מכות ו ע"א

דף ו - א

אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, עדות כלם בטלה - כשהעידו בדיני נפשות, שנאמר בהם "והצילו העדה", ולכך משתדלים למצוא סיבה לפוטרו.

אבל בדיני ממונות - תתקיים העדות בשאר העדים.

ואילו רבי אומר: אחד דיני ממונות ^[33] ואחד דיני נפשות, בכולם עדות כל העדים בטלה.

ואימתי בטלה כל העדות בדיני נפשות כשנפסלה מקצת העדות? -

רק בזמן שהתרו כל העדים, כולל העד הקרוב או הפסול, בהן, בנידונים שהעידו עליהם - היות והיתה התראה של כולם, נחשב הדבר שהשתתפו כל העדים המעידים בעדות אחת, החל משעת הראיה.

[כל זאת, לרבי. אך לרבי יוסי, נפסלים גם בלא התרו בהם, כמבואר בגמרא].

אבל בזמן שלא התרו בהן העד הקרוב או הפסול, לא בטלה עדות כולם, על ידי פסולו של אחד מהם, כיון שלא התכוון הקרוב או הפסול שלא התרה, להיות גם הוא עד במעשה שהוא רואה.

כי אם לא נאמר כך, מה יעשו, כיצד יעידו שני אחים שראו עם עד נוסף, באחד שהרג את הנפש? והרי אם נאמר שהעד הפסול מצטרף לעדות אפילו אם לא התרה, נפסלו כולם בראייתם ביחד, ^[34] ולא יוכל אחד מהאחים להצטרף עם העד הנוסף להעיד. וזה לא מסתבר!

אלא, בהכרח, אם עד פסול לא מתרה בעושה העבירה, הוא אינו מצטרף בעת הראיה לעדות, ולכן יכול אחד משני האחים להצטרף עם העד הנוסף, ולהעיד על המעשה.

גמרא:

שנינו במשנה: אין העדים נעשים זוממין עד שיזומו כלם ואפילו מאה, ואם נמצא אחד העדים קרוב או פסול, עדות כולם בטלה, ואפילו הם מאה.

אמר רבא: והוא, שהעידו כלם בתוך כדי דיבור. ^[35]

אבל אם היה הפסק בין עדות העדים יותר מכך, נעשו כשתי כיתות עדים נפרדות, ואין צריך להזים את כלם, אלא כל כת ניזומית בפני עצמה. וכן אין נפסלים כולם על ידי פסול של עד אחד.

וכעת הניחה הגמרא, שכוונת רבא היא לומר, שתוך שיעור מן של "כדי דיבור" אחד העידו כל מאה העדים. ועל כך יש לתמוה:

אמר ליה תמה רב אחא מדיפתי לרבינא:

מכדי, הרי, "תוך כדי דיבור" - היכי דמי? -

הרי שיעור הזמן הזה הוא כדי שאילת תלמיד לרב ["שלום עליך רבי"]. ואילו מאה עדים - טובא הוו, משך עדותם הוא הרבה מעבר לזמן הקצר הזה, וכיצד מצינו שיאמרו כלם עדותם בתוך כדי דיבור!?

אמר ליה רבינא לרב אחא מדיפתי: כוונת רבא היא לומר, שאין עדותם מצטרפת לעדות אחת, אלא כאשר העידו כל חד וחד מהעדים, בזה אחר זה, ללא הפסק בין העדות של האחד לעדות של השני, בתוך כדי דיבור של סיום דברי חבירו. ובכך מצטרפים כולם להיות עדות אחת. ולא התכוון רבא לומר שצריכים כולם להעיד בתוך שיעור מן של "כדי דיבור" אחד.

שנינו במשנה: רבי עקיבא אומר: לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו, ולעשות דינו כיוצא באלו.

ואם כן ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה.

ומה שנים, נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה.

אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים, בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר.

רבי אומר: אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות.

ואימתי, בזמן שהתרו בהן.

עד כאן דברי המשנה.

ומשמע לגמרא ש"אימתי, בזמן שהתרו בהן", הם דברי רבי. אבל רבי יוסי פוסל את כולם, גם אם לא התרו הקרוב או הפסול ולא התכוונו לעדות.

אמר תמה ליה רב פפא לאביי: אלא מעתה, לרבי יוסי, החולק על רבי, ופוסל את כולם אף אם לא התרו כל העדים בנדון, ואינו מצריך שיתכוונו כלם להעיד, לדבריו יקשה:

הרוג, הרואה את רציחתו, יציל את הורגו, כדין עד פסול הנמצא בין עדים כשרים.

שהרי ההרוג קרוב לעצמו, ומכח קרבתו לעצמו הוא פסול לעדות. וכיון שגם הוא רואה את מעשה הריגתו, אם כן, תמיד תפסל כל עדות על רוצח, מדין "עדות שבטלה מקצתה, בטלה כולה"!?

ומתרצינן: מצינו אופן שאין ההרוג רואה את המעשה, ואז לא מתבטלת עדות האחרים, בכגון שהרגו הרוצח מאחוריו, ולא ראהו הנהרג, ועל האופן הזה נאמרו כל הפסוקים בעדות רוצח.

אך עדיין הוקשה לרב פפא:

כל אדם הנרבע על ידי אדם אחר - יציל את הרובע אותו ממיתה, היות שהנרבע לרצונו רשע הוא, ופסול לעדות [ועיין בתוספות], וכיון שהנרבע ראה עם שאר העדים את הרובע, נמצא שהוא עד קרוב ופסול המשתתף בראייה, ופוסל בכך את כל העדות!

וגם על כך ענה לו אביי: הרובע מתחייב מיתה כשרבעו מאחוריו, ולא ראהו הנרבע, ואינו עד, לפי שהוא לא ראה את המעשה, ולא ראה מי עשאו.

ועדיין הוקשה לרב פפא: הורג והרובע - יצילו את עצמם ממיתה, שהרי הם עצמם רואים עם העדים את המעשה, והם פסולים מפני שהם בעלי הדין, ויפסלו את כל העדות, כדין נמצא אחד מהעדים קרוב או פסול! אישתיק אביי, ולא מצא תשובה לטענתו של רב פפא.

כי אתא, כאשר לאחר מכן בא רב פפא לקמיה דרבא, והקשה לו את טענתו שטען לאביי, שהורג ורובע יצילו -

אמר ליה רבא לרב פפא: כך יש לדרוש את הפסוק "על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר" - במקיימי דבר הכתוב מדבר!

זה שעשה הכתוב את כל העדים ככת אחת שבפסול אחד מהם בטלו כולם, רק בעדים נאמר דבר זה, שהם "מקיימי דבר", ולא נאמר לגבי "עושי דבר", ההורג או הרובע, שהם "בעלי הדין", ואין עליהם שם עדים כלל. ^[1]

שנינו במשנה: אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים, בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות - תתקיים העדות בשאר.

רבי אומר: אחד דיני נפשות ואחד דיני ממונות [נמצא אחד קרוב או פסול, עדות כולם בטלה].

ואימתי, בזמן שהתרו בהן [שאז יודעים אנו שהם נתכוונו להעיד].

אבל בזמן שלא התרו בהן [שלא התכוונו להעיד, הם אינם מצטרפים, ולא נפסלת כל העדות, כי אחרת] - מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש.

והוינן בה: לפי רבי, שפוסל את כולם רק כשהתכוונו להעיד, אם כן, כשבאים לבדוק את העדים הקרובים או הפסולים בדיני נפשות, אם אכן התכוונו להעיד, שאז תפסל כל העדות [ואם אכן התכוונו להעיד, אז אפילו לא התרו בו הם מצטרפים] -

היכי אמרינן להו? כיצד אנו שואלים אותם כדי לדעת אם נתכוונו מתחילה להעיד? ^[2]

אמר רבא, הכי אמרינן להו, כך שואלים את הקרובים או הפסולים:

האם בשעת ראיית המעשה, למיחזי אתיתו, נוכחתם שם כדי לראות סתם את המעשה, או לאסהודי אתיתו, נוכחתם שם בכוונה שתוכלו להעיד על כך בבית דין.

אי אמרי העדים הפסולים או הקרובים שלאסהודי אתו, הרי כיון שנמצא אחד מהם קרוב או פסול, עדות כל העדים בטלה.

אבל אי אמרי שלמיחזי אתו, הרי אף שכעת הם באים להעיד, אינם פוסלים את השאר, והעדות מתקיימת בשאר העדים, מפני הסברא שנאמרה במשנה: "מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש".

איתמר, אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יוסי -

א. קרוב או פסול, פוסל את כל העדות רק בדיני נפשות.

ב. הוא פוסל אפילו אם לא התכוון להעיד.

ואילו רב נחמן אומר: הלכה כרבי -

א. קרוב או פסול, פוסל בין בדיני ממונות ובין בדיני נפשות.

ב. אך פוסל רק אם העד הפסול התכוון להעיד.

כלומר כי דין העדות מתקיימת בב' כמו שמתקיימת בק' נמצאת עדות ק' כעדות ב' כך לענין דין הזמה (ק"ב) [ק' וב'] שוים ואוקימ' למתני' בזמן שק' כולן כל אחד מהן העיד בתוך כדי דבור של חברו דקי"ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי וכאילו כולן בבת אחת העידו ואינן יכולים האחרונים לומר כי הראשונים הן שחייבוהו ואנחנו לא עשינו כלום:
כיון ששנינו מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה אף ג' נמצא א' מהן קרוב או פסול כו'. ואקשינן אי הכי לא תתקיים עדות לעולם שהרי ההרוג מגיד עם העדים על ההורג והנה הוא קרוב מבטל העדות ויציל ההורג. ודחי' כגון שבא והכהו הכאת מות מאחוריו שאינו מכיר מי הכהו כדי להעיד אלא העדים הן בלבד שראוהו והן המעידין עליו וכן הנרבע כיוצא בו כשרבעו מאחריו ולא ראהו. ואקשינן ההורג (והנרבע) [והרובע] שאי אפשר לומר שלא ראו אם יודו ינצלו ותבטל העדות כולה שהרי נכללו עמהן קרובין. ואוקימ' על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר. כלומר אם נמצא במעידי עדות קרוב או פסול בטלה העדות אבל בבעלי הדין לא. מדחזינן לרבא דהוא בתרא מפרש טעמא דרבי (שמעון) [שמעינן] מינה דהילכתא כוותיה סבירא ליה. ודאמר רבי במשנתנו בזמן שהתרו בהן אמר רבא היכי אמרינן להו כלומר (אין) [איזו] דרך זו התראה ששנה במשנתנו.

ואמר אמרינן להו למיחזי אתיתו שמא שמעתם צעקה ורצתם לראות מה היא ולא לעדות נקבצתם ונזדמן לכם וראיתם שזה הרג את זה או נזדמן לכם וראיתם שזה הלוה לזה כך וכך ממון אם כן ראיתם מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש תיבטל העדות בכך והן לא באו להעיד אלא לראות בלבד. ועמד הדבר כי אין העדות מתבטלת אלא אם אומרים להעיד נתכוונו ונתקבצו לכך ונמצא א' מאלו שנתוועדו לעדות קרוב או פסול. ויש מי שמפרש כי בזמן ההגדה אומרים להן לראות באתם (אין) [או] להגיד העדות באתם. ויש על הפירוש הזה פירכא ולא חפצנו להאריך. אמנם הדבר שקבלנו מרבותינו הוא שפירשנו. וקי"ל כרבי דאמר רב נחמן הלכתא כרבי ועוד דהא רבא מפרש לטעמיה. ודייקא מתני' בעדות ממון עדות על פה דומיא דעדות נפשות אבל עדות בשטר לא מיפרשא הכא כל עיקר וקי"ל בעדות בשטר תתקיים העדות בשאר וכדחזקיה דאמר בגמרא דגט פשוט (דף קסב:) מילאהו בקרובים כשר וכבר פירשנוהו במקומו:

וביאר אח"כ דין אחר בביאור מקרא זה והוא שכמו שבשנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה והוא הדין למאה ואפילו היה הפסק בין עדותו של זה לעדותו של זה הואיל ומ"מ על דבר אחד הם מעידים נעשית כלה עדות אחת ובטלה מקצתה בטלה כלה שכל שבמקימי דבר ר"ל העדים צריך שתהא העדות בכשרים:

ופירשה ר' יוסי דוקא בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר וחלק ר' עמו לומר שדיני ממונות ודיני נפשות שוים הם לענין זה אלא שיש בו תנאי אחר והוא שיהו כלם מתכונים להעיד אבל כל שלא כיון קרוב או פסול זה להעיד אע"פ שראה אינו פוסל את האחרים בראייתו שאם לא כן מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש והיאך ראייתם מפקעת ממנו דין הריגה אף בכמה עדים אלא דוקא בשנתכונו להעיד וכיצד אתה מכיר אם כונו להעיד אם לאו בזמן שהתרו בהם שכל שהוא מתרה מתכוין הוא להעיד בודאי ולשון זה ר"ל שהתרו בהם שהיה ראוי לומר שהתרו בו פירושו על עובר העבירה ומ"מ י"מ התראה זו מלשון איום שהבית דין איימו באותם העדים הקרובים והתרום ליזכר בעדותם והרי שהורו בכך שלא יתכונו בראייתם ולשם עדות באו לשם ובגמ' פי' שאף באותם שלא התרו וכן בדיני ממונות שאין שם התראה יש בדיקה והוא ששואלין להם אחד אחד כשהיית לשם נתכונת להעיד או שמא לא באת לשם אלא לראות בכלל העם כל שאומר שלא בא אלא לראות מפרישין אותו ומסלקין אותו מדין זה ואין חושדין אותו שלסלק עצמו הוא מתכוין שכבר איימוהו להעיד על האמת וכשם שמצוה להציל כך מצוה לשפוט וכל אותם שאומרים שלהעיד נתכונו רואין אותם ואם יש בהם קרוב או פסול עדותם בטלה בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות וכן הלכה אלא שהתנו בה גדולי הפוסקים והמחברים דוקא בעדות שבעל פה אבל שטר שהיו עדיו מרובים ונמצא ביניהם קרוב או פסול או שהיו עדיו קרובים זה לזה כל שלא נתברר שבמעמד אחד חתמו אין מבטלין אותו מספק וגובין בו אין זה אלא שאחר שנחתם כראוי מלאהו בקרובים ואפילו היו הקרובים ראשונים כבר אמרו רווחא למאן דקשיש מיניה שבק ובתוספתא אמרו בהדיא שטר שחתמו עליו חמשה עדים ונמצאו שלשה הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר הא כל שנודע בעדות ברורה שבמעמד אחד חתמו זה בפני זה פסול אם אין שם אלא שני חתומים ואחד מהם קרוב או פסול אפילו נמסר בפני שנים פסול שהרי מזוייף מתוכו הוא:

וי"מ גם כן בעדות אלו בין בשהתרו בו בין בששאלו אם באו להעיד או לראות שאין פוסלין כל העדות אלא בשהתרו אלו הפסולים קודם הכשרים וכן בשניה ששואלין להם אחר העדים הראשונים באתם כאדם הבא לראות או קודם לראשונים כאדם הבא להעיד שאם לא כן כל קרוב אצל קרובו ילך שם להעיד או יתרה בו כדי שיפטר ואין הסוגיא מוכחת כן ומ"מ כל הגאונים מסכימים שדין זה אחר שהעידו בבית דין שלא היו יודעים בית [דין] בפסולם והלשון מוכיח כן שהוא אומר ונמצא אחד מהם וכו' אבל כל שיודעים בקורבתם או בפסולם קודם שיעידו ממתקין אותם שלא לפסול שאר העדים ואע"פ שקצת חכמי צרפת חולקים בה ממה שאמרו מה יעשו שני אחים שראו וכו' דאלמא ראייתם לבד פוסלת כל העדות פירושו מה יעשו וכו' שראו וספרו דבריהם בבית דין אבל כל שלא הגידו אינן בכלל העדה לשום דבר אפילו באו להעיד שאם לא כן גיטין שכשרים בעדי מסירה כל שנתן בפני קרובים יפסל ויש שואלין ואף כשהעידו שלהעיד באו היאך נאמנין אחר שהם פסולים דבשלמא למחזי אתינן נאמנין מתוך שיכולין ומפרשים בה שאין נאמנין לבטל העדות אלא בשראו הכשרים לשם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנתחדש לקצת מפרשים בה כך הוא עדות שבטלה כולה בבטול נמצא אחד מהם קרוב או פסול כתבו גדולי הדורות שלא סוף דבר שבטלה לענין גובינא אלא אף לשבועה אין מזקיקין אותו על פי הנשארים שאם לא כן אף בשלשה יתקיים בשנים לענין גובינא אלא שכל העדות בטלה לגמרי כמו שאינה ויש מזקיקין אותו לשבועת היסת וכבר כתבוה בראשון של סנהדרין ויש חולקין לומר שאינה בטילה אלא מכח שטר אבל מ"מ דינו כעדות על פה לשבועה וכן כתב בעל מתיבות וכל שכן אם אמר השני לא הרגשתי בפסולו ולפיכך חתמתי עמו שמשביעין אותו על פיו ובתלמוד המערב בשני של כתובות אמרו עד אחד בכתב מהו לזקקו לשבועה ושאלו עד אחד בכתב כלום הוא לא צריכא בשהיו שנים מצאו לקיים כתב ידו של ראשון ולא מצאו לקיים של שני ולא פרשוה בשנמצא אחד מהם קרוב אלמא שפשוט הוא להם בזו שהעדות בטלה לגמרי אף לענין שבועה:

מקצת גאונים כתבו שאף שטר שנחתם בו פסול במעמד האחרים אם יש מן החתומים הכשרים שיעידו על פה שלא הרגישו בחתימת הפסול או שלא ידעו בפסולו תתקיים העדות בהן אע"פ שהיה במעמד אחד וקורעין אותו שטר וכותבין שטר אחר והדברים נראין וכן כתבוה גדולי הפוסקים בתשובת שאלה ואף בבריתא אמרו בהדיא בראשון של מסכתא זו ר' אומר אף בדיני ממונות ולא ידע שיש שם קרוב או פסול תתקיים העדות בשאר ופירושה אם לא ידע העד השני ולענין שבועה והוא הדין אם היו עדים מרובים ולא הרגישו ולענין גובינא והטעם שאין הבטול אלא מפני שנטפלו עמהם ומכיון שלא הרגישו אין לבטל עדותם וי"מ אם לא ידע המלוה הבא להחתים שטרו:

בתלמוד המערב אמרו כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה ר' יוחנן אמר פסול וריש לקיש אמר כשר כלומר לזה שהם רחוקים לו והלכה כר' יוחנן ומה שיש להקשות בה שמאחר שהם שני גופים היה לומר פלגינן דבורא ושנכשיר לזה ונפסול לזה כבר ביארנוה בבתרא פרק נוחלין:

הוזכר למטה בשנים שהיו מעידים על ענין הלואה שהיו רחוקים אצל המלוה והלוה וקרובים אצל הערב ופסלום אף אצל המלוה והלוה מטעם שאם אין הלוה הרי ההלואה נגררת אחר הערב ונמצא הערב והלוה כגוף אחד ודבר זה אין צריך לומר בשטר שכל שבשטר אחד אין חולקין את הדבור כמו שבארנו בפרק נוחלין אלא אף בעל פה שיש צדדין שחולקין בה את הדבור לפסול לזה ולהכשיר לזה כמו שביארנו שם ולשון הסוגיא בזה אילעא וטוביה קריביה דערבא הוו סבר רב פפא למימר לגבי לוה ומלוה רחיקי נינהו אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע אי ליתיה ללוה לאו בתר ערבא אזלי ופי' בה גדולי זקנינו שבנארבונאה שכך היה המעשה שראובן הלוה מנה לשמעון ולוי ערב לו ולא היה הערב כופר בערבותו אלא שהיה נשמט בטענה שהלוה אמר לו שפרע מאתמול ובאו אילעא וטוביה והעידו שהיום הודה לו הלוה על חוב זה שהלוהו ביום פלוני בערבותו של פלוני ובאתם עדי שנמצא שאלמלא פסול קורבתם אצל הערב היה הלה מתחייב וממנו מתפשט החיוב לערב וזה שפרשוה כשטענתם בפרעון החוב ולא כשטענתם בעקר ההלואה ר"ל שיהו הלוה והערב כופרים בעקר ההלואה לומר לא לויתי ולא ערבתי ויבואו אלו ויעידו על הלואתו של זה ועל ערבותו של זה יראה לחכמי הדורות מפני שבזו פשוט הוא שאין נאמנין ואין חולקים את דבורם ולא היה רב פפא טועה בזה שכל שבקורבא אין חולקין את הדבור להכשיר לזה ולפסול לזה ואין ראיה מפלוני בא על אשתו שאין שם תורת עדות ובעל דבר גמור הוא כמו שביארנו בפרק נוחלין אבל בעדות הודאה היה סבור שלא תהא הודאת הלוה כלום אצל הערב הואיל והערב היה יכול לכפור הערבות לומר שמאחר שהודה בערבותו ונמצא החיוב נגרר אחריו פוסלין אותו אף אצל הלוה ולדעת זה מה שאמרנו בכתב נכסיו לשני בני אדם הוא הדין בעל פה וגדולי הראשונים שבגירונאה חולקין בזו כמו שכתבנו בפרק נוחלין ומפרשים לשטה זו בהפך והוא שגדולי קדמונינו סוברים לדעתם שאלו היתה טענתם בעקר ההלואה פשוט היה שנאמנין לגבי מלוה ולוה שחולקין את הדבור אלא שהם חולקין עליהם לענין הדין שמאחר שהערב במקום הלוה הוא הרי הם כגוף אחד ואין חולקין בהם את הדבור אף בכפירת עקר הטענה ומפרשים אותה בעדות שטר אבל בעל פה נאמנין לגבי מלוה ולוה ופוסלין אותו לגבי ערב:

גדולי המפרשים פי' בענין זה בשיטת גדולי קדמונינו אלא שמוסיפין בה דברים והוא שהם כתבוה כמו שפרשנו שהלוה היה טוען פרעתי והערב מודה בערבותו אלא שנסמך בטענת הלוה ובאו אלו והעידו שבפניהם הודה לו עכשיו שהוא חייב לו והיה רב פפא סבור לומר לגבי לוה ומלוה רחיקי נינהו ויכולין להעיד עליה ואע"פ שאין נאמנין על הערב מ"מ נאמנים הם על הלוה אחר שאין על הערב אחריות לשלם כל שיש נכסים ללוה ואינו דומה לשנים שלוו מן האחד ונעשה אחד מהם קרוב עם העדים שבזו הואיל ושניהם אחראין וערבאין זה לזה הרי הוא כמי שמעיד על הקרוב אבל זו אינה כן ואמר לו שכנגדו אי לית ליה ללוה וכו' ואחר שמודה שנעשה לו ערב ואם אין נכסים ללוה הוא חוזר עליו עכשיו גם כן אע"פ שיש נכסים ללוה הרי הוא כמעיד על הערב והרי הערב טוען שנפרע והם מעידים כנגדו שלא נפרע והרי הם כמחייבים את קרובם ר"ל הערב לפרוע והלכך אף על הלוה אין נאמנין אבל אם היה הערב טוען שלא נעשה לו ערב אין ספק שהם נאמנין על הלוה ואפילו היו מעידים על הערב שנעשה לו ערב ובלבד שלא יעידו על הערב בתוך כדי דבור של עדות הלוה אלא לאחר כדי דבור שהן שתי עדויות ואין אומרין בתר ערבא אזיל שאין נאמנין על הערב הואיל והוא אינו מודה בתוך כדי דבור הואיל ועדות אחת היא בטלה מקצתה בטלה כלה:

ובמקום אחר מצאתי להם בהגדת גליון ספריהם שאין אלו מעידין על הערב אלא שהערב מודה על ערבותו אלא שנסמך על טענת הלוה שאמר פרעתי ואלו מעידים שהיום הודה וחשב רב פפא לחייב את הלוה על פי העדים והערב בהודאת עצמו שהרי לא העידו הם עליו כלום ואמר ליה רב הונא דכיון דאי לית ליה ללוה לאו בתר ערבא אזיל נמצא שעל פיהם הוא מתחייב אבל אם כפר הלווה בהלואה והערב בערבותו והעידו הם על הלווה שלוה ושזה נעשה לו ערב נאמנים הם על הלווה ולא על הערב ששני עדויות הם ותרי גופי ואין כאן דין חלוקת דבור כלל ובעידי לווה ומלוה אין צד להאמינו כלל על הערב שאם אין הלואה אין ערבות ויש חולקים לומר שאין בזה דין בטלה מקצתה כלל ששני עדויות הם ולא נאמר דין פלגינן דיבורא או לא פלגינן אלא בדבר אחד שכולל שני דברים ככותב נכסיו לשנים ובעל שאמר גרשתי את אשתי אבל שני דברים חלוקים זה מזה אפילו תוך כדי דבור חולקין את הדבור ואפילו אמרו עדים פלוני נתן מנה זה לשמעון ומנה זה ללוי אע"פ שהעדים קרובים לאחד כשרים אצל האחר כמו שכתבנו בפרק יש נוחלין ואף בזו נאמנין על הלוה אחר שאין הערב מודה בערבותו וי"מ שראובן הלוה לשמעון ולוי ערב לו ותבעו שמעון וטען זה פרעתי והיתה ההלואה בדרך שלא היה זה נאמן בפרעתי כגון בשטר או שאמר אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני והיה צריך להביא עדים על הפרעון והביא עדים שהיו קרובים ללוי והעידו ששמעון פרע ופסקו שמאחר שהם קרובים לערב אין נאמנין והדברים אמתיים אלא שלענין פירוש לא היה רב פפא כדאי לטעות בזה:

בד"ה אר"י בד"א כו' דא"כ דיני ממונות נילף מינייהו כו' עכ"ל והיינו מדכתיב משפט אחד יהיה לכם וק"ק דמטעם והצילו דכתיב בדיני נפשות לית לן למילף ד"מ מינייהו להקל דבכמה דברים התלוים בהצלה מקילינן טפי בד"נ מבד"מ כדאיתא ריש פרק אד"מ ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה אמר רבא כו' כדי דיבור פ"ה ובהא קאמר כו' כדי דיבור אלא דראיית מעשה גרמה כו' א"כ לא בא עדות עד שיעידו בב"ד כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה נרבע יציל כו' בפ"ק דסנהדרין דנרבע לאונסו דכשר כו' וכן הרוג שהוא קרוב להורג יציל עכ"ל כצ"ל:

בד"ה היכי אמרינן כו' אד"נ לא קשה היכי אמרינן כו' כצ"ל:

בד"ה לאסהודי כו' עם הפסולים אתיתו או למחזי כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד קשה דא"כ לא יהרג אדם לעולם דהקרובים כו' עכ"ל ואף שכתבו התוס' לעיל דבדיני נפשות ל"ק היכי אמרינן כו' דניחזי אנן אם התרו בו כו' מ"מ הקרובים גם יאמרו שהתרו בו ומיהו בעיקר דבריהם שכתבו לעיל דנחזי אנן אם התרו בו יש לגמגם דהא לא בעי התראה לכל עד אלא אפילו שמע מפי עצמו ודו"ק:

בד"ה שמואל אומר כו' ואפילו אירע לאחר כדי דבור כו' אע"פ דלענין הזמה בעינן תוך כדי דבור עכ"ל לא ידענא מי הכריח אותם לזה דהא השתא כשבאין להעיד מדבר הכתוב ולא קשיא מהך דפריך הרוג יציל דיש לפרש בפשיטות כפ"ה דהא שהעידו תוך כדי דבור קאי אף לענין קרוב או פסול ודו"ק:

גמ' בפיסקא ר' עקיבא אומר וכו' א"ל רב פפא לאביי וכו' הפיסקא אינה מדוקדת דהוה לו לעשות הפיסקא אמר ר' יוסי וכו' וכן הפיסקא השניה היה לו לעשות ר' אומר וכו' וכן הא דקאמר אמר רבא הכי אמרינן להו וכו' נ"ל לגרוס אי אמרי לאסהודי אתי וכו' עדותן בטלה אי אמרי למחזי אתו עדותן מתקיימת ומה שכתוב בספרים אח"כ מה יעשו שני אחין נ"ל דלאו אדלעיל קאי אלא פיסקא בפני עצמה היא ושייכא לאתמר דבתר הכי וק"ל דהא לפי' התוס' לא קאי רבא אדיני נפשות אלא אדיני ממונות:

תוס' ד"ה אמר ר' יוסי וכו' דחייב לו שבועה לכך שלשה נמי נמצא אחד מהן קרוב וכו' כן נ"ל דצ"ל:

ד"ה אמר רבא וכו' דקאמד הרוג יציל. פי' והרוג לא יכול לבא לב"ד להעיד ולכך לא הקשו התוס' אלא מהרוג ולא מנרבע:

ד"ה אלא מעתה ור"ה נרבע יציל הכל דבור אחד:

בא"ד ולא מפני ששונאו וכו' אלא מפני שהוא קרוב לעצמו וקשה וכו' נ"ל להגיה לא מפני ששונאו וכו' אלא מפני שהוא רשע ופסול לעדות ומיהו קשה דבמסכת סנהדדין אמר רבא פלוני רבעני לרצוני הוא ואחר מצטרפים להורגו מפני שאדם קרוב אצל עצמו וי"ל דהנ"מ וכו' וק"ל דבענין אחר נראין כל דברי התוס' כסותרין:

בא"ד ועוד אמר ה"ד יוסף בכור שור וכו'. פירושו של הרר"י אינו מחוור בעיני דאם כפירושו למה נקט בגמרא רובע ונרבע מכל העריות:

רש"י בד"ה הרוג יציל כו' הרוג נמי יציל כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אמר רבא כו' שאינס אומרים אמת כו' נ"ב ולפי זה הטעם יראה שאותס כתות האחרות שלא הוזמו לא בטלה עדותן והרמב"ם והטור פסקו שעדות האחרות בטלות אלא לענין דלא בעינן עד שיזומו סבירא להו חשבינן כעדות אחרת וס"ל דגבי קרוב או פסול משוס הכי פוסלין אפי' לאחר כדי דבור משום דתלוי הפסול בראיית המעשה שהיה כא' מש"ה אם בא אח"כ להעיד פוסל למפרע את כולם אבל הזמה תלוי בהגדה לחוד ומש"ה לאחר כדי דבור לא בעינן עד שיזומו כולם אבל מ"מ לא גרע מקרוב או פסול ומ"מ נראה לי ליישב אף לדברי התוס' דלענין דין הזמה חשבינן שאינם עדי אמת אבל לענין דין ביטול העדות חשבינן כקרוב או פסול ודו"ק:

בא"ד לא בא עדותם אלא שהעידו בב"ד כו' כצ"ל:

בד"ה לאסהודי כו' ויאמרו לאסהודי כו' נ"ב פי' ויאמרו נמי שהתרו בו ודו"ק:

בא"ד עם הפסולים אתיתו או כו' כצ"ל:

גמרא נרבע יציל כשרבעו מאחוריו. לכאורה תמוה מדוע לא מקשה מכל העריות דאשה היא וגם היא קרובה ושם לא שייך התירוץ דמשכבי אשה כתיב לכן נראה דבנמצא אשה ביניהם לא נפסלו האחרים דבקרא כתיב עדים ואשה אינה נקראת עד עמש"כ רפ"ד דשבועות אולם קשה דשם מפקינן גם קרוב מעד והכא אמר נמצא א' מהן קרוב שוב מצאתי בתומים ססל"ו שהעיר קצת בזה:

תד"ה אר"י. ועוד דבד"מ נמי כתיב ע"פ שנים כו'. ולעד"נ דבד"נ לא כתיב ע"פ גבי ג' וע"כ ע"פ דכתיב גבי ב' קאי גם עלייהו לדרשה דבמתניתין דלקמן וכן להא דיבמות (ל"א ב') מפיהם ולא מפי כתבם וא"כ חזינן דתרוייהו מחוברין יחד להיות ע"פ עולה לשניהם אבל בד"מ אדרבה חזינן דחלקן הכתוב לכתוב ע"פ בכ"א בפ"ע:

תד"ה נרבע. דכתיב שניהם מות יומתו דהיינו ברצון. כצ"ל:

תד"ה שמואל (בסופו). ואפילו אירע לאחר כ"ד כו'. עי' מהרש"א ול"נ משום דעדיין קשה לפרש"י מהא דסדר הש"ס הך מימרא דרבא מקמי אידך דמסיק במקיימי דבר הכ"מ:

רש"י ד"ה על אחת וכו' שמצינו מדה הטובה. עי' לקמן דף כג ע"א ברש"י ד"ה על אחת כמה וכמה:

תוס' ד"ה אמר רבא וכו' אבל לענין נמצא כו'. עי' סנהדרין לא ע"א תוד"ה שב"ש:

תד"ה נרבע יציל וכו' ויש ליישב דמנרבע לרצונו פריך כו'. תמוה לי דהא פירכת הש"ס רק לר"י דס"ל דאף בלא נתכוין להעיד פוסל והרי לר"י לשיטתי' דס"ל שם דהוזם לד"מ כשר לד"נ. ומבואר שם דלדידי' בודאי מומר אוכל נבילות בודאי כשר להעיד. א"כ לדידי' לכאורה גם נרבע כשר לד"נ. וצלע"ג:

אמר ר' יוסי בד"א בדיני נפשות כו' ופירש"י דכתיב והצילו העדה ומהדרינן אזכותא עכ"ל. ובפ"ק דסנהדרין דף ט' הוסיף רש"י בלשונו ולא יהרג לא הוא ולא הם ונראה שבא ליישב בזה קושיית התוס' דהכא שהקשו בד"מ נמי אמאי תתקיים העדות בשאר הא כתיב משפט אחד יהיה לכם. ולפירש"י דהתם א"ש דהא בלא"ה כתבו בר"פ א' דיני ממונות בד"ה מה בין דלענין מילי דתלוי בזכות וחובה אין להשוותם מהאי קרא דמשפט א' והביא לשונם מהרש"א בשמעתין וא"כ לפ"ז שפיר מפרש רש"י טעמא דר"י דדוקא בד"נ אמרינן דגזירת הכתוב הוא למהדר אזכות' שיהיה עדותן בטלה ולא יהרג לא זה ולא זה משא"כ בדיני ממונות לא שייך לומר דגזירת הכתוב הוא דאין סברא לומר שיפסיד התובע את ממונו שלא כדין שיש כאן עדים כשירים זולת הפסול ועוד שהרי יכולין לחזור ולהעיד מחדש לאחר יום או יומים לפני אותו ב"ד או לפני ב"ד אחר משא"כ בדיני נפשות לא שייך לומר כן כיון שכבר יצא מב"ד זכאי בהגדה זו כן נ"ל ליישב שיטת רש"י בטעמא דר"י ועיין מה שאכתוב עוד בזה בסמוך בלשון התוספות:

בתוספות בד"ה אר"י בד"א בד"נ פי' הקונטרס כו' וקשה לפירושו כו' דהא כתיב משפט א' יהיה לכם ועוד דבד"מ נמי כתיב ע"פ שנים או ע"פ שלשה כו' עכ"ל. לכאורה שתי הקושיות הללו סותרות זו את זו דכיון דבכל הנך היקישי דמתניתין ילפינן נמי לד"מ ממשפט א' יהיה לכם א"כ אמאי איצטריך אידך היקישא בד"מ אע"כ דאיכא למימר דאתא לדרשא אחרינא א"כ השתא נמי לא מקשו מידי כיון דבקושיא ראשונה לא פסיקא להו משום הך סברא שכתבו בר"פ א' דיני ממונות שהבאתי בסמוך וכמ"ש מהרש"א א"כ השתא נמי לא מקשו מידי בקושיא שנייה דאיכא למימר דר' יוסי מפיק ליה לדרשא אחריתא ולענ"ד בפשיטות מצינן למימר דאידך קרא דע"פ שנים עדים או ג' דאיירי בממון לפירוש התוספות מש"ה לגופא איצטריך והיינו כפי' רב סעדיה גאון שהבאתי לעיל דשנים היינו בעדות ממש ושלשה היינו לענין קבלת עדות דהא בד"מ לכ"ע הוי קבלת עדות בשלשה ולא שייך השגת הרמב"ן שהבאתי לעיל בלשון משנתינו או שנאמר דהא דכתיב שנים או שלשה היינו כי הא דאמר ר' זביד בפ' יש נוחלין גבי שלשה שנכנסו לבקר אם רצו נעשין עדים וסגי בשנים מהם כגון שראו ביום וזימנין דבעינן שלשה כגון שראו בלילה שאז נעשים דיינים כנ"ל בכוונת רש"י אליבא דר' יוסי ודו"ק:

בא"ד לכך פירש ר"י דבדיני נפשות שייך שפיר כו' אבל בדיני ממונות כו' השני אינו בטל לגמרי דחייב לו שבועה. נראה דדוקא אליבא דר' יוסי כתבו התוס' כן ומה"ט לא משמע ליה האי היקישא לענין ד"מ כיון דבשנים נמי לא פסיקא מילתא דעדות השני בטל לגמרי לענין שבועה משא"כ לקושטא דמלתא דקי"ל כרבי לעולם דבשנים נמי בטל לגמרי עדות השני ותו לא מחייבינן שבועה על פיו וכדמשמע להדיא מלשון הרא"ש והער"ע בשם תשובת הרי"ף דדוקא היכא שלא ידע הא' בקורבתו של שני מחייבו שבועה וממילא משמע דהיכא שידע בקורבתו בטל לגמרי וליכא חיוב שבועה מיהו מסתימת לשון התוספות נראה יותר דאפילו אליבא דרבי נמי משמע להו הך סברא דעד א' לעולם מחייב שבועה ולא שייך בהך היקישא כלל דלענין חיוב שבועה בעדות כל דהו סגיא ולא כמשמעות הש"ע ולדינא צ"ע ודו"ק:

בד"ה אמר רבא והוא שהעידו כו' משמע דקאי אף לענין קרוב או פסול וקשה דהא משמע בסמוך כו' אלא בראיית מעשה גמרה עדותן כו' דקאמר הרוג יציל לכך נראה דלא קאי כו' עס"ה. וכדברי התוס' משמע ג"כ בלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל שהרי הביאו האי מימרא דרבא קודם שהביאו משנה זו דקרוב או פסול בפלוגתא דר' יוסי ורבי אליבא דר"ע ואפילו לפירוש ר"י דבסמוך דלמסקנא דרבא לא תליא בראיית מעשה לחוד אף לענין קרוב או פסול אלא בהגדה נגמר עדותן אפ"ה מודה דהאי מימרא דרבא דקאמר והוא שהעידו תוך כ"ד לא קאי אהך בבא דקרוב או פסול כמו שמבואר מלשונו בסמוך בד"ה שמואל אמר וכמו שהאריכו התוספות בזה בפ"ק דסנהדרין דף ט' בד"ה בזמן שהתרו בהן ע"ש מיהו הא דפשיטא להו להתוס' הך סברא דלענין קרוב או פסול בראיה לחוד תליא מילתא מהאי דמקשה בסמוך אלא מעתה הרוג יציל אכתי יש לתמוה טובא על סברת המקשה גופא מנ"ל הך מילתא דהא ודאי פשטא דקרא וכולה לישנא דמתניתין בהאי היקישא דשנים או שלשה ודאי לענין הגדה איירי כדכתיב ע"פ שנים עדים וענין הזמה דאיירי מתני' פשיטא דתליא בהגדה אלא דמ"מ מקשה הש"ס בסמוך שפיר ודייק לה מלישנא דרבי גופא דקאמר מה יעשו ב' אחים שראו באחד ואי ס"ד דבהגדה תליא מלתא מאי קאמר מה יעשו כמ"ש בתוס' בסמוך בד"ה שמואל אמר ולא ניחא לי' להמקשה לפרש דמה יעשו כמו שמפרש ר"י שנראה לו דוחק כך נ"ל לפ' שיטת התוס' וכל סייעתם בזה שפסקו להדיא דבראיה לחוד תליא מילתא ואין לתמוה בכך בהא דנקרא עד בשביל ראיה לחוד דה"נ אשכחן בקרא דכתיב והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד אלמא דאע"פ שלא הגיד קראו רחמנא עד כיון שראה או ידע ועיין מה שאכתוב עוד בזה בסמוך ליישב שיטת החולקים וסוברים דבהגדה תליא מלתא וכדמשמע נמי לכאורה מלשון רש"י שהביאו התוספות כאן דהא דקאמר רבא והוא שהעידו תכ"ד אכולהו בבי דמתניתין קאי ודו"ק:

בגמ' פיסקא ר"ע אומר לא בא השלישי כו ומה שנים כו' א"ל ר"פ לאביי אלא מעתה הרוג יציל ופירש"י דלרבי יוסי פריך דאמר אף בלא התראה וכוונתו מבואר דמשמע דפשיטא לי' דלרבי דבעי התראה לא שייך הך קושי דהרוג יציל ולא ידענא מאי פשיטותא דהא לקושטא דמלתא אמר רבא לקמן ע"ב דמתרה שאמרו אפילו מפי עצמו ופירש"י שההרוג עצמו התרה בו ואדרבא פשטא דלישנא דגמרא משמע דלכ"ע פריך אהיקישא דר"ע גופא שעדיין לא הזכיר מפלוגתא דר' יוסי ורבי בהך פיסקא עד פיסקא שנייה ואפשר דלא ניחא ליה לרש"י לפרש דעיקר הקושיא דהרוג יציל היינו היכא שהתרה בו דהיא גופא מנ"ל להמקשה דלמא אה"נ דבכה"ג מציל ומאי דוחקיה נמי לאוקמי בשהרגו מאחוריו דמשמע דהיכא דלא הרגו מאחוריו אה"נ דמציל אלא דע"כ דהמקשה סובר בפשיטות דבראיה לחוד תליא מילתא אלא שכבר כתבתי שיש לתמוה בדבר כיון דלישנא דקרא ומכולהו בבי דמתניתין בהך היקישא משמע דלענין הגדה איירי ואי משום דקאמר רבי מה יעשו אכתי ארבי גופא תיקשי אמאי פסיקא ליה הך סברא דקשיא ליה מה יעשו דילמא בהגדה תליא מילתא ומכ"ש דקשה לפירוש ר"י דלמאי דמסיק רבא דבמקיימי דבר הכתוב מדבר לקושטא דמילתא לא תליא בראיה לחוד אלא בהגדה ואמאי איצטריך רבא לאתויי האי קרא דיקום דבר מהאי קרא גופא דע"פ ב' או ג' עדים יומת המת הו"ל לאסוקי הכי דע"פ משמע דבהגדה תליא מלתא ועוד דא"כ דבראיה תליא מילתא עקרת כל חייבי מיתות בעריות ושברוצח וכיוצא בהן והנלע"ד בזה לפי שיטת רש"י ור"י וסייעתם דודאי סברת המקשה דממילתא דרבי דייק לה דבראיה תליא מילתא ולרבי אפשר דפשיטא ליה הך סברא מלישנא דהאי קרא גופא דיומת המת דכתיב ביה על פי שנים עדים או שלשה עדים ואי סלקא דעתך דבהגדה תליא מילתא ה"ל למיכתב עפ שלשה עדים כדכתיב באידך קרא דיקום דבר אע"כ דבראיה תליא מילתא דעדיין לא העיד השלישי כלל ואפ"ה מצטרף לבעל העדות אם נמצא קרוב או פסול וא"כ לפ"ז בהך מילתא גופא פליגי ר׳ יוסי ורבי לענין ראיה לחוד דע״י הגדה ר׳ יוסי נמי מודה דאפילו בדיני ממונות הדין כן והיינו מהך היקישא דכתיב ע״פ ב׳ או ע״פ ג׳ עדים יקום דבר והיינו אפי' בממון ורבי סובר דאפי׳ בממון בראיה לחוד סגי דלא משמע ליה לחלק כלל בין ד״מ לד״נ מהיקישא דמשפט א׳ יהיה לכם וכדפרישית נמצא לפי זה שפיר מקשה הש"ס שפיר אעיקר מילתא דר״ע דבדיני נפשות גופא היכי משכחת לה דבראיה לחוד סגיא לבטל העדות דא״כ הרוג והורג יצילו וא"כ עקרת כל דיני נפשות שבתורה ולא משמע ליה להמקשה לחלק בין העדים לבעל דבר בעצמו כיון שאין שום טעם לדבר שיצטרף העדות ע״י ראיה לחוד אלא מגזירת הכתוב דמהדרינן אזכותיה ואנן אשכחן בהאי קרא בכל חטא אשר יחטא ע״פ ב׳ עדים או ג׳ עדים יקום דבר דכתיב בתריה כי יקום עד חמס באיש ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה׳ ומפרשינן בגמרא ובכמה דוכתי דועמדו שני האנשים היינו בעדים הכתוב מדבר ואשר להם הריב בבעלי דינים והשוה הכתוב בעלי דינים לעדים בהאי עניינא כל זה סברת המקשה להוכיח מזה דלא תליא בראיה אלא בהגדה דוקא דמר"י אליבא דר"ע שמעינן נמי לרבי אליבא דר"ע וע"ז משני הש"ס שפיר דבמקיימי דבר הכתוב מדבר והיינו בעדים ולא בבעלי דינים לפירש"י ולפי' ר"י ממילא שמעינן נמי דלאו בראיה תליא מילתא אלא בהגדה כן נראה לי לפרש לפי שיטת הפוסקים והמפרשים לכל חד כדאית ליה. אלא דלולי דבריהם היה נ״ל לפרש בפשיטות דלעולם לכ"ע ראיה לחוד לאו מילתא היא כדמשמע פשטא דקרא ומתניתין דהא דמקשה הרוג יציל היינו כדפרישית דלמאי דקי״ל כרבא דאמר לקמן מתרה שאמרו אפי' מפי עצמו ומסתמא אורחא דמילתא הכי הוא שהנרצח והנרבע מתרין בו כשרואין שיש עדים בדבר א״כ יציל שהרי ההתראה ודאי בכלל עדות הוא דכל עדות בלא התראה לאו מילתא היא התראה וכיון שההתראה בכלל עדות הוא בדין הוא שתציל והא דמקשינן נמי ההורג והרובע יצילו שפיר נמי מצי איירי שבאו לב"ד והודו לדברי העדים וכיון דקי"ל שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי בדין הוא שיציל א"כ לפ"ז לא משכחת להו ברוצח ורובע שיהרגו אלא א"כ בשכפרו לכתחלה בב"ד דא"כ שוב אינן חוזרין ומגידין ואין נחשבין לעדים שיצילו וממעשים בכל יום מקשה דלא לישתמיט בשום דוכתא לאשמעינן שיצילו כה"ג. ועוד דא"כ לעולם יעשו כן והשתא א"ש נמי דאפשר דמשכחת לה נמי הך מלתא בהגדה ממש כגון שההרוג בא לב"ד בחייו כשאמדוהו למיתה וא"כ יציל ואע"ג דבח"מ סוף סי' ל"ג הביא הב"י וד"מ דהנרצח כשר להעיד על הרוצח אם אינו טריפה היינו לפי המסקנא דהכא דבמקיימי דבר הכתוב מדבר מש"ה אינו מציל משא"כ מעיקרא דלא אסיק אדעתיה הך מילתא מקשה שפיר כך היה נראה לי לולי שהקדמונים והאחרונים לא פירשו כן ואולי מקום הניחו לי בזה ודוק היטב:

סליק פרק ראשון

ואימתי בזמן שהתרו בהן. נ"ל דהאי מלתא סתמא היא דכ"ע מודו בה ואפילו ר"י דאמר בד"א בדיני נפשות מ"מ התראה בעו דאל"כ מה יעשו שני אחין ואחד שראו שהרג. והיינו דתנו אימתי בזמן שהתרו בהן דהתראה לא שייך אלא בד"נ ומשום ר"י נקט לה דס"ל דאין קא"פ מבטל עדות הכשירים אלא בד"נ דאי רבי קאמר לה כיון דלדידיה שוין בהא לד"נ ובד"מ לא שייך התראה ובלאסהודי תליא ביטל עדות כשירים כדאמרינן בגמרא לא הו"ל למיסתם ולמיתלי בהתראה דלא שייך בד"מ א"ו נקט בזמן שהתרו בהן משום ד"נ דכ"ע מודו בה אפילו ר"י והא דאמרינן בגמרא הכי אמרינן להו אי למחזי אתיתו משום ד"מ דרבי קאמר לה הכי:

אמר רבא והוא שהעידו כולם בתכ"ד. התם קאמר מתניתין מאה כשנים אבל אם העידו השנים ולאח"ז העידו האחרים הרי הן כשתי כתות לכל דבר כך פי' רש"י. וכתבו התוס' משמע דקאי אף לענין קרוב או פסול וקשה דהא משמע בסמוך דלענין דין דקרוב או פסול אינו תלוי בהעדאה בתוך כדי דיבור אלא בראיית המעשה גמרה עדותן אף כי העידו אחר תוך כדי דיבור דקאמר הרוג יציל. לפיכך פירשו דלא קאי אלא אדין דעדים זוממין דקאמר עד שיוזמו כולם ובהא קאמר דווקא כי העידו כולם בתוך כדי דבור אבל העידו מקצתן תוך כדי דבור ומקצתן אחר כדי דבור הו"ל ב' כתות ולא בעינן עד שיוזמו כולן אבל לענין נמצא אחד קרוב או פסול אף דאם נמצא מהני שהעידו לאחר כדי דיבור עדותן בטלה וטעמא דמילתא דבנמצא אחד קרוב או פסול חשיב כחד עדות אף שהעידו אחר כדי דבור משום שהם אומרים אמת וא"כ עדותן מתחיל מראייה שלהם וראייה שלהם היתה בבת אחת עם העדים אבל בע"ז שאין אומרים אמת א"כ לא בא עדותן אלא כשיעידו בב"ד וכיון דלא העידו בבת אחת רק לאחר כדי דיבור לא חשיב כחד עדות. ולפי זה נמצא גבי נמצא אחד קרוב או פסול איכא תרי גוונא לבטל עדותן או שראה בבת אחת אף שהעידו לאחר כדי דיבור דאז מתחיל עדותן משעת ראייה או שהעידו בתוך כדי דבור אע"פ שלא ראו בבת אחת ואין צירוף עדותן מתחיל משעת ראייה מ"מ כיון דהעידו בתוך כדי דיבור הו"ל כחד עדות דודאי לא גרע מעדים זוממים דליכא ראייה כלל ואפ"ה הו"ל חד עדות בהעידו כולם בתוך כדי דיבור ובעינן עד שיוזמו כולם. מיהו אפשר לומר דלענין קרוב או פסול אע"פ שהעידו בתוך כ"ד לא הו"ל כחד עדות אם לא ראו בבת אחת ולא דמי לעדים זוממין דשאני הכא כיון שהן אומרים אמת וא"כ ראייה שלהם הוא התחלת עדות וכיון שלא ראו בבת אחת הפסולין עם הכשרים בתחילת עדותן שוב לא מהני צירופן בסוף העדות דהיינו ע"י הגדה תוך כדי דיבור אבל ע"ז שאינן אומרים אמת א"כ התחלת עדותן לא בא עד שעת הגדה כיון שהעידו בבת אחת דהיינו תוך כדי דיבור התחלתן וגמר' העדות בב"א בא כשהעידו בתוך כדי דבור משו"ה הו"ל כחד עדות [ובעינן] עד שיוזמו כולן. אבל ק"ל מאי ק"ל על פירש"י מהא דפריך הרוג יציל הא אינהו גופייהו פירשו בסמוך בשם ר"י דגם לר"י לא אמרו דעדותן בטלה אלא דווקא באותן שמעידין בפני ב"ד אבל בשביל ראייה לחודה לא והא דפריך הרוג יציל הא אינו הולך להעיד בב"ד היינו מתחלה היה סבר לר"י כי נמי אינן באין להעיד בב"ד עדותן בטלה ומשני במקיימי דבר הכתוב מדבר כלומר כשבאין לקיים הדבר בב"ד אמר ר"י נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה. והשתא לפרש"י נמי לא קשה מידי דכיון דמתחלה היה סבור דלר"י אף כי אינן באין להעיד בב"ד אפ"ה עדותן בטלה מש"ה פריך הרוג יציל דכיון דבראייה תליא מילתא הא הרוג נמי ראה עם העדים בבת אחת אבל לבתר דמשני במקיימי דבר הכתוב מדבר. דהיינו כשבאין לקיים הדבר בב"ד מהשתא י"ל נמי דקיום הדבר בב"ד נמי אין עדותן בטלה אא"כ מעידין בבת אחת דהיינו בתוך כדי דבור:

והוא שהעידו כולן בתוך כדי דבור. פרש"י התם קאמר מתניתין מאה כשנים אבל אם העידו הב' ולאחר זמן העידו האחרים הרי הן כב' כתות לכל דבר. וכתבו התוס' משמע דקאי אף לענין קרוב או פסול, וקשה דהא משמע בסמוך דלענין דין דקרוב או פסול אינו תלוי בהעדאה בתוך כדי דיבור אלא בראיית המעשה גמרה עדותן אף כי העידו אחר תוך כדי דיבור דקאמר הרוג יציל. ולדידי לא קשה מידי דודאי לפירש"י באחת משתי אלה גמרה עדותן או בכיון להעיד בשעת ראיית המעשה אע"פ שלא העידו כלל או בהעידו אע"פ שלא [נתכוונו] בשעת ראיית המעשה דאי ל"ת הכי [קשה] הא רש"י ס"ל לענין אין עד נעשה [דיין] במתכוין להעיד בשעת ראיית המעשה נעשה עד ושוב אין נעשה דיין כדפי' רשב"ם משמו בפרק יש נוחלין (דף קי"ג) גבי הא דאמר ר"י התם ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין ופי' רשב"ם דווקא נכנסו לבקר אבל אם נכנסו להעיד נעשו עדים ושוב אין עושין דין דאין עד נעשה דיין והביא סייג לדבריו מתשובת רש"י זקינו וה"ה נמי לענין נמצא אחד מהן קרוב או פסול בשעת ראייה נגמר עדותן אע"פ שלא העידו ועדות כולה בטלה כדפי' רשב"ם התם וא"כ איך פי' רש"י הכא דאם העידו לאחר כדי דבור אין הפסול מבטל עדות הכשרים הא ממ"נ אי נתכוין הפסול להעיד בשעת ראייה לא מיבעי אי לא העיד בתוך כדי דבור אלא אפי' לא העיד כלל משעת ראייה שכיון להעיד כבר ביטל עדות הכשרים שראו עמו ואי לא נתכוין להעיד בשעת [ראיה] אפילו העיד עם הכשרים בתכ"ד אינו יכול לבטל עדות א"ו ס"ל דכמו בכיון בשעת ראיה מבטל עדות הכשירים ה"ה אם לא כיון בשעת ראיה להעיד אם בא לב"ד והעיד מבטל עדותן מיהו הנ"מ והוא שהעידו בתכ"ד ואהאי קאי הא דאמר רבא והוא שהעידו כולם בתכ"ד לענין דין קרוב או פסול בלא נתכוונו להעיד בשעת ראיה ואינו מבטל עדות הכשירים שעמו אלא מחמת שעת הגדה מש"ה בעינן שיעיד עמהן בתוך כ"ד. עוד נ"ל הא דפרש"י דלענין דין קרוב או פסול בעינן שיעידו כולן בתכ"ד מיירי בהי' תחלתו בשעת ראיית העדות בכשרות וסופו בשעת הגדה בפסול כגון שראו עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו קודם הגדה או שהיה פתוח בשעת ראיית העדות ונסתמא קודם הגדה דכה"ג עדותן פסולה דבעינן תחלתו וסופו בכשרות כדאמרינן בפ' י"נ (דף ק') והשתא בשעת ראיה א"א לו לפסול ולבטל עדות הכשירים שעמו דהא בשעת ראיה לא היה עדיין לא קרוב ולא פסול והוא עצמו היה כשר לעדות זו ואין קורבתו או פסולו מתחיל אלא בשעת הגדה מש"ה בעינן שיעיד עמהן בתוך כ"ד ואי לא אינו מצטרף עמהן לבטל עדותן אבל בהיה קרוב או פסול נמי בשעת ראיה בהא לחוד סגי לבטל עדות הכשירים שעמו ואפילו לא העיד כלל לפרש"י בתשובה. ונ"מ בין האי תירוץ לתירוץ קמא דאפי' לר"י דס"ל דבלא התראה וכוונת העדות אפ"ה נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטילה לתירוץ בתרא א"ל להא דרבא והוא שהעידו כולן בתוך כ"ד לענין דין קא"פ היכא שתחלתו היה בכשרות וסופו בפסול דהכא בעינן שהעידו כולן בתכ"ד וכדפי' משא"כ לתירוץ קמא אליבא דר"י [לא משכחת לה] כיון דלא בעי ר"י התראה וכוונת העדות:

[מכדי תוך כדי דיבור היכי דמי כדי שאילת שלום תלמיד לרב]. פי' תוך כדי שאילת תלמיד לרב דהיינו פחות מכדי אמירת ג' תיבות הללו של שלום עליך רבי ה"ל תוך כ"ד אבל בכדי אמירת ג' [תיבות ה"ל כדי דיבור ויותר מכדי ג' תיבות ה"ל יותר מכדי דיבור] והאי כדי שאילת תלמיד דקאמר אכ"ד עצמו קאי ולא אתוך אבל אין לפרש דהאי כדי ש"ת לרב דקאמר אתוך כ"ד קאי [ואם לא בכדי] אמירת ג' תיבות הללו מכיון אכתי בכדי כ"ד הוי דהא ברפ"ד דנזיר (דף כ') תנן מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני [כולם נזירים ואמרינן בגמרא] יתיב ר"ל קמיה דרבי יהודא נשיאה ויתיב וקאמר והוא שהתפיסו כולן בתכ"ד וכו' כדי שאילת שלום וכמה כש"ש כדי שאומר שלום תלמיד לרב א"ל תוב לא שבקת רווחא [ופי' התוס' כלומר תלמיד] ששמע לאחד שנדר בנזיר ובקש לומר ואני ובתוך כך עובר רבו לפניו והוא חייב להקדים לו שלום ולומר שלום עליך רבי והם ג' תיבות [שוב לא יועיל] להתפיס בנזיר אם יאמר ואני שכבר שהא כדי דיבור ואין זו סברא א"ו גם הד' ניתפס הואיל ולא שהא לאחר כדי דיבור אלא לאלתר לאחר [כדי דיבור אמר ואני אבל] החמישי ודאי אינו נתפס ששהא קצת לאחר כ"ד ומדא"ל תוב לא שבקת רווחא לתלמיד ש"מ שבכדי אמירת ג' תיבות הללו של [שאילת שלום הוה כ"ד] לר"ל, ואע"ג דלרי"נ עדיין יש בו כח להתפיס הואיל ולאלתר לאחר שיעור אמירת ג' תיבות הללו דשלום עליך רבי אמר ואני הא אמרינן התם [תניא נמי הכי] פי' כדר"ל מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ושהא כדי דיבור ואמר ואני הוא אסור וחבירו מותר וכמה כ"ד כדי שאילת שלום תלמיד לרב. ואני תמה על מה שראיתי [ברמב"ן פרק יש נוחלין דף קכ"ט בהא] דאמרינן והלכתא תוך כ"ד כדיבור דמי שפי' בשם ר"ת הטעם מפני שפעמים שתלמיד מוכר או קונה ואם עובר רבו עליו א"א שלא יתן לו [שלום ומשום תקנת] השוק תקנו שלא יפסיד בכך והיינו דאמרינן במס' נזיר א"ה לא שבקת רווחא לתלמיד והשוו חכמים מדותיהן ותקנו כן בכל דבר אע"פ שאין [הטעם בו] כגון אמרו לו מת אביו וקרע וכו' בפרק בתרא דנדרים והא לר"ל דתניא כוותיה בכדי שאילת שלום תלמיד לרב כבר כלה שיעור כדי דיבור וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ומה תקנת השוק יש בזה הא אם תלמיד מוכר או קונה אם עובר עליו רבו בכדי שיתן לו שלום מפסיד דהא שהא כבר בכ"ד וע"פ זה נדחה ג"כ מה שכתב שם הרמב"ן בשם הרב אב"ד כיון דאמרו רבנן הקורא את שמע שואל מפני היראה תקנו שלא יהא הפסק בשום דבר הא לר"ל דתניא כוותיה מכוון בכדי שיעור שאלה מפני היראה דהיינו שאילת שלום תלמיד לרב הוה הפסק בכ"ד. ושם בפרק יש נוחלין מסקינן והלכתא כל תוך כדי דיבור כדיבור דמי לבר מע"ז וקידושין ופירש רשב"ם שאם קידש אשה בפני עדים וחזר ואמר תכ"ד להוי מתנה ולא להוי קדושין אין שומעין לו ומקודשת ואינה מקודשת וחומרא דרבנן בעלמא היא משום לעז ממזרות אם תינשא לאחר בלא גט משמע מדבריו דתוך כ"ד כדיבור דמי הוי מה"ת אלא בקידושין החמירו רבנן משום לעז דחשש ממזרות מ"מ אין דבריו מחוורין לי דהא בפרק י"א דנדרים גרסינן והלכתא תוך כ"ד כדיבור דמי חוץ ממגדף ועע"ז מקדש ומגרש פי' דאם גירש וחזר בו תכ"ד לא מצי הדר ביה ומגורשת ואמאי הא הו"ל קולא וכ"ת דמגרש נמי לחומרא קאמר ולא שתנשא לאחר בחיי בעלה אלא שאם מת בלא בנים דיינינן לה כמגורשת לחומרא וחולצת ולא מתייבמת וכן אסורה להנשא לכהן אחר מיתתו הא בהני לא שייך לעז ממזרים:

[כדי שאילת תלמיד לרב. בפרק ז' דב"ק אמרינן תרי תוך כדי דיבור הוי חד] כ"ש תלמיד לרב וחד כדי שאילת הרב לתלמיד כי לית ליה לר' יוסי כשאילת תלמיד לרב שלום עליך רבי ומורי דנפיש כדי שאילת הרב לתלמיד שלום עליך אית ליה ורבנן [אפי' כדי שאילת הרב] לתלמיד שהוא שלום עליך ל"ל ופי' התוס' דר"א מדיפתי דאמר תוך כ"ד כד"ש תלמיד לרב הוא דלא כר"י ודלא כרבנן [אלא] ס"ל כברייתא [דרפ"ד] דנזיר [וקשה לי דהא] בפרק מרובה מפרש דשאילת שלום תלמיד לרב הוי כדי אמירת ד' תיבות שלום עליך רבי ומורי וכאן אמר א"ר אחא שאינו אלא כדי אמירת ג' תיבות שהן שלום עליך רבי [ונראה לי] דגירסא דשמעתין עיקר דכדי דיבור הוי כדי אמירת ג' תיבות של שלום עליך רבי והיינו כדי שאילת תלמיד לרב דקאמר ר"ל [ברפ"ד] דנזיר דאמרינן התם לימא מסייע [לי' דתנן מי] שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ותו לא פי' ואלו לרבי יהודא נשיאה המ"ל ואני ואני ד' פעמים והקשו התוס' לר"ל נמי ניתני ואני ואני [ג' פעמים ותירצו] דלר"ל ל"צ למיתני אלא ב' פעמים דאין סברא לחלק בין ב' לג' ששניהם עומדים תכ"ד והא דנקט ואני ב' פעמים דקמ"ל דגם הב' נתפס אע"ג דהאמצעי מפסיק בדיבורו בין א' לג' אבל לרי"נ א"א דד' נמי נתפס בא' ליתני דהא ודאי חידוש הוא דאע"ג דשהו כבר כ"ד כיון שהוא סמוך לאלתר לכ"ד משום שהתוס' מפ' בג"פ ואני היינו כדי שהות ג' תיבות של שלום עליך רבי בשוה ג' תיבות כנגד ג' תיבות כמ"ש לפני זה בהא דקאמר ר"ל והוא שיתפיסו כולן בתכ"ד. ולי קשה על האי פירושא אם איתא דג"פ ואני הוא מכוון לג' תיבות שלום עליך רבי אכתי לר"ל נמי תקשה ליתני במתני' ג"פ ואני מאי קאמרת דהא ל"צ דאין סברא לחלק בין ב' לג' ששניהם עומדים תכ"ד איברא יש ויש לחלק בין ב' לג' דהא ב"פ ואני הוא בשוה עם כדי שאילת הרב לתלמיד שהוא שלום עליך ב' תיבות נגד ב' תיבות לפי' התוס' דאזלי בתר מנין התיבות ואלו ג"פ ואני הוא שוה לכ"ש תלמיד לרב שהוא ג' תיבות של שלום עליך רבי והא ר"י בפ' מרובה כ"ד של ש"ש רב לתלמיד אית ליה ותלמיד לרב לית ליה והל"ל אפי' לר"ל ג"פ ואני לאשמעינן דאע"ג דה"ל בכדי ש"ש תלמיד לרב אפ"ה מתפס הג' דכ"ז הוא עדיין תכ"ד לאפוקי מדר' יוסי דאלו לר"י כיון דבב"פ ואני כבר כלה כ"ד של רב לתלמיד תו לא מיתפס הג' לר"ל אע"פ שהוא סמוך לאלתר לכ"ד כדסבירא לי' לר"ל בכ"ד דידיה של תלמיד לרב דלא מיתפס הד' אף על פי שהוא סמוך לאלתר לכ"ד זה והא ל"ל דבאמת משנתינו אתי' כר"י דכ"ד דרב א"ל ודתלמיד ל"ל משום הכי לר"ל ניחא הא דלא נקט ג"פ ואני אלא ב"פ דזה שוה לכ"ד של רב אבל ג"פ ה"ל יותר משל רב לא מתפיס אבל לרי"נ וודאי קשיא ולא משום דלא נקט ד' פעמים וע"ד שפי' התוס' אלא מדל"נ ג"פ ואני קא קשיא ליה דאפי' את"ל דמתניתין ר' יוסי הוא אפ"ה הל"ל ואני ג"פ אע"ג דהשלישי הוי אחר כ"ד דר' יוסי שהוא של רב מ"מ מכ"ד של ר"י נשיאה שהוא של תלמיד נשמע לכ"ד של ר"י שהוא של רב לאו ס"ל לרי"נ בתכ"ד דידיה שהוא של תלמיד דהרביעי נמי נתפס אע"פ שהוא לאחר כ"ד של תלמיד הואיל והוא סמוך לאלתר לכ"ד אם איתא לה"ט אפילו אי מתניתין ר"י היא אפ"ה הל"ל ג"פ ואני אע"ג דהג' ה"ל לאחר כ"ד של רב אפ"ה יתפוס הואיל והוא סמוך לאלתר לכ"ד כדס"ל לרי"נ בכ"ד דידיה דהוא של תלמיד הא ליתא דודאי הא לא שייך לומר דמכ"ד של תלמיד נשמע לשל רב דהא טעמא דרי"נ בשל תלמיד במתפיס סמוך לאלתר הוא מטעמא דתוב לא שבקת רווחא לחלמיד להתפיס והא ליתא אלא אי כ"ד הוי בשל תלמיד אבל אליבא דר"י דהוי בשל רב ל"ל תוב ל"ש רווחא לרב להתפיס דהא בע"כ ר"י לא חש לרווחא להתפיס דאפילו תימא דמתפיס סמוך לאלתר לכ"ד דרב אכתי לא שבקת רווחא לתלמיד להתפיס אלא ע"כ לא חש ר"י לה"ט דל"ש רווחא ודוחק לומר דל"ש רווחא לתלמיד הוא דלא חש ר"י דמלתא דלא שכיחא היא דבאותו שעה דוקא ששמע לא' שאמר הריני נזיר והוא ג"כ ביקש לומר ואני בתוך כך יעבור רבו לפניו אבל הא שכיחא דבכ"ד של הרב יעבור התלמיד או אדם אחר לפניו שכדי שאילת הרב לתלמיד שהוא שלום עליך לאו דוקא הרב אלא כל אדם לחבירו נמי שוה בשאילת שלום כמו הרב והשתא אם איתא לדרי"נ דחייש בכ"ד דידיה של תלמיד לתוב לא שבקת רווחא לתלמיד אע"ג דלא שכיחא כ"ש דבכ"ד דר"י של רב וכל אדם דשכיח דהו"ל למיחש ללא שבקת רווחא להו מש"ה ק"ל להגמרא לרי"נ ליתני ואני ג' פעמים אבל לר"ל ניחא:

ועוד קשה לי הא ר"ל דאמר והוא שהתפיסו כולן בתכ"ד כדי שאילת שלום ומפרש עלה כמה כדי שאילת שלום כדי שאילת תלמיד לרב לא טעמא דנפשיה קאמר אלא לפרושי מתני' אתא וטעמא דמתני' קמ"ל וא"כ אכתי תקשה לפ"ז הל"ל ג"פ ואני במתני' אם איתא להא פי' דמתני' כדר"ל והא נמי אין לפרש דמש"ה ק"ל לרי"נ [ולר"ל] ניחא ליה אע"ג דלר"ל השלישי נמי מיתפס דהא ג"פ ואני היינו כד"ש תלמיד לרב משום דתני בסיפא דההיא הותר הראשון הותרו כולן ואיכא למימר דהאי הותר הראשון דקאמר לאו ע"י שאלה והתרת חכם קאמר אלא מיירי שהותר הא' ע"י חזרה שחזר בו מן הנזירות תכ"ד לקבלת נזירות עליו דכיון דתכ"ד כד"ד יכול לחזור בו מש"ה לר"ל לא קשיא מידי אמאי לא תני ג' פעמים ואני דאם חזר בו אחר ששהא לאחר קבלת נזירותו בכדי אמירת ג' פעמים ואני קודם לחזרתו כבר כלתה כ"ד ואין יכול לחזור בו אבל לרי"נ קשיא דכיון דבסמוך לאלתר לכ"ד כתוך כד"ד לענין התפסה שיכול להתפיס עדיין הד' לענין חזרה כתוך כד"ד סמוך לאלתר לכד"ד יכול עדיין לחזור בו כמו בתוך כד"ד והשתא תקשה לדידיה אמאי לא קתני ואני אלא ב"פ ותו לא המ"ל ואני ג"פ ואפ"ה מצי הדר בו אח"כ הא' שאמר הריני נזיר אע"ג דבשיעור ואני ג"פ כלתה אפי' כ"ד של תלמיד אפ"ה סמוך לאלתר לכ"ד כתוך כד"ד לענין חזרה לדרי"נ כדס"ל הכי גבי התפסה דהא ליתא דהא התם בפ"ד דנזיר מיבעי להו אי חד בחבריה מתפיס או דלמא בקמא למנ"מ לאתפוסי ומזיל א"א חד בחבריה מתפיס מתפיסנן ואזלינן לעולם וא"א בקמא מיתפיס טפי מכ"ד לא מתפיסין ורצה למפשט ממתני' הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני ואני ותו לא מידי ש"מ בקמא [הוא דמתפיס דאס"ד חד] בחבריה מתפיס ליתני טובא ואני ודחי תנא כי רוכלא לחשוב וליזל והשתא אי האי הותר הא' הותרו כולן דתנא היינו שהותר ע"י חזרה שחזר [בתכ"ד מקבלת נזירותו עליו מיירי] א"כ אפילו תימא חד בחבריה מתפיס אפ"ה לא מצי למיתני ואני טובא אלא ב"פ ולא יותר דאלו [הוי תני ג"פ ואני הא תו לא הוי יכול לחזור בו] דהו"ל לאחר כ"ד וא"א לומר הותר הא' ע"י חזרה הותרו כולן דלא מיבעי כולן דלא הותרו [אלא אפילו הראשון עצמו נמי לא הותר] דחזר בו לאחר שהיות ג"פ ואני מקבלת נזירותיו עד חזרתו אלא ודאי ש"מ הותר הא' דקאמר [לאו בחזרה מיירי אלא בשאלה והתרת חכם] כסתם היתר נדרים והשתא הדרא ק"ל אמאי ניחא ליה לר"ל הא לדידיה נמי תקשה אמאי נקט ב"פ ואני הא אפילו לדידיה נמי מצי מתפיס הג' דהא עדיין קיימו בתכ"ד של תלמיד שהוא ג' תיבות שוה לג' תיבות של שלום ע"ר. לכן נ"ל לפרש דודאי [לאו בתר מנין תיבות אזלינן דהא יש תיבה] קטנה דא"צ שהות באמירתה כמו בתיבה גדולה אלא בתר מנין האותיות שבתיבה אזלינן והא בכדי שאילת תלמיד ה"ל י"א אותיות ובג"פ ואני] ה"ל י"ב אותיות אות א' יותר והשתא לר"ל ניחא הא דל"ק ואני אלא ב"פ משום דבעינן שיסיים [בתכ"ד של שאילת תלמיד שלום עליך רבי דהוא] שיעור י"א אותיות ואלו הוי תני ג"פ ואני הג' לא מתפיס שהרי האות האחרון של אמירת ואני שלו [היא אחר כ"ד] אע"פ שהוא סמוך לאלתר לכ"ד אפ"ה לא מתפיס לר"ל אבל לרי"נ דס"ל דאפילו התחלת הדיבור של ואני אם הוא סמוך לאלתר נמי מתפיס מדאמר תוב לא שבקת רווחא לתלמיד כ"ש אם אמירת כל התיבה של ואני הי' בתכ"ד לבד האות האחרון היא סמוך לאלתר לכ"ד [דמתפיס וא"כ] תקשה הל"ל במתני' פעם ג' ואני ואפ"ה מתפיס ואל תתמה על הא דפי' אליבא דר"ל דאף אם התחיל להתפיס ולומר התחלת התיבה [שלו בתכ"ד] וגמר התיבה היתה לאחר כ"ד לאו כד"ד ולא מתפיס והא בפ"ד דשבועות (דף ל"א) כפרו שניהם כא' חייבים פי' השביע ב' עדים [שיעידו וכפרו] חייבין שניהם קרבן שבועת העדות ובגמרא פריך כפרו שניהם והא א"א לצמצם ומוקי לה ר"י כגון שכפרו שניהם בתכ"ד וא"ל רא"מ מכדי תכ"ד כמה הוי כדי שאילת תלמיד לרב ואיכא דאמרי כ"ש רב לתלמיד עד דאמר שבועה שאא"י לך עדות טובא הוי א"ל כאו"א תוך דיבורו של חבירו (חסר):

(ו סע"א) הכי אמרינן להו למיחזי אתיתו וכו'.—עי' בתוס' ר' ישעיה דטראני ב"ב (קיג ב) שכתב, ד"בהלכות הגאונים יש בשם רב צמח גאון הלכה כרב נחמן דאמר הלכה כרבי, הילכך היכא דאתו לב"ד אמרינן להו לאסהודי אתיתו או למיחזי, אי אמרי למחזי אתינן ולא לאסהודי לא מיפסלי הנך כשרין ומה דמסהדין שפיר מסהדין". וע"פ זה כתב בזה ששנינו "ואימתי בזמן שהתרו בו וכו'" ה"פ שבזמן שבאו יחדיו להעיד בב"ד התרו בהם ב"ד זאת ההתראה שבתלמוד "למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו"^*שלפירש"י קשה השאלה "היכי אמרינן להו", דעדיין לא שמענו שב"ד צריכים לומר להם איזה דבר., דהיינו שקודם שמקבלים את עדות העדים שואלים אותם ב"ד: לשם מה באו לכאן? וכל אלו שיאמרו להעיד באנו, הנה אם נמצא ביניהם קרוב או פסול עדותם בטלה, וכל מי שיאמר שלא בא לב"ד על מנת להעיד בפניהם ושיקיימו עדותו, שהרי הוא קרוב או פסול, אלא שבא לראות איך יגמר דינו של זה, אע"פ שהוא עצמו ראה את המעשה, ואפי' אם סיפר מה שראה בפני ב"ד, מאחר שלא בא בפני ב"ד כדי להעיד אלא כדי לראות אינו פוסל את שאר העדים הכשרים. אבל אם ב"ד לא התרו בהם תחילה, והעידו עדים רבים, ונמצא ביניהם קרוב או פסול - עדות הכשרים קיימת, שכן הוא דרך כל הרואים לבוא לב"ד ולספר מה שראו לא על דעת שיקיימו העדות על פיהם ויסמכו על דבריהם, אלא כדי לסייע ולחזק את דברי העדים הכשרים^*ובזה מיושב מה שהקשו כאן בתוס' ד"ה לאסהודי.. והיינו דאמרינן "מה יעשו שני אחים וכו'". ועל שיטת ר' ישעיה זאת רמז בטור ח"מ סי' לח סעיף יד, וכן נראה שהיא דעת הר"נ^*מובא בב"י שם סי' ז סעיף ו (ע"ש).. עי' בר"נ על הרי"ף כאן, ובזה ניחא מה ששנינו "שהתרו בהן" לשון רבים, ולא כמו ששנינו למטה "מתרה בו" לשון יחיד.