשה שנשנית) כך נראה למשי''ח:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד