דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - ב

או שהיה עולה בסולם, ונפל עליו והרגו - הרי זה אינו גולה. זה הכלל -

כל שבדרך ירידתו הרג בשגגה, הרי זה גולה.

וכל שהרג שלא כדרך ירידתו [3], אינו גולה.

[ולשון הרמב"ם [שם]: דרך "עליה", אין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים, אלא כמו פלא הוא, והוא כמו אנוס].

ובגמרא דרשינן דין זה מלשון המקרא.

גמרא:

והוינן בה: מנא הני מילי שההורג בשגגה, רק אם הרג בדרך ירידה [נפילה] הוא גולה, ואילו אם הרג בדרך עליה פטור מגלות?

ומשנינן: אמר שמואל: דאמר קרא [במדבר לה] "ויפל עליו, וימות" - מלמד הכתוב שאינו גולה עד שיפול עליו בדרך נפילה. [4]

תנו רבנן:

"בשגגה" - פרט למזיד, שאינו גולה, לפי שאין גלות מכפרת על רציחה במזיד.

"בבלי דעת" - פרט למתכוון.

והוינן בה: למה הוצרכנו למעט מזיד מדכתיב "בשגגה"?

והרי פשיטא הוא שמזיד אינו גולה, כיון שבר קטלא הוא, שהרי חייבים בית דין להורגו!

ומבארינן: אמר רבה: אימא, "בשגגה", בא למעט פרט ל"אומר מותר". [5]

וכך היא משמעות המיעוט: דוקא אם הרגו בשגגה הוא גולה. אך אם התכוון להרגו, אך סבר שמותר להורגו, אינו גולה, שהרי הוא כמזיד.

אמר ליה אביי לרבא: אי כדבריך, שכוונת הברייתא למעט "אומר מותר" מגלות, האיך שנינו "בשגגה" פרט למזיד? והלא "אומר מותר" - אנוס הוא! ואין פטורו משום שהוא קרוב למזיד.

אמר ליה רבה לאביי: אני מבאר כך את המיעוט בברייתא, לשיטתי, שאני אומר: ה"אומר מותר" - קרוב למזיד הוא! לפי שהיה לו ללמוד שדבר זה אסור, ולא למד.

שהרי את המעשה הוא עשה בכוונה, ושגגתו היא רק באי ידיעת האיסור שבמעשהו, וזו אינה חשובה שגגה גמורה, שהרי אם היה לומד, היה יודע שדבר זה אסור, ולכן אף כשטעה, הוא נחשב כמזיד. [6]

ועתה דנה הגמרא במיעוט השני בברייתא:

"בבלי דעת" - פרט למתכוון.

והוינן בה: מתכוון - הרי פשיטא הוא שאינו גולה, שהרי בר קטלא הוא, ולמה הוצרך הכתוב למעטו מגלות?

אמר רבה: כוונת הברייתא היא, שהפסוק בא למעט: פרט למתכוון להרוג את הבהמה, [7] והרג את האדם.

או מתכוון להרוג לכותי, והרג את ישראל.

או מתכוון להרוג נפל, שאין חייבים על הריגתו, והרג בן קיימא. [8] כי אף על פי שהיתה כוונתו להרוג מי שהוא, הרי הוא פטור על הריגתו, כי היות שהתכוון למעשה הריגה, הוא אינו גולה, לפי שאינו דומה לשוגג גמור שגולה, כי השוגג הגמור לא התכוון להריגה. [9]

תנו רבנן: כך יש לדרוש את פרשת ההורג בשוגג:

אמרה תורה [במדבר לה כב]: "ואם בפתע, בלא איבה, הדפו. או השליך עליו כל כלי, בלא צדיה". "אם בפתע" - בא הכתוב למעט: פרט אם יצא ההורג מהמבוי, ופנה לצאת לקרן זוית, לפינת הרחוב, וסכינו בידו, והנהרג הולך כנגדו ברשות הרבים.

אם נהרג ההרוג מפגיעת הסכין שבידו - אינו גולה עליו.

כי היות והנהרג, ההולך ברחוב, מבחין בהורג היוצא מן המבוי, ונוכח לדעת שההורג היוצא מהמבוי בקרן זוית אינו יכול לראותו, והוא עצמו יכול להשמר מהסכין, נחשב ההורג קרוב לאונס. [10]

"בלא איבה" - בא הכתוב למעט: פרט לשונא שאינו גולה, לפי שהוא בחזקת מזיד [ועיין ביאור הדבר לקמן ט ב]. [11] "הדפו" - שדחפו בגופו בלי כוונה, ועל כך הוא גולה. [12]

"או השליך עליו" - בא הכתוב להביא שחייבים אפילו על ירידה שהיא צורך עליה.

כגון ששחה בגופו כדי להרים ידו בכח, ובהשפלת גופו או ידו הוא הרג אדם בשוגג. ומלמד הכתוב חידוש, שחייב גלות על אף שמעשה הירידה היה לצורך העליה, כדי להרים ידו בכח, אך כיון שהרג בדרך ירידה הוא חייב גלות. [13]

"בלא צדיה" - פרט למתכוין לזרוק אבן לצד זה, והלכה לה לצד אחר, והרגה שם אדם. שפטור באופן זה מגלות, כי הוא קרוב לאונס. [14]

וכך היא משמעות הפסוק: רק כשההורג לא צידד לזרוק לצד אחר ממקום שזרק אז הוא גולה, אך כשצידד לזרוק לצד שכנגדו, והלכה האבן לצד הנגדי, אינו גולה.

עוד אמרה תורה בפרשת משפטים [שמות כא יג] "ואשר לא צדה" - אם ידע ההורג שהנהרג נמצא שם, אלא שהתכוון לזרוק סמוך אליו ולא עליו עצמו, ובשגגה פגע בו והרגו, אין הוא גולה.

ואינו חייב גלות אלא כשאינו יודע מהמצאות הנהרג שם, ומכוון לזרוק לאותו מקום.

ובא הכתוב למעט: פרט למתכוון לזרוק אבן למרחק שתים אמות, וזרק ארבע אמות.

שהיות וצידד לזרוק שתיים אמות לצידו, והלכה האבן ארבע אמות, הרי הוא קרוב לאונס, כשהרג במקום אחר שלא חפץ בו. [15]

ועוד נאמר בפרשת שופטים [דברים יט ה], "ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים, ונדחה ידו בגרזן, וצא את רעהו, ומת, הוא ינוס" - בא הכתוב ללמד: מה יער הוא מקום שיש רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם, אף כל מקום שמתחייב בו גלות, הוא כשהרגו במקום שיש רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם.

ומתמעט בכך בעל הבית ההורג בשגגה בחצר ביתו. שאם נכנס לתוכה הנרצח, והרגו בעל הבית בשגגה, אינו גולה.

בעא מיניה רבי אבהו מרבי יוחנן: היה עולה בסולם, ונשמטה השליבה מתחתיו, ונפלה, והרגה - מהו?

וצדדי הספק הם:

האם כי האי גוונא דרך עליה היא, שהרי הוא עולה בסולם, והולכים אחר מעשה האדם ההורג, והוא פטור מגלות.

או דילמא, דרך ירידה היא, והוא חייב גלות!

כי שמא לא הולכים אחר עלייתו או ירידתו של האדם, אלא הולכים אחר אופן מעשה ההריגה. וכיון שהוא נעשה על ידי השליבה, שנדחקה על ידי האדם העולה עליה, ונפלה למטה, הרי הריגתו היא ב"דרך ירידה".

אמר ליה רבי יוחנן: כבר נגעת בספק זה, במה שכבר התרבה לעיל, שחייב גלות גם על הריגה שנעשתה בירידה שהיא צורך עליה. [16] שהרי דחיקת השליבה נעשתה לצורך העליה בסולם.

איתיביה רבי אבהו לרבי יוחנן ממשנתנו, שמשמע בה בסיפא, שבאופן כזה של ירידה לצורך עליה, פטור.

דתנן: זה הכלל -

א. כל שבדרך ירידתו - גולה.

ב. שלא בדרך ירידתו - אינו גולה.

ומדייק רבי אבהו: הכלל השני, שכל שלא בדרך ירידתו אינו גולה - לאתויי מאי הוא בא? -

לאו, האם הוא לא בא כדי לאתויי כהאי גוונא, שאף על גב שמעשה ההריגה נעשה בירידת השליבה, אך כיון שההורג היה בדרך עליה, פטור על כך מגלות. [17]

ודוחה הגמרא: אין להביא ראיה ממשנתנו לענין זה, כי מאידך, יש להקשות:

ולטעמיך, שבא למעט הכלל השני את מי שעולה ונשמטה שליבה תחתיו, אם כן, הכלל הראשון, "כל שבדרך ירידתו גולה", לאתויי מאי? מה הוא בא לומר?

אלא בהכרח, הוא בא לאתויי קצב כמבואר בסמוך.

אם כן, יש לך לומר, כי הכא נמי, הכלל שלא כדרך ירידתו, בא לאיתויי קצב.

ולא לפטור בירידה לצורך עליה, שהרי מהלכות קצב יבואר להלן שהכלל "שלא בדרך ירידתו" בא לפטור גם עליה לצורך ירידה, ואילו "כל שבדרך ירידתו" בא לחייב גם בירידה לצורך עליה.

ומבארת הגמרא מהו דין "קצב" -

דתניא, לפי שכך שנינו:

קצב שהיה מקצב, חותך את בשר הבהמה ושובר את עצמותיה, הרי כדי לחתוך את בשר הבהמה בכח הקופיץ [סכין גדולה של קצבים], עליו להרימו מלפניו ולהחזירו לאחוריו, עד שיורד הקופיץ תחילה מאחורי גבו, ואז מעלהו מצד אחוריו, ומורידו לפניו. ובכח זה הוא מנתח את הבשר.

אך כדי להרימו תחילה מלפניו לאחוריו, צריך הוא להקדים ולהורידו לפניו, ואז מעלהו בכח לאחוריו, ומאחוריו הוא חוזר ומעלהו בכח מלפניו, ומורידו על הבשר, לפניו.

ואם תוך כדי מלאכתו נשמט הברזל והרג בשוגג -

נאמרו בדבר ארבע ברייתות של תנאים -

א. תנא חדא, הרג בשעה שהיה הקופיץ לפניו, חייב.

ואם הרג בשעה שהיה הקופיץ לאחריו, פטור.

ב. ותניא אידך, לאחריו חייב לפניו פטור.

ג. ותניא אידך, בין לפניו ובין לאחריו, חייב.

ד. ותניא אידך, בין לפניו ובין לאחריו, פטור.

ולא קשיא -

מבארת הגמרא, שאין סתירות בין ארבעת ההלכות שנשנו על ידי ארבעה תנאים. אלא, כל דרך ירידה חייב, וכל דרך עלייה פטור.

אלא שהדבר תלוי במקום שבו נשמט הברזל מהקופיץ.

א. כאן, הא דתניא בברייתא הראשונה, לפניו חייב לאחריו פטור, מדובר בירידה שלפניו, ועליה שאחריו.

שאם הוריד את הקופיץ לפניו כדי להעלותו בכח, והעלהו בכח לאחוריו. ועל זה חילקה הברייתא, שאם הרג בשעה שהורידו לפניו, חייב, כיון שהרג בדרך ירידה. [19] אך אם הרג בדרך עלייתו בכח [כדי להחזירו לאחוריו], פטור.

ב. כאן, בברייתא השניה, דתניא לאחריו חייב ולפניו פטור, מדובר בעליה שלפניו, וירידה שלאחריו. שאם הרג בעת שהשפיל את הקופיץ לאחריו, חייב גלות שזו דרך ירידה. אך אם כבר הגיע לשלב ששוב מגביה את הקופיץ כדי להחזירו לפניו, [20] ואז הרג בשגגה, פטור, שהרג בדרך עליה.

ג. כאן, בברייתא השלישית, דתניא בין לפניו ובין לאחריו חייב, מדובר בירידה שלפניו ושלאחריו, שחייב על שתיהן.

ד. כאן, בברייתא הרביעית, דתניא בין לפניו ובין לאחריו פטור, מדובר בעליה שלפניו, ושל אחריו.

ועתה חוזרת הגמרא לדון בבעיה של רבי אבהו, מהו דין אדם העולה בסולם, ונשמטה שליבה תחתיו, ונפלה למטה, והרגה אדם, האם דבר זה נחשב לדרך עליה או לדרך ירידה -

לימא כתנאי, האם יש לנו לומר שההלכה בשאלה זו, במחלוקת תנאים היא שנויה.

דתניא: היה עולה בסולם, ונשמטה שליבה מתחתיו

תני חדא: חייב.

ותניא אידך" פטור.

מאי לאו, האם לא, בהא קא מיפלגי שני התנאים בשתי הברייתות:

דמר, התנא המחייב סבר שדרך ירידה היא, ולכן חייב.

ומר, התנא הפוטר, סבר שדרך עליה היא, ולכן פטור.

ומוכח שנחלקו תנאים בשני צדדי בעייתו של רבי אבהו.

ודחינן, לא, באופן שנפלה השליבה והרגה, שהסתפק בזה רבי אבהו, ודאי פטור הוא מגלות ללא חולק, היות דכולי עלמא סוברים שדרך עליה היא.

ולא קשיא מהתנא בברייתא שמחייבו גלות, לפי שהברייתא ההיא אינה עוסקת בדין גלות.

אלא, כאן, התנא המחייב, מדבר לענין ניזקין, שחייב עליהם בין הזיק בשוגג ובין הזיק במזיד. ובחיוב נזקין אין כל חילוק בין דרך ירידה לדרך עליה.

ואילו כאן, התנא הפוטר, מדבר בענין חיוב גלות למי שהרג אדם בשוגג, כי לענין חיוב גלות יש חילוק בין דרך עליה לדרך ירידה.

איבעית אימא, אפשר לומר תירוץ נוסף, שלעולם שתי הברייתות עוסקות בענין גלות, בשליבה של סולם שנפלה והרגה.

והא והא - שתי הברייתות עוסקות בדין גלות.

ולא קשיא כיצד מחייב והרי הרג בעלייתו, וזו דרך עליה -

לפי שהברייתות עוסקות בשני אופנים שונים: הא הברייתא המחייבת, [21] מדובר בה באופן דאתליע השליבה, ומתוך כך היא נכפפת כשדורסים עליה, והרי זו דרך ירידה. [22]

ואילו הא הברייתא הפוטרת, מדובר בה באופן דלא אתליע. וכיון שההורג היה עולה, הרי זו דרך עליה, ואינו גולה.

ואיבעית אימא, לעולם הא והא בשתי הברייתות מדובר בהן דלא אתליע.

ולא קשיא אם כן למה גולה, והרי זו דרך עליה, כיון שהברייתות עוסקות בשני אופנים חלוקים -

הא דפוטר, מדובר דמיהדק השליבה בחוזק בנקב, ואין בה ירידה.

ואילו הא דמחייב, מדובר בשליבה דלא מהדק ולכן יש בה ירידה, וגולה. [23]

מתניתין:

אמרה תורה בפרשת שופטים: "ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים, ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ, ונשל הברזל מן העץ, ומצא את רעהו, ומת. הוא ינוס". ונחלקו חכמים ורבי בביאור המקרה שעליו חייבה תורה גלות, וכפי שיתבאר במשנתנו:

אם נשמט הברזל מקתו, ונפל, והרג אדם [24] -

רבי אומר: אינו גולה, לפי שלא על מקרה שכזה דיברה תורה, אלא על מקרה אחר, כדלקמן. [25]

וחכמים אומרים: גולה. וזהו המקרה שעליו נאמר "ונשל הגרזן מהעץ".

ואילו אם ניתז קיסם מהעץ המתבקע, [26] והרג הקיסם, הניתז למרחוק, אדם -

רבי אומר: גולה, שעל מקרה שכזה דיבר הכתוב.

וחכמים אומרים: אינו גולה, כיון שזה נחשב לכח כוחו, ולא כוחו, ועל כך לא חייבה תורה גלות.

גמרא:

אמר להם רבי לחכמים: האיך אתם מפרשים את דברי הכתוב דוקא באופן שנשל הברזל מקתו?

וכי נאמר "ונשל הברזל מעצו", שפירושו, שהברזל נפל מקת העץ שלו?

והלא לא נאמר אלא "ונשל הברזל מן העץ". ומוכח כשיטתי, שהברזל השיל קיסם מן העץ, וקיסם העץ הניתז הוא שהרג, ועל כך חייבה התורה גלות!

ועוד הביא רבי ראיה לדבריו: נאמר עץ למטה "ונשל הברזל מן העץ", ונאמר עץ למעלה "ונדחה ידו בגרזן, לכרות העץ", ונלמד זה מזה:

מה עץ האמור למעלה ["לכרות העץ"], משמעותו היא, שבא ההורג בשוגג לכרות מן העץ המתבקע.

אף עץ האמור למטה ["ונשל הברזל מן העץ"] ביאורו שהשיל הברזל קיסם מן העץ המתבקע, וקיסם העץ שניתז מהעץ המתבקע הוא שהרג ולא הברזל, ועל כך גולה המשיל את הקיסם מן העץ.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: ושניהם, רבי ורבנן, מקרא אחד דרשו, אלא שדרשו אותו בשני אופנים חלוקים: כתיב "ונשל הברזל מן העץ".

רבי סבר "יש אם למסורת".

דהיינו, כשאנו באים לדרוש מדברי הכתוב, יש לדרוש את דברי הכתוב, כפי שנמסרה כתיבתו למשה מסיני, ולא כפי מה שהוא נקרא על ידינו.

המילה "ונשל", ניתן לקרותה בחיריק תחת הנו"ן [ואז אנו קוראים אותה "ונישל הברזל"], וניתן גם לקרותה בקמץ תחת הנו"ן [ואז אנו קוראים "ונשל הברזל"].

כשאנו קוראים "ונשל הברזל", הרי אם אין אנו מתחשבים באופן הקריאה שנמסרה לנו, אלא רק במסורת המילה כפי שהיא כתובה, יש לנו לקרותה כאילו היא מנוקדת בחיריק ולא בקמץ. כי כדי לקרותה בקמץ, יש צורך להוסיף בה הברה שאינה כתובה בה, כאילו כתוב בה "ונָאָשַל".

אך אם אנו קוראים את המילה כצורתה, הרי כאילו "ונישל" [בחיריק] כתיב. כי כשאנו קוראים "ונישל", אין צורך להוסיף הברה שאינה כתובה.

ומשמעות "ונישל", היא, שהברזל השיל מהעץ, והתיזו על ההרוג.

ורבנן סברי, שגם בדרשת הכתוב יש אם למקרא, ודרשינן כמשמעות התיבה בקריאתה, וכאן ונשל קרינן, ופירושה, שהברזל נשל מעל עצו. [27] ותמהינן: וכי רבי, יש אם למסורת, סבירא ליה?

הערות

[3] האחרונים דייקו מהלשון "שלא כדרך ירידתו", שלא נאמר "כל שבדרך עלייתו אינו גולה", אלא אף ההורג במישור, כגון שזרק כנגדו ולא עלה ולא ירד, אלא הרג בהליכתו, פטור מגלות היות ולא הרג בדרך ירידה. ודנו לפי זה, למה הוצרכה הגמרא (בעמוד ב) למעט מגלות את היוצא לקרן זוית והרג בסכינו? והרי היה זה בדרך מישורית, והוא לא הרג דרך ירידה (עיין בזה בתפארת ישראל על משנתנו, ובערוך לנר). והנצי"ב דייק מהספרי פרשת מסעי, שאמרו שם אף ההורג בסם בשוגג, גולה. ומשמע שעל אף שאינו דרך ירידה, הרי הוא גולה, ותמה עך כך ממשנתנו. ויש לחלק ולומר, שכלל זה של דרך ירידה, נאמר רק לגבי ההורג על ידי נפילה, בכובד החפץ הנופל, שרק באופן זה שייכת סברת הרמב"ם הנזכרת, שטבע הכבד לירד למטה במהרה. אולם ההורג בסם או בסכין בידו, ודאי שלא התמעט מ"ויפל עליו", וגולה אף כשאינו דרך ירידה. אך דעת רש"י לקמן בעמוד ב, שאף קצב ההורג בגרזן שבידו, חייב עליו רק דרך ירידה. וכמו כן במסכת כתובות לה א כתב, שההורג בסכין או בחרב דרך עליה פטור.

[4] שמואל נקט, שהמקור לחלק בין דרך ירידה לדרך עליה הוא ממיעוט קרא "ויפל עליו". והרמב"ם (פ"ו מרוצח הי"ב) כתב סברא בזה, שהנופל דרך ירידה אנוס הוא וכמו פלא. ובדרך ירידה קרוב הוא להיות, שהרי טבע הכבד לירד למטה, וכנזכר לעיל. והאור שמח כתב, שמקור הרמב"ם הוא לקמן ט א, שדרך עליה קל יותר מדרך ירידה כי אנוס הוא, וכפי ביאור תוס' שם. והפני יהושע ביאר, שהוצרך הרמב"ם להוסיף טעם על הפסוק, כדי שלא נחייב על דרך עליה בקל וחומר מדרך ירידה, ולא נאמר שחידש הכתוב גלות אף בדרך ירידה, שהוא קרוב למזיד. ואחר שידענו מסברא שהפסוק ממעט דרך עליה, נפטר מגלות אף בירידה צורך עליה, שלא שייך בה את הסברא של האונס שבעליה. והגר"ש רוזובסקי אמר, שלא בא הרמב"ם לתת טעם גרידא, אלא להגדיר את ההורג בדרך עליה כאונס, כדי שלא יוכל להרגו גואל הדם, שהרי בקרוב למזיד אף שהוא פטור מגלות, מכל מקום, אם הרגו גואל הדם הוא פטור עליו לדעת הרמב"ם (שם בה"ד).

[5] תוס' לקמן (ט א) כתבו, שגם מי שסובר "אומר מותר, אנוס הוא", יכול הוא לדרוש כרבה ש"בשגגה" בא למעט אומר מותר. שהרי הוא נקרא מזיד בכך שהוא עושה את המעשה ביודעין, ורק ידיעת הדין נעלמה ממנו, ואין לו דין מזיד.

[6] הריטב"א כתב בשם רש"י, ש"אומר מותר" נחשב כמזיד משום שהיה לו ללמוד ולא למד, וכך מבואר ברש"י לקמן (ט א). ובשם אחרים (רמב"ן) פירש, שהיה לו לעיין את מי הוא הורג. והיינו, שה"אומר מותר" סבור שהוא הורג בהמה ונמצא שהרג אדם, וטעותו היא בגוף אחד [ובסמוך ממעט גם את המתכוון להרוג בהמה והרג אדם, כשטעותו בשני גופים]. ועיין עוד להלן, ובהערות על תוס'.

[7] תוס' בבבא קמא (כו ב) פירשו, שהיו הבהמה והאדם סמוכים זה לזה. שאם לא כן, אין צריך למעט משום שהתכוון לבהמה, שהרי כבר מיעט הכתוב את המתכוון לזרוק לצד זה והלכה לצד אחר. ועוד פירשו, שמדובר בסובר שגוף זה שלפניו הוא בהמה ונמצא אדם. [ודלא כרמב"ן לעיל, ותוס' לקמן ט א].

[8] כל האופנים שהתמעטו, יש בהם מקצת כונה, וכיון שאין גולה כשהורגו במזיד, אף בקרוב למזיד אינו גולה, משום כוונת ההריגה שהיתה במעשיו. אך אם התכוון להכות עץ, והכה והרג אדם, אמרו בתוספתא (פ"ב ה"א) שגולה. ועיין בחזון יחזקאל שהביא כן מהספרי (פרשת שופטים), אך ביאר לשונו, שבתחילה כוון ידו אל העץ, ונדחה ידו אל האדם, ובאופן זה גולה. והגמרא באה למעט אופן שכוון בטעות אל האדם, והוא קרוב למזיד.

[9] הרמב"ם (פ"ו ה"י) נקט שהפטור בכל אלו הוא משום שהוא קרוב למזיד. ודקדק ונקט התכוון להרוג את זה והרג את זה, ומשמע אפילו כשטעה בין שני ישראלים, שלא הוזכר דין זה בגמרא. ומאידך השמיט את דין התכוון להרוג בהמה והרג אדם. וביארו האחרונים, ששיטתו היא כמו שכתב (בפ"ד מרוצח ה"א) שהלכה כרבי שמעון שפוטר ממיתה את המתכוון להרוג את זה והרג את זה, (שנחלקו בזה תנאים בסנהדרין עט א). ולכן הוצרך להשמיענו שפטור מגלות, ואינו נחשב שוגג משום שהוא קרוב למזיד. אך הגמרא השמיטה דין זה, כי לפי חכמים הוא חייב מיתה.

[10] כך פירש הריטב"א בכוונת רש"י. אך רבינו חננאל והרמב"ם נקטו, שהפטור בקרן זוית הוא משום שהוא קרוב למזיד, היות שהיה לו לעיין כשהוא יוצא לקרן זוית וסכין בידו, אם אין אדם רץ כנגדו. והכסף משנה הביא, שמקשים על כך: הרי בבבא קמא (כז ב) מבואר שלגבי נזיקין נחשב קרן זוית לאונס. ובמשאת המלך חילק, שבנזיקין פוטרים את המזיק מפני פשיעת הניזק שלא שמר על עצמו כשנכנס לקרן זוית. אך במיתה, אין פטור לרוצח מפני שהנהרג לא שמר על עצמו. [ועיין אור שמח על אתר, שמדובר בנזקין שהלך כדרכו, ולא היה לו להזהר בכדו של חבירו שהונח בקרן זוית שלא ברשות].

[11] הרמב"ם (פ"ו ה"י) כתב ששונא שהרג בשגגה אינו גולה שנאמר והוא לא אויב לו. ובערוך לנר ביאר, שלא נקט את המיעוט של הגמרא "בלא איבה", כיון שהתוס' כתבו שדבר זה מפורש בתורה, דכתיב "והוא לא שונא לו", והוצרכה הגמרא למיעוט כיון שדורשים מקרא זה לפסול שונא להעיד. אך הרמב"ם לא הביא פסוק זה כמקור לפסול שונא, ולכן פשוט לו מכאן שאין שונא גולה. והריטב"א כתב בשם הרמב"ן, שנאמרו שלשה פסוקים למעט שונא, כי יש בו שלשה אומדנות, ובכולן פטור מגלות, בין אם מסתבר שיכול להורגו אף במזיד, ובין אם יש בזה ספק שקול, ואפילו אם מסתבר שבמזיד לא יהרגנו. ואם היה כתוב רק מיעוט אחד, היינו פוטרים רק את השונא ביותר. ולדבריו, מובן למה נקט הרמב"ם את הפסוק "והוא לא אויב לו", שבו משמע שאינו גולה אם הוא שונא, ואף אם ידוע לנו שהרג בשגגה, לפי שנתמעט האדם השונא מגלות. ואילו מהפסוק שנקטה הגמרא, ידוע לנו לפטרו רק אם המעשה נעשה באיבה, והיינו כשמסתבר שרצה להורגו אפיול במזיד. אך כשמוכח שהוא שוגג, היה גולה.

[12] והשמיענו התנא פירוש המילה "הדפו". ריטב"א. והרמב"ם כתב שאינו גולה מפני שהוא קרוב למזיד. וכתב הכסף משנה, ששיטתו בביאור הברייתא, שנאמר ברישא "פרט" למעט בכל הברייתא. והיינו שהדפו במתכוון גולה, פרט להדפו שלא במתכוון שאינו גולה. ודבריו תמוהין, שהרי אם כן הוא קרוב יותר לאונס, והרמב"ם פטרו משום קרוב למזיד. ועיין בהגהות מראה כהן שהרמב"ם דקדק מדכתיב בשוגג הדפו שהוא בגופו, כמש"כ בריטב"א לקמיה, וחמור מ"יהדפנו" האמור במזיד. ובמשאת המלך כתב לבאר כהריטב"א, שהדפו בגופו בלא כוונה, וקמשמע לן שדינו ככל שוגג ולא כאונס, ורק בא התנא לפרש שהדפו היינו שדחפו. ולפירוש זה, יש לומר שה"פרט" ברישא ממעט בכל הברייתא, אך המיעוט מהדפו הוא, שדוקא הדפו בלי מתכוון גולה, ואילו במתכוון הוא קרוב למזיד ואינו גולה. ועיין בשו"ת רדב"ז (א' רס"ז) שהדפו היינו מכח תנועתו, אך דחפו בגופו אינו גולה.

[13] הרמב"ם סובר שגם זה מיעוט. וביאר את הברייתא כך: להביא ירידה לצורך עליה, שאינו גולה עליה. אבל לרש"י בא לרבות ירידה צורך עליה לחייב גלות, שאילולי הריבוי היה פטור משום שהוריד לצורך עליה ובעינן "ויפל עליו". ולהרמב"ם, כאמור, בא למעט שאינו גולה אף שהרג דרך ירידה, כיון שנעשה לצורך עליה. ובקרית ספר כתב שהרמב"ם גרס בברייתא, פרט לירידה צורך עליה. והכסף משנה נקט, שביאר כוונת הברייתא להביא גם ירידה צורך עליה לכלל האופנים הפטורים מגלות. ורבים העירו שסתר הרמב"ם משנתו, שכתב בפירוש המשנה שהכלל במשנה "כל שבדרך ירידתו גולה", בא לחייב גלות גם בירידה לצורך עליה. ובמרכבת המשנה (פי"ב מנזקי ממון הי"ח) חילק, שהמשנה כללה לחייב, באופן שעוסק בירידה, ואילו הרמב"ם פטר בעוסק בעליה, כגון שעלה בסולם, שאף שהרג בדרך ירידה שנשמטה השליבה, ההורג פטור שהיה עולה.

[14] כך מתבאר בדעת רש"י, וכן היא דעת תוס' בב"ק (כו ב) ודעת הרמב"ם (פ"ו הי"ד) שפטורו הוא משום שקרוב לאונס. אך רבינו חננאל והמאירי כתבו, שכל הפטורים בסוגיין התמעטו משום "דלא מיכפר להו בגלות". ומשמע שהם קרובים למזיד.

[15] תוס' בב"ק (שם) דימו דין זה שמתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע, לדין המתכוון לצד זה והלכה לצד אחר. והוכיח האור שמח (פ"ו הי"ד) מדבריהם, שגם הפטור במתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע הוא משום שקרוב לאונס, וכמבואר בפנים. אך דעת הרמב"ם, שהפטור הוא משום שהוא קרוב למזיד, וכן דעת רבינו חננאל והמאירי כדלעיל. ועיין בהערות על תוס' שהערוך לנר מבאר דעתם כהרמב"ם.

[16] התבאר כשיטת רש"י שחייב גלות. אך הרמב"ם כתב (פ"ו הי"ד): אינו גולה. כיצד? - היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מחמת רגליו ונפלה והמיתה, פטור מן הגלות. והיינו, שהספק היה אם הולכים אחר ההורג שהוא "עולה" או אחר השליבה שהיא "יורדת". ופשט, שבכהאי גוונא שההורג עולה, פטור אף על ירידת השליבה.

[17] קושית רבי אבהו מהמשנה על רבי יוחנן, אפשר להקשותה גם על גוף הדין האמור בברייתא, להביא ירידה שהיא צורך עליה, לפירוש רש"י שהתרבה לחייב גלות. וממה שהסב קושיה זו לרבי יוחנן, משמע כמבואר לעיל, שהפטור מגלות נאמר רק כשההורג עוסק בעליה, והברייתא מרבה לחיוב באופן שעוסק בירידה לצורך עליה. ורק על רבי יוחנן מקשינן, שהוא חייב גלות אף לעולה בסולם, שעוסק בעליה והרג בירידה, ולשיטתו אי אפשר לחלק מהמשנה, שהרי אף כשעוסק בעליה הוא מחייב, ועיין ריטב"א.

[19] הכסף משנה הקשה על הרמב"ם מדין זה, שמשמע שעל ירידה צורך עליה גולה. שהרי הקצב מוריד לפניו כדי להעלות בכח. וגם על זה יש לומר כמבואר לעיל, שהקצב עוסק בירידה לפניו, ולכן חייב אף שמעשיו לצורך עליה, ולא פטר הרמב"ם אלא כשעוסק ההורג בעליה, אף שהרג בירידה.

[20] כך פירש רש"י. ולמד שקביעת דרך עליה או דרך ירידה, תלויה רק בצורת המעשה, ולא בתכליתו, אם נעשה לצורך ירידה או עליה. אך הרמב"ם (פ"ו הי"ג) ורבינו חננאל פירשו להיפך, שכשמחזירו ומעלהו מאחריו לצורך הורדתו לפניו, חייב, אף שהרג בדרך עליה. ואילו כשהשפילו לאחריו, פטור, אף שהרג בדרך ירידה, כיון שהוא חלק מצורך מעשה העליה. ודרך עליה וירידה נקבעת לפי תכלית המעשה, ולכן בכל מקום שהוא מוליך חייב, וכשהוא מחזיר פטור, בין בעליה ובין בירידה. ועיין כסף משנה ואור שמח שכדעת הרמב"ם מבואר בירושלמי, ומהלך הסוגיא בתלמוד בבלי משמע יותר כרש"י.

[21] התבאר בפנים כפירוש רש"י. אך הריטב"א הביא, שיש מפרשים להיפך, שחיוב גלות הוא דוקא כשלא התליעה והיא מהודקת יפה, ונחשב לדרך ירידה כי השליבה נופלת. אך בשליבה שניכר בחוץ שהיא מתולעת ורפויה, פטור מגלות, כי הוא קרוב למזיד. וכתב שלפי זה, אוקימתא זו מסייעת לרבי יוחנן, שאף לצורך עליה נחשב ירידה, והגמרא לא הקדימה לומר "לא, דכולי עלמא ירידה היא", שכן דרך התלמוד לסייע ולסתור בלי לפרש. והמאירי הביא פירוש נוסף, שפירש הברייתות כרש"י, שבהתליע חייב ובלא התליע פטור. אך טעם הפטור כשלא התליעה השליבה והיא מהודקת יפה, אינו משום דרך עליה, אלא משום שהוא קרוב לאונס. ואילו בהתליע חייב אף שדרך עליה היא, כרבי יוחנן שלצורך עליה נחשב ירידה.

[22] התבאר בפנים כפירוש רש"י. והריטב"א הוסיף, כי כאשר השליבה נכפפת, גם האדם העולה עליה יורד עמה מעט, והרי זו דרך ירידה. אך כשלא התליעה והיא מהודקת, הרי שבירתה נעשית על ידי שעמד עליה בשתי רגליו וסיים עלייתו, ולכן נחשב שנפלה בדרך עליה. ורבינו חננאל פירש, שליבה שהתליעה או שאינה מהודקת, נחשבת עלייתו עליה מתחילה כירידה, שהרי עומדת ליפול. ולפירושם מובן למה לא הקדימה הגמרא באוקימתות אלו, לומר "דכולי עלמא ירידה לצורך עליה, ירידה היא". שהרי מדובר בירידה גמורה, וספק הגמרא לעיל היה רק כשעולה בסולם, שכאשר היה ההורג בדרך עליה אז נשמטה השליבה מתחתיו, והבעיה היא כיצד נקבע מה היא דרך עליה ומה היא דרך ירידה, האם עליית האדם היא הקובעת או ירידת השליבה. אך באופנים אלו אף האדם בדרך ירידה, ובודאי גולה.

[23] הרמב"ם (פ"ו מרוצח הי"ג) סתם, וכתב שכשנשמטה השליבה מתחת רגליו אינו גולה, כיון שלא הרג בדרך ירידתו. ולא חילק בין מהודקת לרפויה ובין מתולעת לשלימה. ואילו לענין נזיקין (פ"ו מחובל ומזיק ה"ד) חילק, וכתב שאם היתה חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה, ונפלה והזיקה, פטור שזו מכה בידי שמים היא. [והראב"ד השיגו, כי מאי שנא מכל אונס? ועוד, שבגמרא משמע שהתליע אינו אונס ולא התליע נחשב אונס. ועיין אבן האזל שהתליע מתוכו נקרא אונס, ובניכר בחוץ אינו אונס]. וביאר המגיד משנה שהרמב"ם גרס בסוגיין: ואיבעית אימא, הא והא לנזקין. ולא קשיא, הא דאיתלע והא דלא איתלע. ולכן פסק הרמב"ם, שבירידה לצורך עליה אינו גולה, ולא חילק לענין גלות בין התליעה ורפויה לשלימה ומהודקת, שחילוקים אלו נאמרו רק לענין אונס בנזקין. ועיין עוד במרכבת המשנה ובאור שמח בביאור שיטת הרמב"ם בסוגיא. ועיין בביאור הגר"א (חו"מ שע"ח י"א) שלענין נזיקין, אם לא היתה מהודקת חייב, אף אם נשברה מחמת שהתליעה בפנים, היות שתחילתו בפשיעה. ויש לדון לביאורים שאוקימתא זו לענין גלות, האם שייך לפטרו משום תחילת בפשיעה.

[24] תוס' בבבא קמא (כו ב) וסנהדרין (עז א) הקשו, למה לא יפטר מגלות משום שהתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע, שהרי בא לחטוב ולא היה ברצונו להתיז לרחוק. והרשב"א (בבבא קמא, שם) כתב שלא יתכן לומר בחוטב את הפטור של קרוב למזיד, שהרי לא פשע כלום כאשר בא לעסוק במלאכתו והברזל או העץ נשל מאליו. ואם הפטור של המתכוון לזרוק שתים הוא משום שקרוב למזיד, (כדעת הרמב"ם לעיל הערה) 15 הרי מתורצת הקושיא. אך תוס' לא תירצו כך, משום שדעתם שפטורו שקרוב לאונס, כמבואר לעיל. ולדעת הרמב"ם שהמתכוון לזרוק שתים אינו גולה היות שקרוב למזיד, כתב הערוך לנר שזה רק כשיודע שיש שם אדם בסוף ארבע אמות. ואם כן יש לתרץ עוד, שהחוטב ביער אינו קרוב למזיד באופן שאינו יודע שנכנס אדם אחר ליער.

[25] רבינו חננאל והמאירי מפרשים טעמו של רבי, שקרוב למזיד הוא, שאם לא היה הברזל רפוי לא היה נשמט. אך בתוס' (ב"ק וסנהדרין הנ"ל) משמע שפטור משום שקרוב לאונס. שהרי הקשו ממתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע, שלדעתם הוא קרוב לאונס. וכן למד הערוך לנר בדברי רש"י (בד"ה מן העץ). והרמב"ם השמיט דין זה, ויש שפרשו דעתו, שגולה כיון שמכוחו נשמט.

[26] רש"י פירש שניתז קיסם מהעץ והרג. אך רבינו חננאל פירש שהברזל נשמט מכח הכאתו בעץ והלך הברזל והרג. וכן משמע ברמב"ם (פ"ו הט"ו) וכן נקט הכסף משנה. וכתב הרמב"ם שהפטור משום שכח כוחו הוא וכמו אנוס הוא. וכך ביאר בסוגיית הגמרא להלן, דהוה אמינא לחלק בין נשל הברזל לתמרים שנפלו, וקמשמע לן שאין חילוק, ושניהם נחשבים כח כוחו. ועיין עוד לקמן.

[27] והטעם שפטרו כשהשיל מהעץ, והרג בשוגג על ידי העץ המתבקע הובא לעיל דעת הרמב"ם שהברזל נשל מכח העץ, ואין זה אלא כח כוחו, ונמצא כאונס. והמאירי כתב שגם לפירוש רש"י שהעץ המתבקע הרג הרי זה אונס, ואף אם משום כח כוחו פטור, היינו מפני שדומה לאונס. אך בערוך לנר כתב לפירוש רש"י שהעץ המתבקע הרג, והגרזן ביד החוטב, הרי זה כחו ראשון. והפטור הוא משום שקרוב למזיד כי התזת העץ המתבקע שכיחה ביותר.

היה עולה בסולם ונפל עליו על אדם אחר והרגו — הרי זה אינו גולה. זה הכלל: כל שאירע לו הדבר בדרך ירידתו של ההורג — גולה, וכל הריגה שנעשתה שלא בדרך ירידתו — אינו גולה.

א גמרא על האמור במשנה שאין גולה אלא כשאירע הדבר בדרך ירידה, שואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? שאמר שמואל: שכן אמר קרא [הכתוב] בפרשת הגולים לעיר מקלט "ויפל עליו וימת" (במדבר לה, כג) ללמדנו שאינו חייב גלות אלא עד שיפול דרך נפילה.

ומביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר שם "בשגגה" (במדבר לה, יא) — הרי זה בא ללמד פרט למזיד שאינו גולה. ומה שנאמר בפרשה אחרת של חייבי גלות "בבלי דעת" (דברים יט, ד) — הרי זה פרט למתכוין.

ותוהים על הברייתא: מה צריך ללימוד מיוחד לגבי מזיד? והלוא פשיטא [פשוט הוא] שאינו גולה, שכן בר קטלא [בן מוות] הוא! אלא אמר רבא: אימא [אמור] שהכוונה ב"מזיד" היא פרט לאומר מותר כלומר, מי שהיה סבור שמותר להרוג את האיש. ובמקרה כזה, אף שאינו חייב מיתה, אינו גולה. אמר ליה [לו] אביי: אי [אם] מדובר פה באדם האומר מותר, הלוא אדם כזה אנוס הוא, ואיך אפשר לכנותו מזיד? אמר ליה [לו] רבא: שאני אומר לא כן, אלא האומר מותר, כיון שנתכוון להרוג — קרוב למזיד הוא.

ועוד שנינו שם: "בבלי דעת" — פרט למתכוין. ותוהים: מתכוין? פשיטא [פשוט], הלוא בר קטלא [בן מוות] הוא! אמר רבה: הכוונה היא פרט למתכוין להרוג את הבהמה ואירע לו שהרג את האדם, וכן אם התכוון להרוג את הגוי והרג את ישראל, וכן אם התכוון להרוג נפל (ולד שאינו בר קיימא) שאין חייבים על הריגתו, והרג ולד בן קיימא.

תנו רבנן [שנו חכמים] בדין רוצח בשגגה, על הפסוק "ואם בפתע בלא איבה הדפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה" (במדבר לה, כב): "אם בפתע" — הרי זה בא למעט: פרט לקרן זוית, שאם בא הנרצח כנגדו מקרן זוית, ופגע בו בשגגה — אינו גולה. "בלא איבה" (במדבר לה, כב) — בא למעט: פרט לשונא, שאף שהדברים נראים לגמרי כשגגה, אנו מניחים שאין הדברים כן. "הדפו" (במדבר לה, כב) — כוונתו שדחפו בגופו ונהרג, שגם על כך הוא חייב לגלות. "או השליך עליו" — להביא (לרבות) ירידה שהיא צורך עליה, כגון שהיה מתכופף על מנת להרים דבר־מה, ובתוך כדי תנועה זו הרגו, שגם הוא גולה. "בלא צדיה" כוונתו — פרט למתכוין לזרוק אבן לצד זה והלכה לה לצד אחר.

וכן נאמר ברוצח בשגגה "ואשר לא צדה" (שמות כא, יג), ומכאן למדים: פרט למתכוין לזרוק אבן שתים (שתי אמות), ואירע שזרק ארבע אמות, ונהרג בה אדם. ועוד ממה שנאמר בפרשה אחרת בדין זה "ואשר יבא את רעהו ביער" (דברים יט, ה) יש ללמוד: מה יער שהוא מקום הפקר, שיש רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם, אף כל מקום שרשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם יש בו דין גלות, ואין בכלל זה מי שנכנס לחצר חבירו שלא ברשותו, שאם נהרג שם בשגגה — אין בעל הבית גולה.

ב ומביאים דיון הקשור במה שנזכר בברייתא. בעא מיניה [שאל אותו] ר' אבהו מר' יוחנן: היה עולה בסולם ונשמט השליבה של הסולם מתחתיו, ונפלה והרגה את חבירו, מהו, מה דינו לענין גלות? כי האי גוונא [כגון זה] הריגה בדרך עליה היא ופטור מגלות, או הריגה דרך ירידה היא, וחייב? אמר ליה [לו]: כבר נגעת בענין זה בברייתא, בדין ירידה שהיא צורך עליה שאף זה בכלל חייבי גלות.

איתיביה [הקשה לו] ר' אבהו ממה ששנינו במשנה, זה הכלל: כל שבדרך ירידתו — גולה, שלא בדרך ירידתו — אינו גולה, ומה שנאמר בלשון כוללת "כל שלא בדרך ירידתו" לאיתויי מאי [להביא לרבות מה] הוא בא שלא נתפרש קודם? לאו לאיתויי כהאי גוונא [האם לא להביא מקרה כגון זה], שכיון שלא היה הדבר בדרך ירידתו אלא בעלייתו, למרות שההריגה נגרמה על ידי השליבה שהפיל למטה — אינו גולה? ענה לו ר' יוחנן: וליטעמיך [ולשיטתך] שלשון זו לשון ריבוי היא, מה שנאמר קודם במשנה "כל שבדרך ירידתו גולה", לאיתויי מאי [להביא מה]? איזה מקרה מקביל יש לכך?

אלא גם אתה מודה שדבר זה בא לאיתויי [להביא, לרבות] קצב החותך בשר ועצמות בסכין קצבים, הכא נמי [כאן גם כן] הובא הכלל לאיתויי [להביא] מקרה של קצב. דתניא [ששנויה ברייתא]: קצב שהיה מקצב וחותך אברים בקופיץ שבידו, תנא חדא [שנה חכם אחד]: אם הרג אדם כאשר היה האיש לפניו — חייב, אם פגע בו כשהיה האיש לאחריו — פטור. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: לאחריו — חייב, לפניו — פטור. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: בין לפניו בין לאחריו — חייב, ותניא אידך [ושנויה עוד ברייתא אחרת]: בין לפניו בין לאחריו — פטור, ולכאורה יש בברייתות אלה ארבע דעות שונות באותו נושא עצמו. ולא קשיא [ואין זה קשה], שהרי כאשר קצב רוצה להכות בכח על הבשר שלפניו, הוא מרים את הקופיץ ומוריד אותו לאחריו, לצורך התנופה, ולאחר מכן הוא מרים את הקופיץ מאחרי גבו ומוריד אותו לפניו על גוש הבשר שרצונו לחתוך. ונמצא שבמהלך זה הוא מוריד ומעלה את הקופיץ גם לפניו וגם לאחריו.

וכך יש להסביר את הברייתות, שכל אחת מהן מדברת במקרה אחר: כאן שחייב לפניו ופטור לאחריו — בירידה שלפניו כשהוריד את הקופיץ לפניו, ועליה שלאחריו בזמן העלאת הגרזן מאחרי גבו. כאן שאמרו שלאחריו חייב ולפניו פטור — הוא בעליה שלפניו שמעלה את הקופיץ מלפניו, וירידה שלאחריו כדי שיוכל להניפו בכוח.

כאן שאמרנו שבשניהם חייב — בירידה שלפניו וירידה של אחריו, כאן שבשניהם פטור — בעליה שלפניו ועליה של אחריו. והוא מה שנאמר במשנה בשני הכללים שהובאו בה: כל שהרג בירידה חייב, וכל שדרך עליה פטור, בין מלפניו ובין לאחריו. עד כאן דברי ר' יוחנן. ושבים לדון בשאלתו של רבי אבהו, בענין מי שהיה עולה בסולם.

ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שהיא כמחלוקת תנאים], ששנינו: היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו, תני חדא [שנה בברייתא אחת] חייב, ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] פטור. מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בנושא זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה סבור] ירידה היא, ולכן חייב, ומר סבר [וחכם זה סבור] עליה היא, ופטור?

ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] עליה היא. ולא קשיא [קשה] ההבדל בין הברייתות, כאן מדובר לניזקין, שודאי חייב לשלם דמי נזיקין, ככל מזיק אחר, שלא חלקו בו באיזה אופן הזיק, אם בשוגג או במזיד. כאן — לגלות, הריהו פטור, משום גזירת הכתוב.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] הא והא [זה וזה מדברים] לענין גלות, ולא קשיא [ואין זה קשה], הא [זה] — דאתליע [שהתליע] העץ, הא [זה] שלא אתליע [התליע], והיה זה כאונס, שלא יכול לדעת שתישבר השליבה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא [זה וזה] מדובר שלא אתליע [התליע] העץ, ולא קשיא [ואינו קשה], הא [זה] שפטור — דמיהדק [שהיתה השליבה מהודקת] ולא היה לו להעלות על הדעת שתיפול, והא [וזה] שחייב — שלא מיהדק [היתה מהודקת].

ג משנה נשמט הברזל (הלהב) של גרזן או קרדום מקתו, ועף והרג את הנפש, רבי אומר: אינו גולה, וחכמים אומרים: גולה. ניתז חלק מן העץ המתבקע על ידי הגרזן, והרג את הנפש, רבי אומר: גולה, וחכמים אומרים: אינו גולה.

ד גמרא תניא [שנויה ברייתא], אמר להם רבי לחכמים: וכי נאמר בכתוב "ונשל הברזל מעצו" כלומר, מן הקת שלו? והלא לא נאמר אלא "ונשל הברזל מן העץ"? והכוונה היא שניתז חלק מן העץ שהוא חוטב! ועוד ראיה לכך, נאמר "עץ" למטה ("ונשל הברזל מן העץ") ונאמר "עץ" למעלה קודם לכן ("ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ"), מה "עץ" האמור למעלה כוונתו מן העץ המתבקע, אף "עץ" האמור למטה כוונתו מן העץ המתבקע, ולא עץ הגרזן.

אמר רב חייא בר אשי אמר רב: ושניהם, גם רבי וגם חכמים, מקרא אחד דרשו, שנאמר "ונשל הברזל מן העץ" (דברים יט, ה), רבי סבר: יש אם למסורת, שבסיס הלימוד הוא על פי מסורת הכתיב, ולאו דווקא על פי הניקוד המקובל, ולכן אפשר לקרוא כאילו "ונישל" כתיב, שהברזל מתיז חתיכת עץ מן העץ, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: יש אם למקרא, שבסיס הלימוד הוא בדרך הקריאה המקובלת, והרי "ונשל" קרינן [קוראים אנו], ומשמע שהברזל עצמו נשל מן העץ והרג.

ושואלים: וכי רבי יש אם למסורת סבירא ליה [סבור הוא]?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

or if one was climbing a ladder and he fell upon a person and killed him, that unintentional murderer is not exiled. This is the principle: Any murderer who kills unintentionally through his downward motion is exiled, and one who kills not through his downward motion is not exiled.

GEMARA: The Gemara asks with regard to the principle that one is exiled only if he killed unintentionally through a downward motion: From where are these matters derived? It is derived from a verse, as Shmuel says that the verse states with regard to those exiled to a city of refuge: “And he cast it down upon him and dies” (Numbers 35:23), indicating that one is not liable to be exiled unless the item falls in a downward motion.

The Sages taught in a baraita derivations from verses written with regard to the unintentional murderer: “Unintentionally” (Numbers 35:11); to exclude from exile the one who kills intentionally. “Unawares” (Deuteronomy 19:4); to exclude from exile the one who kills with intent.

The Gemara asks: Why is a derivation necessary to exclude one who kills intentionally? It is obvious that he is not exiled; he is subject to the death penalty. Rather, Rava said: Say that the type of intentional killer referred to is meant to exclude the one who says that it is permitted to kill the victim. The verse teaches that this person is neither executed nor is he exiled. Abaye said to Rava: If the reference is to one who says that it is permitted, he is a victim of circumstances beyond his control, as he did not know any better. How could that be characterized as intentional? Rava said to him: That is not a problem, as I say that with regard to one who says that it is permitted, his action borders on the intentional.

The baraita states: “Unawares”; to exclude from exile the one who kills with intent. The Gemara asks: With intent? It is obvious that he is not exiled; he is subject to the death penalty. Rabba said: The reference is to exclude the one who acted with the intent to kill an animal and he killed a person inadvertently, or one who acted with the intent to kill a gentile and he killed a Jew, or one who acted with the intent to kill a non-viable newborn and he killed a viable newborn.

The Sages taught in a baraita based on the verse written with regard to an unintentional murderer: “And if suddenly, without enmity, he thrust him or cast upon him any vessel without lying in wait” (Numbers 35:22). “If suddenly”; this serves to exclude one who unintentionally kills another that he encounters at a corner. “Without enmity”; this serves to exclude one who unintentionally kills his enemy, as even if the act appears unintentional, the presumption is that it was not. “He thrust him”; this indicates that even if he unintentionally shoved him with his body and killed him, he is liable to be exiled. “Or cast upon him”; this serves to include the case of a downward motion that is for the purpose of an upward motion, e.g., if one bent down in order to lift an item from the ground, and in the process of bending down he killed another unintentionally, he is exiled. “Without lying in wait”; this serves to exclude one who had the intent to throw a stone to this side and it went to a different side and killed a person.

And it is written with regard to an unintentional murderer: “And who did not lie in wait” (Exodus 21:13); this serves to exclude one who had intent to throw a stone two cubits and he inadvertently threw it four cubits and killed a person. And it is written concerning an unintentional murderer: “And as one who goes with his neighbor into the forest” (Deuteronomy 19:5), from which it is derived: Just as a forest is ownerless property, and there is permission for the victim and for the assailant to enter there, so too, unintentional murder that occurs in any place where there is permission for the victim and for the assailant to enter there, is punishable with exile. The unintentional murder of one who entered the assailant’s property without his permission is not cause for the murderer to be exiled.

§ The Gemara cites a related discussion. Rabbi Abbahu raised a dilemma before Rabbi Yoḥanan: If one was ascending a ladder and the rung was displaced from beneath him, and the rung fell and killed another, what is the halakha with regard to his being exiled? In a case like this, is it considered killing in an upward motion, as he was climbing the ladder, and therefore he is exempt, or is it considered killing in a downward motion, as when he stepped on the rung he pushed it down, and therefore he is liable? Rabbi Yoḥanan said to him: In the scenario you described, you already touched upon the case in the baraita cited above, the case of unintentional murder that is performed with a downward motion that is for the purpose of an upward motion. The ruling in the baraita is that one is liable to be exiled in that case.

Rabbi Abbahu raised an objection to the explanation of Rabbi Yoḥanan from the mishna, which states: This is the principle: Any murderer who kills unintentionally through his downward motion is exiled, and one who kills not through his downward motion is not exiled. Rabbi Abbahu clarifies: With regard to the phrase in the mishna: One who kills not through his downward motion, what case that was not already specified does this serve to add? Is it not to add a case like this, and to teach that even though the death was caused by the falling rung, since the assailant was ascending the ladder at the time, he is not exiled? Rabbi Yoḥanan replied: And according to your reasoning that this apparently extraneous phrase serves to include a case that is not addressed explicitly, with regard to the previous phrase in the mishna: Any murderer who kills unintentionally through his downward motion, what case that was not already specified does this serve to add?

Rather, one may say that it serves to add the case of a butcher. Here too, in the latter clause, the phrase: One who kills not through his downward motion, serves to add the case of a butcher, as it is taught in a baraita: With regard to a butcher who was chopping animal limbs with a cleaver, one Sage taught that if he killed a person in front of him, he is liable to be exiled; if he killed a person behind him, he is exempt. And it is taught in another baraita: If he killed a person behind him, he is liable; if he killed a person in front of him, he is exempt. And it is taught in another baraita: Both if he killed a person in front of him and if he killed a person behind him, he is liable. And it is taught in another baraita: Both if he killed a person in front of him and if he killed a person behind him, he is exempt. And although these baraitot appear contradictory, the apparent contradiction is not difficult.

When a butcher is about to cut the meat of an animal, he raises the cleaver and lowers it behind him in order to create momentum that will generate power. Then he raises the cleaver from behind him and brings it down forcefully onto the meat. In that process, the butcher lowers the cleaver in front of him and behind him and raises the cleaver both in front of him and behind him. Each of the four baraitot addresses a different stage of the process. Here, the baraita that says he is liable if he unintentionally murders a person in front of him and exempt if he unintentionally murders a person behind him, is referring to a case where the butcher swings the cleaver with a downward motion in front of him and an upward motion behind him. There, the baraita that says he is exempt if he unintentionally murders a person in front of him and liable if he unintentionally murders a person behind him, is referring to a case where the butcher swings the cleaver with an upward motion in front of him and a downward motion behind him.

In addition, here, the baraita where he is liable in both instances, is referring to a case where the butcher swings the cleaver with a downward motion both in front of him and behind him. There, the baraita where he is exempt in both instances, is referring to a case where the butcher swings the cleaver with an upward motion both in front of him and behind him. The two phrases that constitute the principle in the mishna teach that the determining factor is whether the motion is upward or downward, not whether it is in front of him or behind him. This is Rabbi Yoḥanan’s reply to the objection of Rabbi Abbahu.

The Gemara suggests: Let us say that Rabbi Abbahu’s dilemma with regard to unintentional murder committed by one climbing a ladder is the subject of a dispute between tanna’im: If one was ascending a ladder and its rung was displaced from beneath him, it is taught in one baraita that he is liable, and it is taught in another baraita that he is exempt. What, is it not that the tanna’im disagree with regard to this, as one Sage holds: It is unintentional murder in a downward motion, and therefore he is liable, and one Sage holds: It is unintentional murder in an upward motion, and therefore he is exempt?

The Gemara rejects that parallel: No, that is not the point of contention, as everyone agrees that it is an upward motion, and there is no dispute between the Sages in the baraitot. Nevertheless, the apparent contradiction between them is not difficult, as here, in the baraita that rules him liable, the reference is to payment of damages, as with regard to one’s liability to pay damages, there is no difference between upward and downward motions, or between intentional and unwitting damage; and there, in the baraita that rules him exempt, the reference is to exile, from which one who murders unintentionally in an upward motion is exempt by Torah edict.

If you wish, say instead that in both this baraita and that baraita the reference is to exile, and it is not difficult, as this baraita, where the ruling is that he is liable, is referring to a case where the rung of the ladder was worm infested and he should have been cautious before stepping on it, and that baraita, where the ruling is that he is exempt, is referring to a case where the rung was not worm infested, as in that case it is murder due to circumstances beyond his control, as he could not have anticipated that the rung would be displaced.

And if you wish, say that in both this baraita and that baraita the reference is to a rung that was not worm infested, and it is not difficult, as this baraita, where the ruling is that he is exempt, is referring to a case where the rung was tightly inserted into the ladder, and therefore he could not have foreseen that it would be displaced, and that baraita, where the ruling is that he is liable, is referring to a case where the rung was not tightly inserted and he should have anticipated its displacement.

MISHNA: If the blade of an ax or hatchet was displaced from its handle, and it flew through the air and killed a person, Rabbi Yehuda HaNasi says: He is not exiled, and the Rabbis say: He is exiled. If part of a tree that is being split flew through the air and killed a person, Rabbi Yehuda HaNasi says: The murderer is exiled, and the Rabbis say: He is not exiled.

GEMARA: It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi said to the Rabbis: Is it stated in the verse: And the blade displaces from its wood handle? But isn’t it stated: “And the blade displaces from the wood” (Deuteronomy 19:5), indicating that it is a wood chip from the tree that causes the death of the person? And furthermore: Etz is stated below: “And the blade displaces from the etz,” and etz is stated above, earlier in the same verse: “And his hand wields the ax to cut down the etz.” Just as the term etz stated above is referring to wood from the tree that is being split, so too, the term etz stated below is referring to wood from the tree that is being split, not to the wood of the ax handle.

Rav Ḥiyya bar Ashi says that Rav says: And both of them, Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis, interpreted one verse to arrive at their rulings. The verse states: “And the blade displaces [venashal] from the wood.” Rabbi Yehuda HaNasi holds: The tradition of the manner in which the verses in the Torah are written is authoritative, and one derives halakhot based on the manner in which the words are written, not on the manner in which they are vocalized. And it is written venishel, a transitive verb, indicating that the blade displaced wood chips from the tree. And the Rabbis maintain: The vocalization of the Torah is authoritative, and we read the term as venashal, an intransitive verb indicating that the blade is displaced from its wooden handle and kills a person.

The Gemara asks: And does Rabbi Yehuda HaNasi hold that the tradition of the manner in which the verses in the Torah are written is authoritative?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פ"ב ואלו הן הגולין ההורג נפש בשגגה כו' עד זה הכלל כל שכדרך ירידתו גולה שלא כדרך ירידתו אינו גולה.

מנא הני מילי. אמר שמואל דאמר קרא ויפל עליו וימות עד שיפיל עליו דרך נפילה:

ת"ר בשגגה פרט למזיד. כלומר אינו גולה. אוקמה רבא דהאי מזיד שאינו גולה באומר מותר שהאומר מותר קרוב למזיד הוא ולא מיכפר ליה בגלות.

אבל המזיד בר קטלא הוא.

בבלי דעת אוקמה רבא פרט למתכוין להרוג בהמה והרג אדם לכותי והרג ישראל לנפלים והרג בן קיימא שאינו גולה:

ת"ר אם בפתע פרט לקרן זוית דהוה ליה לעיוני. בלא איבה פרט לשונא. כלומר הני לא סגי להו בגלות. הדפו שדחפו בגופו. או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עלייה. בלא צדיה פרט למתכוין לצד זה והלכה לה לצד אחר.

ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק ב' אמות וזרק ד' אמות והיה שם אדם והכהו דלא מיכפר להו בגלות ואשר יבא את רעהו ביער מה יער רשות לניזק ולמזיק ליכנס שם אף כל שיש רשות לניזק ולמזיק ליכנס שם דינו הכי. בעא ר' אבהו מר' יוחנן היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והרגה מהו. ופשט ליה דהיא ירידה צורך עלייה. ומותיב ליה הא דתנן כל שלא כדרך ירידתו אינו גולה מאי לאו כי האי גוונא. ופריק ליה לא לעולם כי האי גוונא גולה ומתניתין כעין קצב שהיה מקצב דתנו ביה ד' בבי.

תני חדא לפניו חייב לאחריו פטור כו' ופרקינן לא קשיא. פי' דרך המקצב להעלות הקופיץ מלפניו ולהורידו לאחריו ואח"כ מחזירו ומעלהו מאחריו ומורידו לפניו ומכה בבהמה הא דתני לפניו חייב לאחריו פטור דרך ירידה לפניו חייב. פי' בעת שמחזיר הקופיץ מאחוריו להכות על הבהמה כדי לנתחה שזו היא ירידה ממש ובירידה שלאחריו בהחזרת הקופיץ שהיא כעין עלייה פטור. והא דתניא לאחריו חייב לפניו פטור הוא בהגבהת הקופיץ מלפניו עד שיחזירו לאחריו פטור שהוא דרך עלייה לאחריו חייב שהוא דרך ירידה (ופירשנוהו) [ופירשוהו] בתלמוד ארץ ישראל. א"ר ינאי טבח שהיה מקצב והכה בין מלמעלה בין מלמטה גולה ואתיא כדמר בר רב הונא טבח שהיה מקצב והכה לפניו למטה גולה. למעלה אינו גולה. לאחריו למעלה גולה. למטה אינו גולה. והא דתני' בין לפניו בין לאחריו חייב בירידה שלפניו ושל אחריו. והא דתניא בין לפניו בין לאחריו פטור בעלייה שלפניו ושל אחריו כאשר כבר פירשנו. והא דבעי רבי אבהו מר' יוחנן היה עולה בסולם ושמטה שליבה מתחתיו והרגה תני חדא חייב. ואוקימ' לנזיקין ואע"ג דעלייה היא לענין ניזקא חייב.

ותני חדא פטור מגלות.

איבעית אימא הא והא לגלות והא דקתני חייב כגון דאתלע דכיון דאתלע ולא חזי לעלייה מעיקרא ירידה היא. איבעית אימא דלא אתלע כלל והאי דקתני חייב כגון דלא מיהדק כיון דלא מיהדק לא חזי למיסק ביה ומעיקרא ירידה היא:

נשמט הברזל מקתו. קודם שיכה על העץ לבקעו והרג רבי אומר אינו גולה דהאי קרוב למזיד הוא שאילו לא היה רפוי לא היה נשמט. ואמרינן מאי טעמא קסבר יש אם למסורת ונשל כתיב כלומר ונשל הברזל [מן העץ]. מן העץ המתבקע רבי אומר גולה וחכ"א אינו גולה. כגון שנתזה בקעת מן העץ והלכה והרגה. או נשמט הברזל.

פרט לאומר מותר. פי' רש"י ז"ל שסבור שמותר להרוג את ישראל, ואיכא דק"ל והא גבי שבת וע"ז דכתיב תחטא בשגגה ואומ' מותר חייב בהן, כדאמרי' בפ"ד מיתות ב"ד אלא באומ' מותר מה שאין כן בשבת דפטור לגמרי, בתמיה, ע"כ לא בעי מיניה רבא העלם זה וזה מהו אלא לאחיובי חדא או תרתי פטור לגמרי ליכא מ"ד. ואיכא למימר דהתם כתיב תחטא בשגגה וכיון שהוא שוגג בחטא שאין לו ידיע' בחטא שהוא אסור תחטא בשגגה קרינא ביה, אבל הכא כתיב מכה נפש בשגגה ההכאה עצמה בעי' שתהא בשגגה וזה מזיד הוא בהכאה, הילכך קרוב למזיד הוו בהריגה. ואין זה מחוור לי דא"כ אביי אמאי קר' לי' אנוס, השתא בכל התורה דכתיב תחטא בשגגה לא הוי אנוס. ואי מפרשינן ליה כגון בתינוק שנשבה לבין הגוים, איכא למימר אביי סבר כר' יוחנן (אפי') דפטר ליה אפי' בשאר מצות כדאי' בפ' כלל גדול ורבא אמר לך טעמא דהכא משום דבעינן מכה בשגגה כדפרישית, ולשון אחר מתרצים שאני הכא דכתיב בשגגה ובבלי דעת ובלא ראות, ועוד תרי בשגגה כתיבי בפרשה, מיעטה בו תורה שגגות הרבה, ואביי ה"ק ליה מקרוב לאונס הוה לך למעוטי כיון דכתיבי כל הני שגגות וא"ל דטפי דמי למזיד מאונס שהיה לו ללמוד ולא למד, וי"מ אומר מותר כגון שהוא סבור בהמה ונמצא אדם נכרי ונמצא ישראל, דקרי ליה רבה גופיה אומר מותר לקמן, ומתכוין, מפרש לה בגמרא כגון נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם:
הא דאמרי' בלא איבה פרט לשונא. איכא דקשי' ליה תיפוק לי' דהא קרא דכתיב והוא לא שונא לו ואיכא (לרבנן) אי מהכא לרבנן ה"א ה"מ היכא דאתה יכול לומר לדעת הרג כתב רחמנא קרא יתירה למימר דאפי' במקום שאין אתה יכול למימר לדעת הרג פטור ור"ש אמר לך אדרבה אי כתיב רחמנא חד קרא ה"א אפי' במקום שאין יכול לומר לדעת הרג פטור דאלו למקו' שאפשר לומר לדעת הרג ה"א דילמא לא איצטריך קרא דוקא שהוא שונא לו במיתה כלומר שאתה יכול לומר לדעת הרג אבל במקו' שאין אתה יכול לומר לדעת הרג גולה:

הא דאתליע וכו'. פירש רש"י ז"ל שכל שליבה שהתליעה כשדורסין עליה נכפפת וירידה היא ואינו מחוור שהרי (כשר לרב ידידי') ודאי היא אלא שהאי צורך עליה וכ"ש כפיפה זו שהוא צורך עליה אלא לא אתלעו (מסרק) קרוב לאנוס הוא:

רבי סבר יש אם למסורת ונישל כתיב. פרש"י ז"ל שאם כמו שאתה קורא היה לו לכתוב אל"ף בין נו"ן ושי"ן שכל לשון פעל כן הוא כתוב ולפי המסורת פיר' ונשל שהשיל מן העץ המתבקע. רבנן סברי יש אם למקרא ונשל קרינן לשון פעל הברזל עצמו נשל מעל עצו.
וקשיא לן אההיא פירושא חדא דלא מיבעי למכתב אל"ף בין נו"ן לשי"ן ואע"פ שאין אתה קורא ונשל שאין אל"ף זו בכל לשון פעל וכיוצא בהן. ועוד דהא ונשל גופיה הברזל מקתו נמי משמע טפי (מונשל) [מונישל],ועוד היכי אמרי' טעמיה דר' משום דדריש מסו' היא והא טעמיה מפרש בברייתא משו' דלא כתיב מעצו ועוד לרבנן קשיא דהא כתיב ונשל ה' אלהיך את הגוים האלה מלפניך וכן ונשל גוים רבים מפניך דהיינו דומיא דמן העץ המתבקע.
ואיכא לפרושי דהכא ודאי לא שני קרא ממסורת ואפ"ה דרשי' ליה כגון גבי יראה יראה וכדמסקי' בריש סנהדרין ואי דרשי' ונשל לא הוה משמע מן העץ המתבקע מדלא כתיב ונשל הברזל העץ כדכתיב ונשל השם גוים להכי דריש ר' ונשל הברזל מן העץ המתבקע ולא הכה באמצעיתו ונשמט והתיז ממנו קיסום והרג ונשל שהברזל נישל.
וא"ק לך אמאי לא דריש נמי מקרא כרבנן ולימא דאף נשמט מקתו ליחייב דהא מקרא גופיה מסורת היא דכיון דלא שני וליכא מאן דדריש מסורת לחודיה ולא מקרא היכא דלא שני קרא ממסורת שהרי יראה חלב חלב תרוייהו דרשינן לי איכא למימר היינו דקתני ברייתא אמר להן ר' לחכמי' וכי נאמר ונשל הברזל מעצו שנדרוש מקרא לבדו ויפטר מן העץ המתבקע והלא לא נאמר אלא מן העץ הילכ' דרשי' מן העץ המתבקע חיי' וכי תאמרו אף נשמט הברזל מקתו הוא בכלל נאמר כאן וכו' וכי מסיק בסמוך דר' יש אם למקרא ס"ל מתרצינן האי ועוד לטעמיה דר' וה"ק להו לרבנן וכי נאמר מעצו שיהא משמע כן וכי תימרו כיון דדרשי' מקרא אפי' היכא דשני קרא ממסורת ה"נ דרשי' הכי נאמר כאן כו' ואיכא למימר דהכא א"א למדרש מקרא ומסורת דמן העץ או מן המתבקע הוא או מקתו הוא ואע"ג דיכלינן למדרש תרווייהו ונישל מיהו מן העץ למדרש אלא חד משום הכי לא דריש ר' תרווייהו והאי דקא נסיב לה טעמא במעצו ה"ק ודאי כל היכא דלא שני קרא ממסור' וליכא למדרש תרווייהו מקרא עדיף (דמעיקרא) מסורת היא אלא הכא אי ס"ד בלחוד דרשי' לומר קרא מעצו (מדלא כתיב) רחמנא מן העץ מסורת דרשי' ותרוייהו ליכא למדרש אי לא הוה דריש בעלמא מסורת לא הוה קשיא ליה (מעט) שהרי בכלל מן העץ יש במשמע (מקדש) דלא עדיף מהיכא דשני קרא ממסורת דאפי' דרשי' מקרא כדפרישית. ולפי' אקשינן וסבר ר' יש אם למסורת וכו'.

ורבנן סברי יש אם למקרא ונשל קרינן. פירושו האדם נשל הברזל מן העץ שהוא עצו (כלו מדומה) הכאתו שהכה בכח נשל הברזל ודומה לו ונשל השם הגוים האל מפניך.
וכן מצאתי בירושלמי מ"ט דר' נאמר כאן נשילה ונאמר להלן כי ישל זיתך מה להלן נשירה אף כאן נשירה מ"ט דרבנן נאמר כאן נשילה ונשל השם גוים רבים מפניך מה להלן מכה אף כאן מכה פירו' מה להלן ונשל מוסב על המכה שהוא הב"ה הוא מכה גוים ומנשל אותם מפני בני ישראל אף כאן מכה כלומר שהמכה הוא מנשל הברזל מן העץ ונשל מוסב על המכה שהוא אדם ונשל כמו ועש' בצלאל וזה הפי' נכון ומדוקדק:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כל ההורג בכונה אף במקום שאין בו מיתת בית דין אינו נקלט כיצד הרי שהיה מזיד גמור אלא שאין שם אלא עד אחד או שלא התרו בו שאין שם מיתת בית דין אינו נקלט כלל וכן שאמר סבור הייתי שמותר שאין הורג בכונה גולה בשום פנים ואפילו לא היתה שם כונה גמורה הואיל ויש שם קצת כונה כגון נתכוין להרוג את זה והרג את זה אפילו נתכוין לאחד מעובדי האלילים או לבהמה ונמצא ישראל או בעל דת או שנתכוין לנפל והרג את בן קיימא כל אלו פטורים מן הגלות שקרוב למזיד הוא וכל אלו אם הרגם גואל הדם אינו נהרג עליהם ומה תקנתם ישבו במקומם וישמרו עצמם מגואל הדם:

ויש חולקין בהורג בעד אחד שאין סומכין על עד אחד להתיר את דמו לגואל הדם וכן כתבוה גדולי המפרשים בהגהותיהם אבל אותם הפטורים מן הגלות מצד ששגגתם קרובה לאונס כגון דרך עלייה וכיוצא בזה אם הרגו גואל הדם נהרג עליו:

היה יוצא ממבוי זה ונכנס למבוי אחר והאחר יוצא ממבוי שזה נכנס בו ונכנס למבוי שזה יוצא הימנו ופגע בו בחרב שבידו הרי זה קרוב למזיד ואינו גולה שהיה לו להעלות בלבו כן:

השונא שהרג בשגגה אינו גולה חזקה עליו שקרוב למזיד הוא ושונא זה פי' בו למטה שנמנע מדבר עמו שלשה ימים מחמת איבה ושמא תאמר וזו מה הוצרכה והכתוב צווח כן בהדיא והוא לא שונא לו י"מ דאלו מקרא הוה אמינא אף בנתברר שלא מחמת איבה היה כגון נפסק וחבל ולמד בלא איבה כלומר שכל שנתברר שבלא איבה גולה אבל כל שיש לתלות באיבה אינו גולה כגון נשמטה מידו וזו יפה לדעת ר' שמעון שאמרה כן למטה במשנה השביעית ולדעת הפוסקים כמותו ומ"מ רוב פוסקים כתבו שבשום צד אינו גולה אלא שבכל צד חזקתו מזיד:

דחפו בגופו או שנתכוין לזרוק לצד זה שאין בו אדם והלכה לצד זה שבו היה זה שנהרג או שנתכוין לזרוק שתי אמות וזרק ארבע והרג כל אלו קרובים למזיד הם:

ויש חולקים בדחפו בגופו ומפרשים עליו בהפך הואיל ולא נאמר פרט לשדחפו בגופו וכן יש חולקים בנתכוין לצד זה וזרק לצד אחר לומר שהוא קרוב לאונס ואין לגואל הדם כלום עליו:

כל שהרג דרך ירידה אע"פ שירידתו לצורך עליה כגון שרצה להרים ידו שהגרזן בתוכה הרבה בכח והשפיל תחלה את גופו כדי להפליג בהגבהתו והרג בהשפלתו חייב מ"מ דרך ירידה הרג:

היה עולה בסולם ונשמטה שליבה או נפסקה ונפל והרג אם היה שם דבר הראוי להעלות על לבו שכן כגון שהתליעה השליבה ונפסקה או שלא היו ראשיה תחובים יפה בנקבי הסלם ונשמטה גולה אע"פ שדרך עלייה היא אין זה אונס וגולה ואם אין שם אחת מאלו הרי זה קרוב לאונס ואינו גולה:

וי"מ בהפך שהראשונה קרוב למזיד והשניה שוגג גמור:

וגדולי המחברים פוטרין בזו על כל פנים מפני שמ"מ דרך עליה היא:

כל שאנו אומרים עליו שפטור מגלות אם לא הרג אלא שהזיק חייב בנזקיו ובחבלותיו שכל לענין נזקין אדם מועד לעולם ואין בו חילוק בין שוגג למזיד בין דרך ירידה לדרך עליה אלא חייב לשלם על כל פנים כמו שיתבאר במקומו:

ולמדת שהעולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו והזיקה חייב על כל פנים וגדולי המחברים תפשו בה דרך אחרת מצד גירסא שיש להם בה ואין הדברים נראין:

הנכנס לחצר חברו שלא ברשות והרגו בעל הבית בשגגה פטור מן הגלות שנאמר ואשר יבא את רעהו ביער מה יער רשות שניהם שוה ליכנס בו אף כל כיוצא בו הא כל שנכנס במקום שאין לו רשות ליכנס אין חברו גולה ואם נכנס ברשות גולה מעתה הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה והרגתו פטור אא"כ נכנס זה ברשות:

קצב שהיה מקצב והגביה את הקאפיץ להשליכו מאחוריו כדי להפליג בהחזרתו את הקפיץ לפניו לשבר את העצם והרי שיש כאן עליה וירידה כשמגביהה להשליכה מאחריו שמעלהו מלפניו ומורידו מאחוריו ועלייה וירידה כשמחזירה לפניו שמעלהו מאחוריו ומורידו לפניו כל שהרג בשעה שהגביהה מאחוריו נקראת עליה אפילו בהשפלתו מאחריו וכל שהרג דרך החזרתו נקראת ירידה אפילו כשמגביהה מאחריו:

ויש פוסקים שכל שבהגבהה בין מלפניו בין מלאחריו אינו גולה וכל שבהשפלה בין מלפניו בין מלאחריו הרי זה גולה נמצא שפעמים שחייב לאחריו ופטור לפניו והוא בהשפלתו לאחריו ובהגבהתו לפניו ופעמים זה וזה חייב בהשפלה שבכל צד ופעמים זה וזה פטור בהגבה שבכל צד ופעמים לאחריו פטור לפניו חייב והוא בהגבהתו לאחריו והשפלתו לפניו:

המשנה השניה והיא גם כן בענין החלק הראשון והוא שאמר נשמט הברזל מקתו והרג רבי אומר אינו גולה וחכ"א גולה מן העץ המתבקע רבי אומר גולה וחכ"א אינו גולה אמר הר"ם רבי אומר שזה שנאמר ונשל הברזל מן העץ המתבקע וחכמים אומרים מעצי ופי' קתו העץ שאוחזין ביד:

אמר המאירי נשמט הברזל מקתו והרג ר' אומר אינו גולה מפני שהוא אצלו קרוב למזיד שהיה לו לעיין אם היה הברזל מהודק יפה בקתו וחכ"א גולה והלכה כחכמים שאין זה קרוב למזיד שהרבה פעמים אדם רואהו מהודק יפה ואעפ"כ הוא נשמט מקתו:

מן העץ המתבקע והרג ר"ל שנשמט הברזל מתוך קתו בשעה שהכה בתוך העץ המתבקע ונתז למרחוק מתוך העץ המתבקע והרג ר' אומר גולה שאין זה קרוב למזיד שמתוך הכאתו נשמט מקתו ואח"כ מן העץ וחכ"א אינו גולה והלכה כחכמים שאין זה כחו אלא כח כחו ואין גלות אלא בכחו:

וי"מ מן העץ המתבקע שיצא קיסם מן העץ ונתז למרחוק וטעם חכמים שהם פוטרים מפני שאין זה שוגג אלא אנוס ואף מה שפטרנו בכח כחו הוא מפני שהוא דומה לאונס ובגמ' פי' טעם אחר במחלקתם שלדעת ר' יש אם למסורת ונשל כתיב ויראה לי בפירושו שיהא מהבנין הדגוש וענינו שהשיל הברזל מן העץ ולדעת חכמים ונשל קרינן שהוא בודד מבנין הקל ור"ל שהוא עצמו נתז מתוך קתו בלא הכאה על העץ למרחוק והרג ופי' זה הוא למה שפירשנו מן העץ המתבקע בחתיכת עץ ולפי' ראשון נפרש המסורת מלשון נפעל שהברזל נישל מתוך העץ והמקרא מלשון פעל קל ויהיה מן הפעלים היוצאי' שהבעלים השילוהו בכח הבאתם מקתו:

גמ' בר קטלא הוא אמר רבה אימא באומר מותר אמר ליה אביי אי מותר כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה פשיטא בר קטלא כו' דאיכא מבלי דעת יתירא כו' עכ"ל ודממעט הכא מבלי דעת פרט למתכוין להרוג הבהמה כו' היינו מבלי דעת בתרא דכתיב במשנה תורה דמקרא מסתבר טפי למעוטי מזיד ולא התרו בו וק"ק למה לא נאמר גם הכא שנשנית בשביל דבר שנתחדש בו כמ"ש התוספות לקמן גבי בלא איבה ודו"ק:

בד"ה אלא פרט כו' שגגה יתירא למעוטי אומר מותר עכ"ל כצ"ל:

בד"ה מה יער שיש לו רשות לניזק כו' שעומד שם המזיק ויש כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ואיבעית אימא כו' כ"ע סברי ירידה כו' לברייתא דלעיל או השליך כו' צורך עלייה וצ"ל דמעיקרא הוי מיירי דמה דקאמר ודלא איתלע כו' ומיירי הברייתא בירידה שהיא כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה נשמטה כו' דבעינן דרך עלייה עכ"ל כצ"ל:

בד"ה אשר לא צדה כו' נראה לפרש דפטור מגלות עכ"ל כצ"ל והס"ד:

ד"ה אשר לא צדה וכו' בסופו כדאמרינן פ' כיצד הרגל צ"ל כדפירשנו פ' כיצד וכו':

ד"ה או השליך וכו' טעות הוא וצ"ל בתחלת הדבור ואב"א הא דאיתלע וכו' הכתוב אח"כ עד סופו:

בא"ד א"כ קשיא ברייתא זו לברייתא דלעיל דקתני או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עליה ונראה לפרש דה"ק דכ"ע דעלייה הוי ומיידי במיהדק או בדלא איתלע ולא איירי בירידה שהיא צורך עלייה דבהא לא פליגי הברייתות ולא קשיא כאן לנזיקין כאן למיתה ואב"א הא והא לגלות וכו' וכוונת התוס' דכתבו דה"ק דכ"ע דעלייה ר"ל דשני הברייתות תרוייהו איירי בענין שאותה השמטה של השליבה היתה עלייה כגון במיהדק או בדלא אתלע והא דמחייבת איירי בנזיקין והא דפוטרת איירי במיתה דכל דרך עלייה פטור מגלות אבל בהשמטת השליבה היא דומה לירידה כגון דלא מיהדק או דאיתלע כ"ע מודו דירידה היא וחייב גלות כוותיה דר"י ומ"מ לשון התוס' דקאמר א"כ קשיא ברייתא זו לברייתא דלעיל דקתני או השליך עליו להביא ירידה שהוא צורך עלייה אינו מדוקדק משום דהא מברייתא דלעיל לא קשיא כלום דלא איירי לעיל כלל בנשמטה שליבה מתחתיו אלא בירידה שהיא צורך עלייה גמורה כגון שמשפיל עצמו בגרזן להרים אותו בכח ובהשפלתו הרי באותה ירידה חייב אבל בנשמטה השליבה מתחתיו אימא לך דגם ברייתא ס"ל דעלייה היא ולא מקרי ירידה צורך עלייה אלא לר"י הוה קשה דקאמר כבר נגעת בירידה שהיא צורך עלייה וס"ל דנשמטה השליבה נמי מקרי ירידה שהיא לצורך עלייה וחייב גלות ופריך לימא כתנאי וכו' ומשני לא דכ"ע עלייה וכו' מאי משני אדרבה השתא יקשה על ר"י טפי דכ"ע ס"ל דעלייה היא והוא ס"ל דירידה היא וק"ל:

גמ' אלא אמר רבא אימא פרט כו' א"ל אביי אי אומר מותר כו' כצ"ל ונ"ב כן מוכח מתוס' בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף ס"א:)

תוס' בד"ה ואב"א כו' הויא ומיירי במיהדק או כו' מיירי בירידה שיהא צריך לעלייה כצ"ל ונ"ב פירוש ובלא מיהדק ודו"ק:

רש"י בד"ה יש אם למסורת. ופי' נישל שהשיל הברזל כו'. ר"ל שהוא מבנין פעל הדגוש במשקל פקד וא' מהוראותיו להוציא הפעלים העומדים בקל והתוי"ט במחכ"ת שגה בהבנתו ועי' צה"ת בל"ד מפעלים אבל קשה דפעל נשל מצינו יוצא גם בקל כמו ונשל כו' את הגוים של נעליך וא"כ אף אם רבי יסבור י"א למקרא מ"מ מפרש הכא דמן העץ המתבקע קאמר מדל"כ מעצו ואולי י"ל דכאן הוה כמו יוצא לשלישי מדל"כ ונשל הברזל עץ אלא מן העץ משמע דהברזל עשה שישיל העץ קיסם ממנו:

תד"ה פשיטא. דאיכא בבלי דעת יתירה. כצ"ל והוא בדברים ד':

גמ' בבלי דעת פרט למתכוין. עי' לקמן דף ט' ע"ב ובתוס' שם ד"ה ור"י:

שם מה יער רשות. עי' לקמן דף ח' ע"א:

בגמרא מנה"מ אמר שמואל דאמר קרא ויפל עליו וימות עד שיפול עליו דרך נפילה. והרמב"ם ז"ל בחיבורו בהלכות רוצח נתן טעם בזה דדרך ירידה כיון שדרך דבר הכבד ליפול למטה וכיון שלא נזהר היטב בזה הוי קרוב לפשיעה מש"ה גולה משא"כ בדרך עלייה שהוא כמו פלא והוי קרוב לאונס מש"ה פטור ובעל תי"ט הביא לשון הרמב"ם וקלסיה ולכאורה לא ידענא למה הוצרך ליתן טעם לזה כיון דשמואל יליף לה מקראי דויפל ואטו אנן טעמא דקרא ניקום ונדרוש ויש ליישב דאי לאו שיש טעם בדבר לא הוי מצינן למילף מהך ילפותא דויפל היינו דוקא דרך ירידה אבל דרך עלייה אינו גולה דהא מצינן למימר נמי איפכא דקרא לרבותא כתיב דאע"ג דדרך ירידה הוה קרוב לפשיעה וסד"א דלא סגי ליה בגלות קמ"ל דאפ"ה חייב ומכ"ש בדרך עליה שאינו אלא שוגג גרידא פשיטא דחייב דלפוטרו בלא כלום א"א לכך הוצרך הרמב"ם לפרש טעם הדבר דאדרבה מסברא אית לן לאוקמי קרא דויפל בדדמי דדוקא בדרך ירידה אבל בדרך עלייה שהוא כמו פלא וממש מהיפך להיפך מש"ה פטור בלא כלום ובלא"ה נמי נראה שתלה הרמב"ם ז"ל דבר זה לחלק בין ירידה לעליה משום זה הטעם דדריש טעמא דקרא משום דלא ניחא ליה לומר דגזירת הכתוב הוא בענין כזה בדברים שהן בין אדם לחבירו ולא שייך לפוטרו בלא כלום אלא דע"כ דמה"ט הוא אלא דאי אפשר לומר כן דהא לכאורה מהא דמרבינן בזה הכלל ירידה שהיא צורך עליה וכן כה"ג בהך ברייתא דקצב משמע דלא שייך בהו הך טעמא של הרמב"ם ז"ל אע"כ דעיקר ילפותא היינו מקרא דויפל אפ"ה הוצרך הרמב"ם לכתוב טעם זה כדפרישית דניחא ליה לאוקמי קרא בדדמי וכיון דפשטא דקרא דכתיב ואם בפתע בלא איבה הדפו או השליך עליו כל כלי בלא צדיה וגומר ויפל עליו וימות ובכה"ג פשיטא ליה להרמב"ם שהוא כמו אונס מש"ה ליכא למימר דלרבותא כתבו אלא דלעולם דוקא דרך נפילה בעינן ואפשר נמי דהאי ויפל עליו מיותר לגמרי להך דרשא כנ"ל:

שם ת"ר בשגגה פרט למזיד כו' מזיד פשיטא בר קטלא הוא. והקשו בתוס' תימא אימא במזיד ולא התרו בו ותירצו דאפ"ה פשיטא משום דמבלי דעת נפקא או מדכתיב והוא לא שונא לו. ולכאורה אין תירוצים הללו מספיקים דמל' הגמרא לא משמע כן דלפירושם שם ה"ל למימר הא מהכא נפקא הא מבלי דעת נפקא או מוהוא לא שונא משא"כ הך לישנא דקאמר מזיד פשיטא בר קטלא הוא משמע דלא איצטריך קרא כלל דמסברא פשיטא לן הכי ולולי תירוצם היה נ"ל דודאי אפי' מסברא אית לן למימר דאפי' במזיד ולא אתרו ביה נמי פשיטא דלא שייך ליה עיקר גלות שיגלה לעיר המקלט ויהיה גואל הדם נהרג עליו דהא ודאי ליתא כיון דבר קטלא הוא שהרי ניתן להצילו בנפשו מהיקישא דנערה מאורסה אם כן מה"ת נאמר שיהא גואל הדם נהרג עליו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ועוד דלכאורה נראה דבמזיד ולא אתרו ביה נהי שהב"ד אינן יכולין לעונשו מיתה אפ"ה חייב מיהא כרת או מיתה בידי שמים והא דלא חשיב ליה בריש כריתות בהדי ל"ו כריתות היינו משום דלא חשיב ליה אלא הנך דשייך בהו קרבן בשגגתם משא"כ ברוצח שלא ניתן שגגתו לכפרת קרבן כדאמרי' בפ' אלו נערות ובדוכתי טובא:

סליק פרק שני

גמ' אמר. רבא גרסינן ולא גרסינן אלא: באומר מותר. סבור שמותר להרוג את ישראל וזהו מזיד שלו: אנוס הוא. והיאך הוא קורהו מזיד: בפתע פרט לקרן זוית. שלשון פתע הוא בסמוך כדמתרגמי' בתכיף פרט לקרן זוית אם היה זה יוצא ממבוי זה ונכנס לזה לפנות לימין או לשמאל וסכינו בידו וזה בא כנגדו בקרן זוית ולא ראהו והרגו: שדחפו בגופו. בלא מתכוין: להביא ירידה שהיא צורך עליה. כגון הרוצה להרים ידו בכח וגרזן בידו ומשפיל תחלה את גופו ושוחה לפניו כדי להרים בכח ובהשפלתו הרג דלא תימא הואיל וצורך עליה היא פטור מגלות דהא כתיב ויפל: בלא צדיה. לשון צידוד שלא נתכוין לצדד לצד שני: ואשר לא צדה. שלא נתכוין לזרוק בצדו ובסמוך לו אלא למקום שזרק אבל לא היה יודע שיש שם אדם: פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע. וכן לזרוק ארבע וזרק שמונה: אף כל שיש לו רשות לניזק כו'. יצאה חצר של בעל הבית: עליה היא או ירידה היא. בתר דידיה אזלינן והוא היה עסוק בעליה או בתר שליבה אזלינן והעולה עליה היה דוחקה ומשפילה כלפי מטה: כבר נגעת כו'. הרי נגעת כאן בירידה שהיא צורך עליה והא רבינן לה לעיל לחיובא: לפניו חייב. הרג לפניו חייב: ה''ג כאן בירידה שלפניו ועליה שלאחריו כאן בעליה שלפניו וירידה שלאחריו כאן בירידה שלפניו ושל אחריו כאן בעליה שלפניו ולאחריו. כל דרך עליה פטור וכל דרך ירידה חייב הלכך הא דתניא לפניו חייב לאחריו פטור בירידה שלפניו ועליה של אחריו השפיל זרועו כדי להרים בכח והרים מכח לפניו בהשפלתו חייב הרג בעלייתו לאחוריו פטור והא דתניא לאחריו חייב לפניו פטור בעליה שלפניו וירידה שלאחריו כגון המרים ידו בכח עד שהשפילו דרך אחוריו ממעל לכתפיו וחזר והגביהן להכות לפניו הרג בהשפלתו דרך אחוריו חייב הרג בהגבהתו פטור והא דתניא בין לפניו ובין לאחריו חייב בירידה שלפניו או שלאחריו והא דתניא בין לפניו בין לאחריו פטור בעליה שלפניו ושל אחריו: לימא כתנאי. הך בעיא דרבי אבהו: לנזקין. חייב אם לא הרגו אלא הזיקו חייב דלנזקין לא שני לן בין שוגג למזיד בין ירידה לעליה כדאמרינן בב''ק (דף כו:) פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון: הא דאתליע. חייב שכל שליבה שהתליעה כשדורסין עליה נכפפת היא למטה וירידה היא ואם לא התליעה אין כאן ירידה: הא דמהדק. אם היתה השליבה מלא הנקב שהיא תחובה בו ואחוזה יפה יפה אין כאן דרך ירידה ופטור לא מהדק ירידה יש כאן וחייב: מתני' מן העץ המתבקע. יצא קיסם וניתז למרחוק והרג: גמ' נאמר עץ למטה. ונשל הברזל מן העץ: ונאמר עץ למעלה. לכרות העץ: יש אם למסורת. כמה שנמסרה כתב של תיבה למשה אנו צריכין לדורשה ולא לפי המקרא כשאתה קורא ונשל אתה מוסיף הברה של אל''ף או של ה''א בין נו''ן לשי''ן ולפי המסורת ונישל כתיב ופירושו נישל שהשיל הברזל מן העץ המתבקע ומצא את רעהו ורבנן סברי יש אם למקרא ונשל קרינן לשון פעל הברזל עצמו נשל מעל עצו:
פשיטא בר קטלא הוא. תימה אימא במזיד ולא התרו בו וי''ל דהא נמי נפקא לן מבלי דעת דאיכא מבלי דעת יתירא עוד י''ל דהא נמי פשיטא דלא יגלה דעל כרחך קרא בלא מתכוין איירי מדכתיב והוא לא שונא: אלא פרט לאומר מותר. וקשה דגבי חלב וגבי שבת דכתיב בשניהם שגגה וחייבין פרק כלל גדול (שבת דף סח: ושם) בתינוק שנשבה לבין הנכרים וי''ל דשאני הכא דכתיב שגגה יתירא למעוטי אומר מותר.: ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק בכיצד הרגל (ב''ק דף . כו: ושם) פירש רש''י ממעט ליה ממיתה אבל גלות אית ביה ולא נראה דא''כ לא הוי כמו אידך לכן נראה לפרש דפטור (ממיתה) מגלות . כדאמרינן פרק כיצד הרגל (שם ד''ה פרט): מה יער שיש לו רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם וכו'. וקשה דמסתמא כמו כן נימא מה יער מקום שעומד שם המזיק ויש רשות לניזק להיות לשם וא''כ קשה דתנן הזורק אבן לרשות הרבים הרי הוא גולה ומוקי לה בסותר כתלו שהוא ברשותו והרג הניזק שהוא ברשות הרבים ואמאי גולה והא בעינן מקום שיהא רשות לניזק ולמזיק ושיהא הניזק במקום שהמזיק עומד בו וי''ל דלא יליף מיניה מקום ההכאה אלא שיש רשות לשניהם לעכב במקום ההכאה: נשמטה השליבה. והרגתו השליבה אבל אם הרגו אדם פטור דבעינן דרך ירידה: ואי בעית אימא הא דאיתלע והא דלא איתלע. ולפי האי איבעית אימא כולי עלמא סברי ירידה היא וקשה א''כ אמאי לא קאמר דכולי עלמא ירידה היא הא דאתלע והא דלא אתלע ועוד קשה כי קאמר מעיקרא דכ''ע עליה היא א''כ קשה ברייתא זו לברייתא דלעיל או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עליה ונראה לפרש דה''ק דכ''ע דעליה הוי ומיירי במוהדק ובדלא אתלע ולא מיירי בירידה שהיא צורך לעליה דבהא לא פליגי ברייתות והכא הכי קאמר איבעית אימא הא והא לגלות ומיירי הברייתא שמחייבה בירידה שהיא צורך לעליה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד